בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

כל החיילים

וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב

undefined

הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר

טבת תשס"ט
44 דק' קריאה
וידבר א-ל-הים אל משה, ויאמר אליו אני הוי'ה. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י, ושמי הויו'ה לא נודעתי להם. וגם הקימותי וגו'. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו'. לכן אמור לבני ישראל אני הוי'ה, והוצאתי אתכם מתחת סִבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם וגו'. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-ל-הים, וידעתם כי אני הוי'ה א-ל-היכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. (ו', ב'-ו').


כל השם לבו אל הפסוקים הללו, בעיניו יראה שנזכרים בהם, פעמים רבות שמותיו של הקב"ה, והשמות מתחלפים, פתח בא-לקים ובדיבור קשה, וסיים הפסוק באמירה ובשם הוי'ה. וענין שם ש-די בו נודע לאבות מה ענינו, ומה משמעות "לא נודעתי להם", וגם מה שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה', מה מחדש, ולמה תולה בזה, והוצאתי וגו'. ושוב חזר ואמר, והייתי לכם לא-ל-הים, ותיכף שינה באומרו, וידעתם כי אני הוי'ה א-ל-הים, המוציא אתכם. והענין מעורר למחשבה.
ואפתח בדברי רש"י ז"ל, וידבר א-ל-הים, דיבר אתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה. אני ה', נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני, ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. וכו'. עכ"ל. וארא אל האבות בא-ל ש-די הבטחתים הבטחות ובכולם אמרתי להם, אני א-ל ש-די. עכ"ל.
ולהלן ברש"י ז"ל סוף פסוק ט' כתב, ורבותינו דרשו בסנהדרין (קיא), לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, א"ל הקב"ה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם בא-ל ש-די ולא אמרו לי מה שמך, ואתה וכו'.
וגם הקימותי וגו', וכשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעות. עכ"ל.
והנראה בזה בס"ד, שאחר ששמע העם כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ויאמן העם והודו לה' עליון גואלם, והתחילו לספור הימים והשעות בציפייתם לישועת ה', והנה המה רואים שלא רק שלא יוצאים אלא פרעה מתחזק בדעותיו, ועוד הכביד ידו עליהם בעבודה רבה ועצומה, ואין מושיע להם, וע"כ התרעמו על משה ואהרן באמור להם, ירא ה' וישפוט וגו' (ה', כ"א) ואז שב משה אל ה', שלא היה יכול לסבול צערם של ישראל, ויאמר למה זה שלחתני. ומאז באתי וגו'. והנה עם ישראל אמנם חזקה היתה אמונתם בהבטחה שה' הבטיח להם, אך בראותם את קושי השעבוד, והתעצמות הצרות והגזרות של פרעה עליהם, חשבו שזה בא מצד מדת הדין שנמתחה עליהם, ואולי ח"ו נדחה עת פקידתם להגאל, וע"ז גדל צערם לאין קץ. ומשה שלא יכול להתאפק בראותו הצער הגדול הזה. אמר בשלי זה הצער, ולמה זה שלחתני וכו'. ובסוף פרשת שמות נאמר, ויאמר הוי'ה אל משה עתה תראה, ואעפ"י שקנסו בזה שלא יראה כי אם הישועה של עתה ולא הכניסה לא"י, אעפי"כ נאמר, ויאמר אמירה נעימה ורכה, וגם בשם הוי'ה נאמר שהוא רחמים. ורמז לו בזה שכל המהלך הזה הוא בחסד וברחמים, ואעפ"י שהם סובלים מאד, והרבה בצערם והכביד עולם עוד ועוד, כל זה הוא ממדת הרחמים דוקא. והוא תחילת קיום הבטחתו שהבטיח למשה עבדו, שיוציאם ממצרים.
אלא שעדיין היו צריכים להשלים הזמן שנגזר עליהם, בברית בין הבתרים, ורצה הקב"ה לקיים את הבטחתו לישראל, ולהוציאם ממצרים, קודם הזמן, שאם יאריכו שם עוד זמן רב היו עלולים לרדת עד לשער החמשים בטומאה, ולא יוכלו עוד לצא ח"ו, וע"כ גזרה חכמתו יתברך לשים בלב פרעה להכביד עולו עליהם, ולהגדיל קושי העבודה ולהעצימה, כדי שקושי זה ימעט בשנות העבודה, ויצאו משם לחירות. עד שנמצא שכל השעבוד וגם הקושי שלו, היה ממדת החסד והרחמים. ולא כעונש ח"ו אלא להצלתם היה הדבר. והקב"ה רמז לו כל זה בפסוק, ויאמר ה' אל משה, שכל זה הוא מאת הוי'ה ב"ה, ובאמירה רכה נעשה להצילם משם.
ובפרשת וארא דיבר עמו משפט, על תרעומתו שאמר, הרע לעם הזה והצל לא הצלת, ולא שם לבו להסתכל עמוק יותר להבין טובת ה' וחסדו עליהם, וע"כ נאמר: וידבר א-ל-הים, שם של מדת הדין וגם דבור חזק וקשה. והמשיך לומר, לו, ויאמר אליו אני ה'. כלומר גם כשאתה רואה דברים קשים ודוחק וצער, שנראה שזה ממדת הדין, בסופו של דבר הוא לטובתם, "ויאמר" אמירה רכה, אני ה', שהוא רחמים.
ואולי יתפרש בזה הפסוק, ה' הוא האלקים, שגם כאשר רואים גבורות דינים זה לא דבר נפרד, ושורשו הוא הוי'ה שכולו חסד ורחמים.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם, ופירש"י ז"ל, לא נכרתי להם במדת אמיתות שלי, וכו'. ע"ש. זאת אומרת שהכל ענין אחד, רק לפי הפעולות נקרא בשמות, וכמ"ש הגר"א ז"ל על, אתה קדוש ושמך קדוש, דשמך הוא הפעולות שלך.
ומשמעות ש-די, הוא מלשון גבול וקצבה, וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה לבניו, א-ל ש-די שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די. והכי קאמר, וארא אל אברהם אל יצחק וכו' בא-ל ש-די, שהודעתים שגם כשבאים צרות ויסורין, יש להם די, וגבול שם להם בל יעבורון. ושם "הוי'ה" משמעותו שהכל חסד ורחמים, גם מה שהוא רע לעיני אדם כולו לטובת האדם ולתועלתו בלבד, ולא כהוראת שם ש-די, שאומר שהרע הוא רע באמת, רק שסופו לחלוף בבא קיצו שנקצב לו ואיננו. ושם הוי'ה מלמד שהכל טוב גם בעת ההיא ממש. ובזה ה' לא ניכר לאבות, כי אם בא-ל ש-די בלבד, ועם כל זה לא התרעמו עליו יתברך, ואתה משה שהודעתיך שמי האמיתי, באת להתרעם עלי שהרעתי לעם, ולא הצלתי, והואיל וידעת כי אני ה', היה לך לחקור ולמצא הטוב הטמון בזה.
עוד אמר לו וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו', כלומר אעפ"י שדיברת מתוך צערך שנצטערת בצערם העמוק, גם אני שמעתי וגו', ואין לך לחשוב שאתה רחמן יותר ממני, ואם היית מתבונן ומעמיק לחשוב היית מגיע מיד למסקנא זו, וממילא היית מבין שכל זה עשיתי כדי להקים בריתי איתם ולהוציאם ממצרים.
לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. כאן בא אל התכלית של הענין, ומצוהו, לכן אמור, תבאר לבני ישראל שכל העשוי להם גלוי לפני, ואני עמם בצער הזה, וכל מה שהקשה פרעה את גזירותיו והכביד ידו עליהם הוא ממדת הרחמים דוקא, והכל בנעימות טובו הגדול והנפלא, לכן אמור לבנ"י אני ה'.
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים", אמרתי לפרש בס"ד שהקב"ה אומר להם, אעפ"י שאתם רואים את הסבל והרע, תדעו שיש בזה טוב וחסד ורחמים, אלא שהסבל מכסה ומסתיר את הישועה מעיניכם, משל לאדם שיושב ע"י שלחן ואינו רואה מה שנמצא תחת השלחן, כי השלחן מכסה ממנו את מה שמונח מתחתיו, והוא רואה רק מה שמעל השלחן, ולא מה שתחתיו. כן הדבר הזה שהם רואים את סבלות מצרים, וסבלות אלו מכסים ומעלימים מעיניהם את מה שמונח מתחת לסבלות אלו, ושם מתחת לסבלות מצרים, מונח "והוצאתי אתכם", רק זה מוסתר ומכוסה ע"י אותם סבלות מצרים, וזה אומרו: והוצאתי אתכם, מתחת סבלות מצרים. ואם מתבוננים ומעמיקים לעומקם של דברים ומתכופפים מעט להביט היטב, מתחת הסבלות הללו, אז רואים בבירור את המהלך הנפלא שהקב"ה מקיים הבטחתו, ומוציא אותנו ממצרים.
ועת צרה היא ליעקב וממנה יוָשֵע, ממנה מתוך הצרה צומחת הישועה, ה"נ מתוך הסבל הנורא, צמחה יציאת מצרים, שאלמלא אותו סבל, לא יכלו לצאת משם.
וזה שפתח ואמר, וידבר א-ל-הים, רומז לסבלות מצרים ורעותיהם הרבות, ויאמר אליו אני ה', שהוא הגאולה הנצורה מתחת לסבלות מצרים, וכשרואים ראיה שטחית כמרחף על פני המים, רואים רק רע רח"ל, וחושבים שהֵרַע לעם הזה, והצל לא הצלת אבל כשמתבוננים היטב רואים ישועת ה' ברוך הוא.
וכן יש לפרש ההמשך, והצלתי אתכם מעבודתם, שההצלה שלכם המצאתיה, מתוך עבודתם אשר שעבדו אתכם בפרך, והם חשבו לרעה, וא-ל-הים חשבה לטובה להצילם ולהושיעם, להחיות ולקיים עם רב ולהביאו לקבל תורת ה' ולהיות לו לעם סגולה.
עוד אמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ובשפטים גדולים. ר"ל דשמא תאמר שכל הגאולה תהיה בהעלם, ובהסתר פנים, לכן אמר שזה רק בתחילת הגאולה, שעדיין צריך להשלים חשבונות השעבוד שנתחייבו בהם, וע"כ הקשה עליהם העבודה והסבל, אך כשיגמר חשבון זה בסופו של דבר תהיה גאולה בגילוי גדול בזרוע נטויה, בדרע מרמא, גלוי לעין כל העולם, ובשפטים גדולים, עד ששמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת וכו'.
שמעו על העשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים, ושמעו כי הוציא ה' את עמו, וקרע להם את הים, ובאו בתוך הים ביבשה, שם פרעה וחילו טובעו בים סוף, ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וישועת ה' על ראשם.



לכן אמור לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם וגו', והצלתי אתכם וגו', וגאלתי אתכם וגו'. ולקחתי אתכם וגו'. (ו', ו-ז).


וידוע שכנגד ארבע לשונות של גאולה, הנזכרים כאן, תיקנו רבותינו ע"ה לשתות ארבע כוסות יין בליל פסח.
ורבינו יעקב בעל הטורים, כתב, ארבע לשונות של גאולה כנגד ארבע מלכויות, ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום, וע"כ כתיב ביה ולקחתי כאדם הלוקח בחזקה, שהוא קשה מכולם. והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. בגימטריא זה עני בישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות. עכ"ל.
וכפשוטו יש לומר, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, שעצם יציאתם נתאפשרה ע"י הסבל הרב שסבלו מעבודה קשה ומפרכת, והסבל של הגזרות הרעות שהרבה לגזור עליהם, ובזה התקצר זמן שהותם שם, וזכו לצאת ממצרים לפני שנפלו בשער החמישים של שערי הטומאה, והצלתי אתכם מעבודתם, מהעבדות שלא תהיו עוד עבדים להם, שאפילו שלא יקשו עוד בגזרות רעות ועבודת פרך, אבל עדיין עבדים הם להם, לכן אמר שהדרגה השניה הצלה מעבדות. ואחר כל זה תהיה יציאה לחירות ממש, שהיא הגאולה, ולזה אמר וגאלתי אתכם, והגאולה תהיה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים לעיני כל באי עולם, ועדיין לא הושגה המטרה העיקרית והנעלה ביותר, שהיא ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-ל-הים, שזה מתן תורה, שהוא הענין הנשגב שבשבילו היתה כל העבודה, וכל הצירופים שעברו שם כצרוף כסף מסיגים, עד הגיעם לפני ה' בהר סיני.

והבאתי אתכם אל הארץ, אשר נשאתי את ידי, לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'. (ו',ח').

עיין באוה"ח לקדוש ה' מוהר"ח ן' עטאר זיע"א, וז"ל, קשה דברי א-ל עליון דברי טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ, דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ, ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניכם הביא שמה, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר. ותגדל הקושיא למה שנשבע ה' על כל הדברים, באומרו לכן (אמור לבני ישראל), ואמרו ז"ל אין לכן אלא לשון שבועה. (לכאורה היה לו להזכיר דברי רש"י ז"ל שכתב שם, נשאתי את ידי, הרימותי להשבע בכסאי, והוא מפורש בפסוק עצמו שנשבע להם, ולמה הוצרך לדברי חז"ל שאין לכן אלא לשון שבועה, וי"ל דמזה לא קשה דרש"י מפרש שנשבע בכסאו לתת הארץ לבני ישראל, ולא להם דוקא ולק"מ. אבל בזה שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' הוצאתי וגו' זה בודאי מדבר איתם, והוא לשון שבועה זה קשה.) ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אמרו והבאתי אתכם וגו', אמר וידעתם כי אני ה' המוציא וגו', פי' תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה אם תנאצון את ה', אין כאן הבטחה זו, וכו'. עכל"ה.
וכן נראה מדברי הספורנו ע"ה, שכתב, והבאתי אתכם אל הארץ, כאשר תתבוננו בכל זה, ותהיו ראוים שאביאכם אל הארץ ואתננה לכם. עכ"ל.
ואולם רבינו אברהם ן' עזרא ז"ל רוח אחרת עמו בזה, וכתב והבאתי אתכם אל הארץ, כי רבים מיוצאי מצרים, גם בניהם כהם. עכ"ל. הרי שנתעורר בקושיא זו, דאיך הבטיחם והם לא נכנסו לארץ, ותירץ קושיא זו בשנים, האחד שרבים מהם נכנסו, ונראה שכונתו לאלה שהיו למטה מבן עשרים שנה. עוד תירץ שבניהם נכנסו ובניהם כיוצא בהם.
והיה קשה לי קושיא אחרת, דחז"ל מנו ארבע לשונות של גאולה, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, וכנגדם תיקנו ארבע כוסות, וכנ"ל. ולמה לא מנו חמש לשונות, ותהיה זאת החמישית, והבאתי אתכם אל הארץ. שהיא סמוכה ללשונות הנ"ל.
וי"ל דוהבאתי אתכם אל הארץ, אינה ענין בפני עצמו אלא השלמת הלשון הקודם, שאמר להם ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-ל-הים, שאם מקיימים את השותפות והברית הזאת, אז ה' משלים הענין הזה בכך שמביאנו לארץ, שלא תושלם עבודת ה' ולימוד תורתו אלא בא"י, שכן אמרו בסוף מסכת כתובות, כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלו-ה. אבל אם יבא אדם לא"י ולק יקיים ברית ה' הרי מצבו חמור טפי, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בענין סדום ועמורה, שאם היו חוטאים כן בחו"ל לא היה מגיעם כל העונש הנ"ל, שאינו דומה העובר על מצות המלך והוא בכפר רחוק ממנו, למי שעובר על מצותו בתוך ארמונו של המלך יע"ש. נמצא דכל מעלת א"י והדירה בה היא לקיים בה ברית ה' ותורתו.
וע"כ והבאתי היא לא ענין בפני עצמו, רק השלמת הלשון הקודם שהוא ולקחתי. ואולי לזה כיונו רבותינו הספורנו והאוה"ח הקדוש הנ"ל.
ואפשר שגם הראב"ע ז"ל הכי ס"ל, רק קשה לו דסו"ס אמר הכתוב והבאתי אתכם, לזה אמר שרבים מהם עלו לא"י וכו'. והיינו אלו שלא חטאו או לא באו לכלל העונש, והכל אחד.

וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה. (ו',ט').


השמועה היא המפתח לעבודת ה', את הברכה אשר תשמעו, ואין ברכה גדולה ממנה, והקללה אם לא תשמעו, שאם אדם אינו שומע, אין תקוה להביאו לדרך ה', ויסוד השמיעה היא ההכנעה וההתבטלות. שאדם הנכנע לפני ה' ומקבל אמריו וחוקיו, ונכנע לצו התורני, ולדברי חכמים, הוא המגיע ליראת שמים של אמת.
וכבר אמר רבינו חיים בן עטאר ע"ה בספרו הקדוש, אור החיים, גבי בן סורר ומורה שנאמר בו, איננו שומע בקול אביו ואמו, ושוב כתוב שם, איננו שומע בקולנו, ולא כתב אינו שומע, לומר שהוא משולל יסוד השמיעה, ואדם כזה אין לו תקוה לתקן עצמו כלל, וע"כ דינו ברור בתורה, ורגמוהו אנשי בעירו וגו'. ע"ש בדבריו הקדושים שכתב עוד, שהאזן היא השער לנפש של האדם והיצה"ר יודע את זה, והוא יושב בפתח האזן, ומשם מעכב בעד דברי תורה שלא יכנסו ויגיעו עד לנפשו, כי הוא יודע שאם יכנסו ד"ת לנפשו ושב ורפא לו, אז היצה"ר יזרק משם לגמרי, וע"כ עושה כל אשר לידו כדי לעכב בעד ד"ת, וע"ש שהביא משל נפלא ע"ז.
וידועים דברי רבינו משה חיים לוצאטו זיע"א במסילת ישרים, שהיצה"ר מעסיק האדם ומטרידו, שלא ימצא לו זמן לחשוב ולהתבונן במצבו, ועי"ז הולך וחסר מדחי אל דחי רח"ל. וע"ש שכתב שזו השיטה של פרעה שאמר. תכבד העבודה על העם ואל ישעו בדברי שקר, ובזה יש לפרש פסוק זה: ולא שמעו אל משה, שמשה רבינו ע"ה, ניסה לרכז את תשומת לבם, ולהטות אוזנם לשמוע דברי א-ל-הים חיים, כדי להרחיקם מע"ז וממדות רעות, להכין לבם ונפשם להיותם ראויים ומסוגלים לקבל תורה.
אך פרעה הוא היצה"ר נלחם כנגדם והטרידם והעסיקם בחומר ובלבנים, ובכל הגזרות הרעות שהביא עליהם, וכל המטרה שלא ישמעו אל משה, כי יודע היצה"ר שבשעה ששומעים ישנו דרכם לגמרי, ולא ישקטו ולא ינוחו עד שיגיעו לעבודת ה' באמת ובתמים, וזה שאמר כאן: ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה.
ישמע חכם ויחפש תמיד הזמן לחשבון נפש והתבוננות, גם בהיותו טרוד ועסוק בכל אשר יעסוק, תמיד ידאג למצא זמן, ויטה אזנו לקבל ולשמוע דברי אלקים חיים, וע"ז אמר הנביא ( ) שמעו ותחי נפשכם.
וכשאמר לו אחרי זה לדבר עם פרעה, השיב משה, הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה, כלומר הן בני ישראל שהם מאמינים ולא שמעו מקוצר רוח, ואיך ישמעני פרעה שהוא כופר ומורד במלכות שמים בזדון לבו הרע.
הוא אהרן ומשה, אשר אמר ה' להם, הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, על צבאותם. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא משה ואהרן. (ו', כ"ו-כ"ז).
וכתב רש"י ז"ל הוא אהרן ומשה וכו', יש מקומות שמקדים אהרן למשה, ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד, עכ"ל.
ואעפ"י שאין בנו דעת להבין בענינים אלו, על כל פנים, ההבנה הפשוטה ממאנת לקבל דבר זה, שמשה הביא תורה לעולם ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי. וכתיב תורה ציוה לנו משה מורשה, קהלת יעקב, והוא אדון הנביאים, ולא קם בישראל כמשה אשר ידעו ה' וגו', ובפירוש איתמר לאהרן ומרים, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ופשוט דהוכיחם שלא ידמו בנפשם שהם בדרגתו ובחינתו של משה, ועוד כהנה רבות, ועליו נאמר, ותחסרהו מעט מא-ל-הים, ואיך נאמר שהם שקולים כאחד, וה' אמר לו (בפרק ד', ט"ז) והיה הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לא-להים.
ומדברי הראב"ע והרשב"ם ז"ל נראה שמפרשים הענין שהקדים אהרן למשה מסיבות אחרות, כיע"ש.
והנראה בזה כדי להבין דברי חכמינו ע"ה שהובאו ברש"י ז"ל, דבאמת הם שני עניינים שונים, ואין מדובר על דרגת גדלותם בהשגה ובקירבת ה', דכל אחד מהם נברא לתכלית אחרת עם מדרגה אחרת. אלא שתפקיד האדם הוא למצות את כוחותיו, שבהם חננו ה' יתברך לפי שורש נשמתו. וזו הדרישה שהקב"ה דורש מכל אחד ואחד. לא פחות מזה, ולא יותר מזה, ומה שאמרו חז"ל חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, אין ר"ל שישאף לבא עד מדרגת האבות, שהרי אין הקב"ה בא בטרוניא על בריותיו, ואין אדם בעולם שיוכל להגיע למדרגת האבות, שהם מרכבה לשכינה ממש. והם בעלי נשמות גבוהות מאד, ומי יכול להשיג להבין אפס קצהו ממעלתם ומבחינת מדרגתם, וק"ו בן בנו של קל וחומר, להגיע עד לדרגת מעשיהם, זה לא יעלה בדעת כלל, אלא כונתם ז"ל היא, שישאף אדם לנצל את זמנו ואת כוחותיו אשר נתן לו הבורא כפי הראוי לו, וגם אם מעט הוא חלקו, מ"מ כשמנצל כל כוחו לעבודת ה' ברוך הוא, נחשב לו כאילו הגיע למעשה אברהם ויצחק ויעקב, שכן כל גדולתם היא שניצלו את כוחותיהם וכשרונותיהם מאשר קיבלו מאת בורא העולם, כפי רום מעלת נשמתם הגבוהה לאין חקר, ואולם גם הקטן שבקטנים כאשר ינצל את כוחותיו כולם לעבוד בהם את השם ברוך הוא, הגם שמדרגתו מצומצמת היא מאד, מנחת עני דלה כמו שהיא, מ"מ זה חלקו אשר השיגה ידו יד כהה, וכל אשר יש לו הקריב על מזבח ה', והוא הנקרא שהגיעו מעשיו למעשה אבותיו אברהם יצחק ויעקב, וזו היא כונתם ז"ל באומרם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשה אבותי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, שישאף לנצל כוחותיו לעבודת ה' במושלם.
ולפי זה יובן מה שאמרו שמשה ואהרן שקולים כאחד, שכל אחד מהם לפי בחינתו ושורש נשמתו, מיצה כל כוחותיו באותה בחינה עד תום, ובזה שקולים הם.
ואני אקשה את לב פרעה, והרביתי את אותותי ואת מופתי, בארץ מצרים. ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל וגו'. וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. (ז, ג-ה).
כתב רבינו אברהם ן' עזרא ע"ה, וז"ל יש לשאול אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאו, והתשובה כי השם נתן חכמה לאדם, ונטע בלבו שכל לקבל כוח עליון להוסיף על טובתו, או לחסר מרעתו, וזה אפרש בפ' כי תשא, ובפסוק מי יתן והיה לבבם זה, והנה טעם אקשה את לבו למען רבות מופתי. ורבי ישועה אמר כי טעם אקשה את לבו לסבול המכות, ולא דבר נכונה. עכ"ל.
וכונת רבינו ז"ל, שאין בזה שלילת הבחירה, כי השם נתן חכמה לאדם, ואם ינהג בחכמה ובהשכל לבחור בטוב, לעולם לא יבא למדה זו, ופרעה לא בא למדה זו עד שקלקל מעשיו והביא את זה על עצמו, או מצד עונש, או מצד שהו עצמו עדיין רוצה להשחית ולהרע לישראל, רק כשל כוח סִיבְלו, ולכן ה' הכביד לבו. זה הנלע"ד בהבנת דבריו ז"ל.
והרמב"ן ז"ל כתב, ועוד שם (במדרש רבה) כי אני הכבדתי את לבו, א"ר יוחנן מכאן פתחון פה למינים, לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה. א"ר שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינים, אלא אם ללצים הוא יליץ, מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואינו חוזר בו, והוא נועל בו דלת מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. כך פרעה הרשע, כיון ששגר הקב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו, א"ל הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו, מה פשעו. ויש בו ב' טעמים ושניהם אמת, האחד הוא שפרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה, כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה בנביאים ובכתובים, ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה, ויכבד פרעה את לבו, הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו ונמלך לשלחם מכובד המכות, לא לעשות רצון בוראו, ואז הקשה השם את רוחו, ואמץ את לבבו, למען ספר שמו כענין הכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים וגו'. ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לבו ולא ישלח אתכם, יודיע למשה את העתיד להעשות בו במכות האחרונות וכו'. עכ"ל.
נמצא דבמדרש כבר עמדו על קושיות אלו, שהיו שואלים בהם כבר מאז ומקדם, ואעפ"י שהיה מקום לחשוב שנחלקו בזה רבי יוחנן וריש לקיש, נראה יותר ששניהם מסכימים לדבר אחד, ור"ל בא לפרש מה שסתם רבו רבי יוחנן, ור' יוחנן עורר הענין באומרו מכאן פתחון פה למינים שיטענו שמהשמים מנעו אותו מלשוב בתשובה, וגם הוא הדגיש שיש בזה פתחון פה למינים בלבד, ולא שיש בזה ממשות של טענה. ואפשר שהעלה הענין וסותם פיהם של המינים, ומפרש הרמב"ן ז"ל ששתי תשובות אמיתיות אמרו לנו בזה, הראשונה, היא שחלק מהשכר והעונש שהקב"ה משלם לאיש כמעשהו, ואשר הוא מעיקרי אמונתנו, שהקב"ה משלם שכר טוב לעושי רצונו, ומעניש לעוברי רצונו. יש בו עוד סוג אחר של גמול, שאם עושה רצון המקום וחפץ במצוותיו, הקב"ה מסייעו לעשות עוד מצות וללמוד תורה, ומצוה גוררת מצוה, והבא ליטהר מסייעין אותו, ועולה מחיל אל חיל, שאלמלא שהקב"ה עוזרו אינו יכול לו, וכשרואה שהאדם מתאמץ ומשתדל באמת, הוא מושיט לו יד ימינו ותומכו ומסיעו, ומקרב לו כל האפשרויות להגדיל תורה ולהרבות מצות כחפצו הטוב. והבא ליטמא פותחין לו, ומניחים לו להתהלך מדחי אל דחי רח"ל. ובדרך כלל אין נועלין דרך התשובה כנגדו, אך יש המרבה לחטא ולפשוע עד שעונשו הוא גדול כל כך, שסותמים נגדו, וכדרך שאמרו, המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואפשר דאין נועלים לגמרי, רק מונעים ממנו הסיוע הניתן לעושי רצונו, וממילא מלאכת התשובה תהיה קשה וכבדה מאד, אך אם יתעקש ויתאמץ באמת, עדיין יוכל להשיגה, וזה שאמרו, "אין מספיקין בידו", ובמקרה זה שהרשע הזה הפלא פשעיו וחטאיו לבלי חוק, כנגד עם ישראל ומירר חייהם בעבודה ללא מדה, ושפך דם נקיים של תינוקות במיתות משונות, וקרע ושבר לה הוריהם ומכריהם, ולא הניח ידו מכל רעה אפשרית, ומלבד כובד עוונו וחומרתו כי רבה מד, יש בזה גם חלול ה' נורא, אם לא יקבל עונשו בגילוי ובפירסום, תחת אשר עינה והרג בהם לעיני כל העולם, וכל זה לעם הנמצא תחת ידו ועובד אותו באמונה, וה' התרה בו פעמים רבות, והוא המשיך בדרכו במרד ובמעל,ו שב והתרה בו קודם כל מכה ומכה, ע"י משה נאמן ביתו, והכביד את לבו וחזקו, בדברי כפירה וברשע להתעולל, ובמקום לשלח את בנ"י, הכביד עולו עליהם, והרבה גזרות רעות כנגדם בלא מעצור, וכאשר רצה הוא לחדול מעיקשותו, הקב"ה מנעו מכך, כי זה היה עונשו על כל אשר עשה, למונעו מן הטוב והמועיל.
ומיהו גם בעונש זה, אין בזה שלילת הבחירה לגמרי, כי אם קושי גדול, מחמת הסתרת פנים נוראה כלפיו, דבר שהוא עשה בעצמו, בפשעיו וחטאיו הרבים, אבל גם במ קרה זה אם היה מכניע לבו לפני ה' באמת ובתמים, והיה מודה על זדוניו ועל גאותו כלפי ה' וכלפי עמו, בפומבי, אפשר שהיה נענש כראוי, אך היתה לו תוחלת לתקן, ואפשר שה' ברוך הוא היה מוציא את בניו בדרך אחרת, שגם בה יש קידוש ה' כראוי, ושיהיה גם לבני ישראל ההזדמנות להכין אותם לקראת מתן תורה, ולצרפם ולזככם שיהיו עם סגולה וגוי קדוש, אך הרשע הזה לא הכניע לבו לפני ה', ולא שינה מגאותו, רק המשיך בנסיונותיו לדכאת נפשות טהורות וקדושות, בדרכו הנפשעת והאכזרית, בחושבו שעל ידי זה ישתקעו בעמלם וישכחו דרישתם לצאת לחרות. וע"כ הקב"ה הוסיף לחזקם להרבות אותות ומופתים למען נדע כי ה' בקרב הארץ.
עו"כ הרמב"ן ז"ל שיש טעם אחר, שכאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, ונמלך לשלחם מפני כובד המכות, ולא כדי לעשות רצון ה' ב"ה, וכנזכר בלשונו.
ויוצא שהקב"ה הכביד לבו כי לא שינה דעתו באמת, אלא הוא עודנו במרדו, רק כשל כוח סבלו, ובדרך שהוא רוצה ללכת ה' הוליך אותו בה, ע"י שחיזקו והכביד לבו, למען רבות אותות ומופתים בו ובעמו כראוי להם, ולמען נספר באזני בנינו ובני בנינו על השגחת ה' בעולמנו ויראו אותו כל אפסי ארץ.
וגם לדרך זו אין כאן שלילת הבחירה ע"י ה', כי אם הולכת האדם בדרך שבה בחר ללכת, כי הוא בוחן לבות וכליות, ויודע תעלומות לב, וראה והביט שלא התחרט ולא שב בתשובה, רק כשל כוחו הטבעי, והואיל ורצונו האמיתי הוא להמשיך ברשעו, ה' אפשר לו להמשיך בדבר זה.
והנה כל זה הודיע ה' למשה מראש ומעיקרא, כי הוא יודע תעלומות והכל גלוי לפניו, ואעפ"י שיש בחירה ביד האדם לבחור דרכו בעצמו, והרשות נתונה לו, מ"מ יודע הא-ל מחשבות האדם ודרכיו וגלויים לפניו כל נתיבי בינתו ושרשי רצונותיו, ואין נעלם ממנו דבר, וגם זה איננו סותר לאמיתות הבחירה שניתנה לאדם לבחור טוב או רע, וידיעתו של הקב"ה לא כידיעתנו היא וחכמתו שונה מחכמתינו, כי לא מחשבותיו מחשבותיכם אמר השם, ופירש המלבי"ם ע"ה, דאין הכונה שכונתו יתברך גדולה ועמוקה הרבה הרבה יותר משלנו, דגם בין בני אדם יש הבדלים גדולים בין מחשבתו של חריף גדול מאד, ובין מחשבתו של בעל דעתא קלישתא, אלא הכונה שאין זה אותו סוג של מחשבה, אלא הוא ענין אחר לגמרי, שונה בתכלית השינוי מהמחשבה הידועה לנו, ואין בנו הכוח לתאר או להשיג אפס קצהו של אותו סוג מחשבה, לא כמחשבותי מחשבותיכם, ובודאי לא כחכמתו חכמתנו וכו', וכן הקושיא מתחילה רק בדרך ההבנה שלנו, בדרך שבה אנו יודעים ואיך חושבים ואיך מבינים וכו'. ואם היינו יכולים להשיג אפילו שמץ מהבנת דרכי חשיבתו האמיתית, לא היה קשה לנו דבר בזה כלל וכלל. וכבר עמד הנשר הגדול רבינו הרמב"ם ז"ל בזה בהלכות תשובה פ"ה ה"א שכתב וז"ל, רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך רעה, ולהיות רשע הרשות בידו. וע"ש שהאריך בענין זה.
ובהלכה ב' כתב, אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי האומות, ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע וכו'.
ובהלכה ג' כתב, ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע, וכתוב וכו'. ובהלכה ד' כתב, אילו היה הא-ל גוזר על האדם להיות צדיק או להיות רשע וכו', ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק. וכו'.
וע"ש בהלכה ה' שהעלה השאלה הנ"ל בלשונו הזהב, וז"ל, שמא תאמר והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה קודם שיהיה, ידע שזה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, וא"ת שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה, שהקב"ה אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתברך שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצא אמיתת הבורא, שנא' כי לא יראני האדם וחי, כך אין להשיג ולמצא דעתו של הבורא. הוא שהנביא אומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. וכיון שכן הוא אין בנו כוח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים ומעשיהם, אבל נודע בלי ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לא לעשות כך ולא שלא לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי חכמה, ומפני זה נאמר בנבואה, שדנין את האדם על כל מעשיו כפי מעשיו אם טוב אם רע, וזה העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו, עכל"ה.
ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל על זה ומה שיישב מרן ז"ל בכסף משנה.
ושו"ר שכל מה שכתבתי לבאר בדעת הראשונים הנ"ל, הכל כתוב ומבואר באר היטב בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה (פ"ד ה"א) וז"ל עשרים וארבעה דברים מעכבים את התשובה, ארבעה מהן עון גדול,ו העושה אחד מארבעתן, אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן א. המחטיא את הרבים, וכו'. ובהלכה ב' (שם) כתב, ומהן חמשה דברים הן נועלין דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן וכו'. עו"כ בהלכה ג' (שם), ומהן חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה. לפי שהן עוונות שבין אדם לח בירו, וכו'. ועיין עוד מזה בהלכה ד' וה'. עו"כ (שם ה"ו) וז"ל, כל אלו הדברים וכיו"ב, אע"פ שמעכבין את התשובה, אינן מונעין את התשובה, אלא אם עשה אדם תשובה מהן, הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא. עכ"ל.
והן הן הדברים שכתבתי משם הראב"ע ורמב"ן ז"ל דיש בכוח העברות לעכב התשובה, והוספתי שם דמ"מ לא שוללים ממנו את הבחירה, ויכול עדיין לשוב בתשובה, אלא שבמקרה כזה, צריך התאמצות גדולה, כדי להשיג התשובה. ואעפ"י שהרעה חטא בחטאים אחרים, לא באלו הנזכרים ברמב"ם, מ"מ חטאיו של פרעה גדולים וכבדים הם לא ערוך מכל העונות הנזכרים בזה.
ועיין עוד שם (הלכות תשובה פ"ו ה"ג) וז"ל, ואפשר שיחטא האדם חטא גדול, או חטאים הרבה, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהיה הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה. הוא שהקב"ה אומר ע"י ישעיהו, השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו, וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי הא-ל-הים ובוזים דבריו, ומתעתעים בנביאיו, עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע, עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה, שהיא המרפא. לפיכך כתוב בתורה, ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר הבה נתחכמה לו וכו', נתן הדין למנוע ממנו התשובה, עד שנפרעין ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה שולח ביד משה ואומר לו, שלח ועשה תשובה. וכבר אמר לו הקב"ה שאין אתה משלח, שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וכו', ואולם בעבור זאת וכו'. כדי להודיע לבאי עולם, שבזמן שהקב"ה מונע התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחלה ברצונו. וכן סיחון וכו'. וכן הכנעניים וכו', וכן ישראל בימי אליהו, לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים תשובה, שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית, כלומר מנעת מהם התשובה. נמצאת אומר שאין האל גזר על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטא בארצו, ולא על הכנעניים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד ע"ז, אלא כולם חטאו מעצמן, ונתחייבו כולן למנוע מהן התשובה. עכ"ל הטהור.
ועיין עוד שם מהלכה ד' והלאה בענין שמתפללים שה' יעזרנו על דרך האמת כמ"ש דוד הורני ה' דרכך וכו'. וכתב עוד, והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם, הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכו', וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המיצרים והמריעין לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך יֵדע הקב"ה דברים שעתידים להיות. עכ"ל.
נמצא שכל הדברים דלעיל כתובים בפירוש בדברי הרמב"ם ז"ל, ולא רק כפירוש ודרוש ורעיון, אלא פסקם כהלכות סדורות ופסוקות שאינן מתחלפות לעולם, ובעל הטורים כתב, עם עקש תתפתל, בגימטריא, מלך מצרים.


ומשה בן שמנים שנה, ואהרן בן שלש ושמנים שנה, בדברם אל פרעה. (ז', ז').


צ"ל למה הזכיר שנותיהם כאן, והוא ללא צורך לכאורה.
וראיתי לרבינו עובדיה ספורנו ז"ל שהרגיש בזה וכתב, וז"ל, ועם כל זקנתם השכימו והזדרזו לרצון קונם, כי אמנם מי שהגיע לשמנים, גם בימים בהם כבר עבר ימי השיבה והגיע לגבורות, כמו שהעיד בתפלתו (ס"ל תפלה למשה שהוא מזמור צ"א) ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. עכ"ל.
ועדיין קשה דכמה זקנים אפילו שאינם ת"ח, משכימים לתפלתם, ובעוד ליל לך קמו להתחנן לפני הא-ל ב"ה, וזו מעלתם של משה ואהרן, והאם לזה צריך ליחד פסוק בתורה.
וראיתי לרבינו הראב"ע ז"ל שכבר נרגש בזה, וכתב, הזכיר שנותיהם, ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, להם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן, וע"ש בהמשך דבריו. וצ"ל עומק כונתו ז"ל בזה.
ואולי בא ללמד על גודל ההכנה ועומקה, שכן מעלת האדם והשגתו, נמדדת לפי גודל הכנתו אל הדבר, בבחינת והכינו את אשר יביאו, לזה מדגיש שההכנה של משה ואהרן היתה גדולה ועצומה, ולא רק מפני שהם היו גדולים משורש נשמתם הגבוהה למעלה למעלה, אלא גם עמלו וטרחו שנים ע"ג שנים, עד שהגיעו למצב שהיו מסוגלים לשמוע קול ה' ולהשיג השגות הראוות למי שהתורה ניתנת על ידו. ואז כבר היו בגיל הגבורות וזה אומרו ומשה בן שמנים וכו' בדברם אל פרעה, ואפשר שלזה כתב הראב"ע ז"ל כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן.

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. כי ידבר אלכם פרעה לאמר תנו לכם מופת, ואמרת אל אהרן קח את מטך, והשלך לפני פרעה יהי לתנין. (ז, ח-ט).
צ"ל מה פתאום ישאל פרעה אות ומופת והוא מלך ויושב על כסא מלכותו, תוך ארצו ומדינתו עם שריו ועבדיו, ובאים שני אנשים חשובים מאד, ואומרים לו שישחרר את עבדיו הנאמנים, צריך הוא לנזוף בהם ולומר מה להם ולעניני מדינתו, ומי שם אותו מאן דאמר אבא אל המלך, ואם מפני שאמר שה' שלחו, כבר השיב פרעה הרשע בכפירה מוחלטת, ואם כן היה צריך להמשיך מיד ולהזהירם שלא יתערבו לו בעניני ממלכתו, ולתת פקודה לכל האחראים שלא ירשו להם להתקרב אליו עוד בדבר הזה.
ואולם כיון שהכל היה בשביל עם ישראל להכינם ולחזק בהם את אמונת ישראל, באותות ובמופתים רבים ועצומים, גם זה היה במאמרו, לשים בלב פרעה לשאול ולדרוש ולחקור גם בזה. כי לב מלכים ביד ה', והוא מטה את לבם לכל אשר יחפוץ והטה את לבו לתור אחר הפילוסופיה, ולחקור ולדרוש בהנהגת העולם, ועל מה יכונו מהלכיו, והיה אוסף חכמי הזמן הפילוסופים והתוכנים והחוזים בכוכבים ובקיאים במזלות ונתיבותיהם וגלגליהם, ושאר החוכמות, ומסיקים מסקנות, ובזה היה מפאר את שמו להראות יקר תפארת חכמתו.
וע"כ כשאמר לו משה רבינו ע"ה כה אמר ה' א-ל-הי העברים וגו', לא השיב פרעה בשלילה מוחלטת, אלא אמר מי ה', לא ידעתי את ה'. והוא בודאי כופר גמור בלא שום ספק, ולא זו גם זו שעשה עצמו אלוה, ואמר: לי יאורי ואני עשיתיני. אלא שהיה יושב עם חכמיו, ומראה על עצמו שהוא באמת מחפש להשיג חקר האמת, והתחכם להשיב כחכם מלומד הדורש וחוקר להשיג מבוקשו, וכשהציעו לפניו דבר מה חדש, טוען איני מכיר דבר זה, ומה ענינו וכיו"ב, וכן פרעה משיב מי ה' ולא ידעתי, ומאת ה' היתה לו גם זאת כדי שיכנסו לחקירות ויודע כבוד ה', ועל כן כשהוסיף משה ללחוץ עליו, דרש ממנו פרעה מופת, וכשהשליך מטהו לפניו והיה לתנין, נתן ה' כוח בחרטומיו לעשות גם הם בלהטיהם כן, והיה פרעה צוהל ושמח להראות נצחונו, ואז נגלה כבוד ה' לעין כל, כאשר מטהו של משה שב להיות מטה, ובלע את תנינהם. והיה נס תוך נס, והתגדל והתקדש שמו הגדול יתברך בעולם.
ועל דרך זו המשיך הקב"ה את כל המהלכים בכיוון זה ממש, להרבות אותותיו ומופתיו, לחזק האמונה והביטחון בלב בני ישראל, ולהראותם כי הקב"ה שולט בכל הכוחות שיש בשמים ובארץ ובכל אשר בם, והוא צופה ומביט ומשגיח בעינא פקיחא על כל הנעשה, מגובהי גבוהים ועד אפסי ארץ, ואין יוצא מכלל, ולמען נספר באזני בנינו ובני בנינו, ויכירו וידעו כי ה' הוא הא-ל-הים ואפס זולתו.

ויאמר ה' אל משה, כבד לב פרעה וגו'. לך אל פרעה בבֹקר הנה יוצא המימה וגו'. (ז', י"ד – ט"ו).


ופירש"י ז"ל, יוצא המימה לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה, ואומר שאינו צריך לנקביו, ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכים (ש"ר). עכ"ל.
וצ"ל המטרה שבחר ה' לשלוח משה למקום ההוא ובשעה ההיא. דבודאי שאין הכונה לבזותו והוא מלך, ואינו מדרכי תוה"ק, ואדרבה הקב"ה הזהיר על כבוד מלכות, גם על כבודו של פרעה, וגם בזה עצמו, ציוהו לדבר עמו ברכות כדכתיב (פסוק ט"ז) ואמרת אליו וגו', וכל אמירה היא ברכות ובנעימות, ואם כדי לפרסם שהוא אינו אלוה, זה מראה לו ע"י האותות וע"י המכות, והם נעשים בפומבי, ומהם ידעו, שה' הוא הא-ל-הים, ומכל זה יודע שפרעה אין לו יתרון מכל אדם גם השפל ביותר. ואילו מעשה זה היה ביחידות, ואין ממנו ידיעה לבני דורו, ומה הסיבה לשולחו דוקא אז, ולאותו המקום.
ואילולי דברי רבותינו, היה אפשר לפרש ששלחו לדבר עם פרעה על שפת היאור, הואיל ובא להזהירו על מכת דם של מי היאור יהיו לדם, על כן בא אליו לפגוש אותו ביאור שיהיה כל כך חושב לו, והיה אומר עליו: לי יאורי ואני עשיתיני. ומדוקדק בזה מה שאמר לו, ונצבת לקראתו על שפת היאור, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידֶך. ואח"כ כתוב (בפסוק י"ז) הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר, ונהפכו לדם.
אבל לדברי רבותינו ע"ה שהובאו בדברי רש"י ז"ל הנז' צריכים להבין הענין.
ואולי בא להתחיל בניפוץ אמונותיו של פרעה, תחילה אצל פרעה עצמו, שמרוב שהיה מפיץ אמונותיו השקריות, שמתחילה הוא ידע היטב שבשקר יסודם, ובזדון לבו היה בודה דברים שלא היו ולא נבראו, ומפיץ אותם בין עמו, שיאמינו בו וילכו אחריו, בעינים עצומות, אבל ברוב הימים מתחיל גם הוא עצמו להאמין בשקרים שלו, ושתי יסודות הפיץ אותו רשע, הראשונה שהיאור הוא אלהיהם, וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה עשה שפטים באלההיהם. ואחר זמן הגדיל לעשות שאמר להם, שהיאור עצמו שהוא אלהיהם, הוא פרעה עשאו כמאמר הנביא, לי יאורי ואני עשיתיני.
והנה שלח ה' את משה לפגוש אותו על היאור כשיוצא המימה, ומנפץ לו את השטות שלו, שאומר שאוכל ולא מוציא. וגם על אמונת היאור הוא מראה לו במטה אשר בידו, שכבר הראהו אותותיו בידי, וכל מימי היאור יהיו לדם. ובזה תסיר שגעונותיך מלבך ותדע כי ה' שלחני אליך.


והדגה אשר ביאור תמות, ובאש היאור, ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור. (ז', י"ח).


משמעות המקרא הזה מלמדת, שלא באש היאור כי אם ממיתת הדגים, וצריכים להבין, דגם בלי מיתת הדגה, אינם יכולים לשתות מימיו, אחר שיהפכו לדם. שהרי מיתת הדגים היא פועל יוצא מהפיכת המים לדם, שאינם יכולים להתקיים בדם, ומעת שנהפכו לדם, אי אפשר לשתותם, ואולי ידבר הכתוב על מצב שיגיעו לצמאון קשה כל כך, עד שישתו גם דם, כדי לנסות לרוות צמאונם הנורא. ובא הכתוב באזהרה שלא יקילו ראשם במכה זו, לאמר במקרה גרוע ביותר ישתו דמים ולא ימותו. לזה אומרים משה ואהרן לפרעה, שידע שמלבד הפיכת מימי היאור לדם, הן עוד רעה גוררת רעה, והיא שהדגה אשר ביאור תמות, וזה יגרור באשה וסחנה נוראה, שכן דג מת מסריח מהר מאד, וריחו קשה, וגם הדם יבאש מכוח הדגה המתה, והתוצאה היא, ונלאו מצרים לשתות וכו'. שבמצב זה לא יוכלו לשתות ממנו כלל וכלל, גם לא בשעת הדחק שבאה אליהם. ובפרט לפי מה שכתב שם רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל, ויבאר היאר, וירם תולעים ויבאש, מלמד שגם ביְאור גדלו תולעים שנבאש מהם. עכ"ל.


ויאמר ה' אל משה, אמֹר אל אהרן, קח מטך ונטה ידך, על מימי מצרים על נהרותם, על יאוריהם, ועל אגמיהם, ועל כל מקוה מימיהם, ויהיו דם, והיה דם בכל ארץ מצרים, ובעצים ובאבנים. ויעשו כן משה ואהרן וגו', וירם במטה ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה, ולעיני עבדיו, ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם. והדגה אשר ביאור מתה וגו', ויהי הדם בכל ארץ מצרים. (ז', י"ט – כ"א).


צריך להבין ענין זה איך יטה ידו על כל מימי מצרים, על נהרותם ועל יאוריהם ועל אגמיהם, ועל כל מקוה מימיהם. איך נעשה כן בפועל, ומאידך בפסוק כ' נאמר, ויך את המים אשר ביאור לעיני פרעה, משמע שרק אותם שביאור הכה, ולעיני פרעה הכה ולא לכל גודלו העצום של היאור, ובסוף (פסוק כ"א) נאמר, ויהי הדם בכל ארץ מצרים משמע שגם בשאר הנהרות וכו', הכל היה לדם. וצריכים לישב המקראות על נכונם.
ורבינו אברהם ן' עזרא ז"ל כתב (פסוק י"ט), לפי דעתי הפשט, כי אהרן נטה ידו והכה היאור, ונטה ידו כנגד כל הרוחות בפאת מצרים, להפוך כל נהר בארץ מצרים, והטעם בכל מלכות מצרים, ומִלת מימי מצרים, כלל, ובפרט על נהרותם, ואינם היאור, רק שיחור ונהרות אחרים בארץ מצרים, כי הדם היה בכל ארצם. (וע"ש שמבאר כל המלים הנזכרים בפסוק). עכ"ל.
ונמצא לדבריו ז"ל, שאהרן הכה רק ביאור לבדו, וכמו שדקדקתי מהפסוק, אלא שהוסיף אהרן ונטה ידו כנגד כל הרוחות, להפוך כל נהר לדם.
ועיין בדבריו ז"ל בפסוק כ', שכתב שהזכיר שהכה על היאור, ולא חשש להזכיר נטיית ידו על כל מימי מצרים. עכ"ל. וכונתו שבציווי נאמר, ונטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם וגו'. ופירט את כולם אחת לאחת, אבל בביצוע לא נזכר אלא ויך את המים אשר ביאור.
וכתב שלא חשש להזכיר נטיית ידו על כל מימי מצרים, כלומר שזה מובן מאליו, וגם מבואר ממה שאמר בסוף, ויהי הדם בכל ארץ מצרים.
ונמצא שבאמת אהרן הכה רק על מימי היאור לבדם, אך נטה ידו לכל הרוחות, עד שנהפכו כל הנהרות והאגמים וכל מקוה המים והבורות והמעינות, הכל היה דם.
והרמב"ן ז"ל ציין לדברי הראב"ע בקיצור, ולא העיר דבר, כי ישרו דבריו ז"ל בעיניו.
ואוסיף להמתיק הדברים עפ"י דברי קדוש רבינו משה אלשיך ז"ל (בפרשת בשלח פרק י"ד, ט"ו) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, וזכורני שהוא ז"ל דקדק שמשה לא הכה במטהו על הים, שכן אמר לו, הרם את מטך, ונטה את ידך על הים, ידך ולא מטך. ע"ש בדב"ק.
והנה גם כאן נאמר (פסוק י"ט) קח את מטך, ונטה ידך על מימי מצרים, וי"ל דבאמת הטיית ידו היא שהפכה את המים לדם, וכמו שהועילה הטיית ידו למי היאור אעפ"י שלא נגע בהם בידו, כן נמי הועילה לכל המים שבכל הנהרות והאגמים וכל מקוה המים, דהואיל ולא בהכאה תליא מילתא, ואפילו לא בנגיעה במים, ממילא אין הבדל בין אלו שלפניו לשאר מים הרחוקים. די בהטיית ידו לכל רוחות הארץ ההיא, ויהי הדם בכל ארץ מצרים.
ורק במי היאור אשר לעיני פרעה ולעיני עבדיו, הכה במטהו, ולא שהיה צריך את המטה ולא ההכאה כדי שיהפכו המים לדם, דבהטיית ידו לבד היה די אלא שרצה להראות את פרעה במעמד כל שריו ועבדיו, שהוא מכה ורומס את אלהיהם, שהוא הבל וריק אין בו מועיל. ולא המכה היא שהפכה מימי היאור לדם, אלא הטיית ידו, ושאר נהרות ואגמים וכו', הקרובים והרחוקים יעידו על זה, שלא נגע בהם ולא הכה אותם, רק הטה ידו לאותם רוחות והיה דם בכל ארץ מצרים.
ואפשר עוד לומר בזה, שבכונה הכה במטה אשר בידו ביאור, לעיני פרעה ולעיני עבדיו, משום שאם היה עושה רק בהטיית ידו היו אומרים שזה מעשה כשפים, אבל המטה כבר ראה פרעה וראו עבדיו, שמטהו בלע לכל מטותם, והבינו שזה כוח עליון לא שייך לעניניהם, וע"כ הדגיש לו כבר בתחילת הדבור בזה לאמר (פסוק ט"ו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך. ולא אמר מטה הא-ל-הים כשאר הפסוקים, כי כאן רצה להדגיש לו שזה המטה ההוא, שכבר נודע שאינו ענין של כשפים.
אבל בים סוף שהוא לעיני ישראל לא היה צריך להכות במטה כלל, ורק בנטיית היד לבד דיו.
אך גם בזה עשו החרטומים כן בלטיהם, ויֶחֶזַק לב פרעה, וכתב רש"י ז"ל לומר ע"י מכשפות אתם עושין כן (מנחות פ"ה). ולזה היו צריכים חזוק להרשיע בכפירתם, ע"כ נאמר ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם, כאשר דִבר ה'.
וצריכים לומר שהטיית היד יש לה השפעה, שכן ראינו גם בברכה נאמר בפרשת שמיני (ט', כ"ב) וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. וכתב שם הראב"ע ז"ל, שקדמונינו העתיקו מכאן צורת נשיאות כפים. (במסכת סוטה ל"ח, ע"א). וכבר כתב רש"י ז"ל שם, ויברכם, ברכת כהנים, יברך יאר ישא.
וע"ש בבעל הטורים שברכם ג' ברכות יע"ש.
והרמב"ן ז"ל שם הזכיר דברי רש"י ז"ל, ויברכם, ברכת כהנים יברכך. ושו"כ ואפשר שאהרן פרש כפיו השמים ובירך את העם, כאשר עשה שלמה, שנאמר (מלכים א' ח', כ"ב) ויעמד שלמה לפני מזבח ה', ויפרוש כפיו השמים, ושם (פסוק נ"ה) נאמר ויברך את כל קהל ישראל קול גדול לאמר, וכו'. עכ"ל.
וידוע מאמר הזהר הקדוש, שלעולם לא ישא אדם ידיו בריקניא, דנשיאות כפים כלפי מעלה מורידה שפע אבל הני מילי כשנושא כפיו בברכה, אבל בריקניא עלול להביא עליו קללה רח"ל.
וכאן אנו רואים שבכל המכות יש בהם נטיית היד, וגם בישועות בקריאת ים סוף נאמר ונטה ידך על הים ובקעהו. ולעיני ישראל היה די בהטיית ידו על הים, אבל לעיני פרעה ועבדיו ציוה ה' שגם יכה במטה. וכנ"ל. אבל לעולם הכל נעשה ע"י הטיית ידו, ואולי זה ג"כ הענין שה' הוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה.
ואפשר שזו היתה דעתו של משה רבינו ע"ה בהכותו את הסלע, שאעפ"י שידע שיתן מימיו גם בלא מטה אלא ע"י ודברתם אל הסלע, ואפילו להטיית יד לא הוצרכו, אלא שכיון שראה משה שהם מתלוננים וראויים לתוכחה, אמר יכה בסלע כאשר ציוה ה' להכות ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו. והקב"ה הקפיד עליו, משום שדימה בזה את בני ישראל לענין פרעה ועבדיו, ולא קרב זה אל זה כלל, שישראל מאמינים בני מאמינים הם, ולא היו זקוקים להכאה זו, וע"כ אמר לו ה' למשה, יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. דקדק להזכיר בני ישראל, שאם זה היה לעיני הגוים, באמת היה ראוי להכות כמו שציוה אותו כאן.
ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ולא שת לבו גם לזאת. ויחפרו מצרים סביבות היאר, מים לשתות, וגו'. (ז', כ"ג – כ"ד).

כאן רואים כמה קשה בטבעו של האדם להכיר בטעותו, ולקבל אחריות על חטאתו אשר חטא. והוא דוחה ומרחיק מעל עצמו כל עון וכל אשמה, ומפנה לבו לדברים אחרים, ולא רוצה להתבונן במעשיו אם הם טובים ונכונים, או שמא הוא טועה ואשם, ומביא על עצמו עונשים וצרות.
ויפן פרעה אל ביתו, פנה מכל הענין זה, והסתגר בביתו לחשוב בדברים אחרים לגמרי, ולשכוח כל אותה פרשה, וממילא, ולא שת לבו גם לזאת.
ופירש"י ז"ל גם לזאת, למופת המטה שנהפך לתנין, ולא לזה של דם. והרמב"ן ז"ל כתב ויותר נכון גם לזאת, שהיתה מכה, והיה לו לירא פן תהיה בו יד ה' מעתה, עכ"ל.
וגם העם הלכו אחרי דרך מלכם, ובמקום להתעורר, ולשים הדברים על לבם, התעסקו בהשתדלות והיו חופרים סביבות היאור, באומרם שלא יתכן של המים לקו, גם בעומק כזה ובמקומות כאלה, ומוכנים לחפור ולחפש דבר שהוא כה רחוק מההגיון, ולא להתבונן במעשיהם ולבדוק דרכם אם היא ישרה.
ורבינו ספורנו ז"ל כתב ולא שת לבו גם לזאת, להבין ההבדל אשר היה גם בזאת, בין מה שה' עשה ומה שהמכשפים עשו, שבפעולת ה' יתברך היה שִנוי הטבע ממש, שהמים נהפכו לדם אמיתי עד שמתו הדגים. ופעולת החרטומים היתה שינוי בדבר נפסד ואולי באחיזת עינים. ע"כ.
והנה בתחילה דוחה מעליו את עצם חשבון הנפש וההתבוננות, בחוסר שימת לב, והטרדות הרבות משכיחות אותו, ולא מתאמץ להתרכז בחשבונו של עולם, ומדי חושבו בזה אומר בלבו, אם הייתי רואה איזה אות להתעורר, מיד הייתי קם ומתעודד ושב אל ה' בכל לבי, אבל גם כשמזמן לו הקב"ה דבר נס ופלא, והוא מתפעל לשעה, ושב לשחרותו ולטירדותיו, ונשכח כל השבע ונדמו כל ההתעוררות והרהורי התשובה, וגם הדבר הגדול נשכח מלבו, והיו כלא היו. וזה שראינו כאן מתחילה ניסו לא לסחוב ולא להכיר, וכשראו המופת של המיטה, חזרו ושכחוהו, ועתה גם המכה הנוראה הזו הם משכיחים במזיד ולא שת לבו גם לזאת.


ויאמר ה' אל משה, אמר אל אהרן, נטה את ידך במטך, על הנהרות על היאורים ועל האגמים, והעל את הצפרדעים, על ארץ מצרים. ויט אהרן את ידו, על מימי מצרים, ותעל הצפרדע, ותכס את ארץ מצרים. (ח', א-ב).

הנה כאן שינה הכתוב את הלשון, שבמכת הדם כתיב, אמֹר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו'. (ז', י"ט) ואח"כ כתוב, וירם במטה ויך את המים אשר ביאור, וכבר פירשתי לעיל (עפ"י רבינו משה אלשיך ע"ה) שאמר לו לנטות ידו והעיקר תלוי בהטיית היד. וכאן נאמר נטה את ידך במטך, משמע שהמטה צריך להיות בידו בעת שמטה את ידו. ומאידך נאמר, ויט אהרן את ידו על מימי מצרים, והמטה לא נזכר.
וגם כאן כתב רבינו הראב"ע ז"ל, ויאמר נטה ידך, על רוחות השמים, ונה ההצפרדעים יעלו מהיאורות ומהנהרות ומהאגמים, ולא מכל מקוה מים. עכ"ל.
ואולי הכונה היא שאהרן באמת נטה ידו עם המטה על מימי מצרים, כאשר ציוה ה' למשה לאמר לו נטה את ידך במטך. רק קיצר במובן. ורק בים סוף הוא שדקדק האלשיך הקדוש ע"ה, שלא נטה אלא ידו, ששם הוא לעיני כל ישראל, וכמ"ש לעיל במכתבם. אבל כאן שהוא במצרים תמיד היה ע"י המטה. אלא שכאן בצפרדע רק הטה ידהו עם מטהו ולא הכה על המים כאשר עשם בדם, ושם פירשתי למה הכה שם על היאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו.
ושו"ר לרבינו הראב,ע ז"ל (פסוק ב') שכתב, ויט, הנה נטה ידו ולא הכה ביאר כאשר עשה בראשונה, רק רמז כי יכלו לעלות הצפרדעים מרגע נטות ידו. עכ"ל.


ויאמר ה' אל משה, בא אל פרעה, וגו'. כי אם מאן וגו'. הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה, בסוסים בחמורים בגמלים, בבקר ובצאן, דבר כבד מאד. והִפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. וישם ה' מועד וגו'. ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת, וימת כל מקנה מצרים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. וישלח פרעה, והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד, ויִכְבַד לב פרעה ולא שִלח את העם. (ט, א-ז).


הנה גם במכה זו, הפלא ה' את עמו הפלא ופלא, אשר אעפ"י שרוב המקנה הוא של ישראל, שהיו רועי צאן הם ואבותיהם מאז ומתמיד, וכשבא דבר, הסבירות היא שבעלי המקנה המרובה, תהיה מכתם רבה, וכאן מת כל מקנה ארץ מצרים, וממקנה בני ישראל לא מת אחד. ופרעה תמה והיה כלא מאמין בעובדא זו, ושלח מומחים לבדוק הדבר הדק היטב, כדכתיב וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד. ולכאורה היה די בנס הזה לטלטלו ולפתוח לבו הערל, שיכנע לפני ה', לשמוע בקולו ולשלח את בני ישראל, ובמקום זה נאמר, ויכבד לב פרעה ולא שִילַח את העם.
וזה אות ומופת, כי לא ראיית הנס היא המחזירה את האדם לדרך הנכונה, כי אם ההתבוננות והעבודה העצמית, שאדם משיב הדברים אל לבו, כמו שאמר הכתוב בתהלים (קז) מי חכם וישמור אלה (כל הנסים הנזכרים שם).
ויתבוננו חסדי ה'. אבל רוב העולם לא שומרים ולא מתבוננים, רק רואים ומתפעלים לרגע, ושוב מתעסקים בחיי יום יום ושוכחים, והיו כלא היו.
ופרעה היה נכנע רק כשהרעה היתה בעיצומה, והיה חושש לנפשו שהרעה תגיע אליו לכלותו, אז היה מפציר ומתחנן על נפשו, ובעבור הרעה ממנו שב לרשעו, עם תקוה שיחזיק מעמד ולא ישנה עמדותיו. וגם כאן היה דבר ומת כל מקנה מצרים. אבל זה כבר עבר, וכתכ הראב"ע ז"ל (בפסוק י') וז"ל וידוע כי מכת הדבר היתה שעה אחת, ומכת החשך ג' ימים. עכ"ל. וראה שהפלא ה' את עמו בבירור גמור, אבל לא את זה הוא מחפש, אלא מגמתו לשמור על דרך חייו, וע"כ תיכף ומיד, ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם.


ויאמר ה' אל משה ואל אהרן, קחו לכם מלא חפניכם, פיח כבשן, וזרקו משה השמימה לעיני פרעה. והיה לאבק על כל ארץ מצרים, והיה על האדם ועל הבהמה, לשחין פורח אבעבֻעֹת בכל ארץ מצרים. ולא יכלו החרטומים, לעמוד לפני משה מפני השחין, וגו'. וַיְחַזֵק ה' את לב פרעה, ולא שמע אליהם, כאשר דבר ה' אל משה. (ט', ח'-י"ב).


מהדברים נראה שיש קשר, בין המצב שלא יכלו החרטומים לעמוד, לבין המצב שהפעם לא פרעה הוא שחיזק את לבו, וכבר עמד ע"ז רבינו הרמב"ן ז"ל, (בפסוק י"ב) וכתב שיתכן שבמכות הראשונות, היו החרטומים מחזקים את לבו, להתפאר אצלו בחכמתם, ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו וכו'. עכ"ל. ולפי זה עולה שבמכות הראשונות שהחרטומים חיזקו אותו, נאמר ויֶחזק לב פרעה. אבל בזאת שלא יכלו לעמוד, ולא חיזקוהו, נאמר ויחזק ה' את לב פרעה, כלומר שהחיזוק הזה לא היה מהחרטומים. ועדיין צריכים להבין למה נאמר ויחזק ה' וגו'. ואולי זו הסיבה שהוסיף וכתב, או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו כי במכות ראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה' כמו שביארתי למעלה והוא אמת. עכ"ל.
ולפירושו הראשון י"ל, דכיון שראה שחכמת חרטומיו היתה כלא היתה, ואפס כוחם וסר טעמם, כמעט נכנע לבו של פרעה, אך עוונותיו גרמו לו שהקב"ה מנע אותו מלשוב בתשובה וחיזק את לבו.
ועוד י"ל דעצם הדבר שמלא חפניים פיח, שמשה זורק השמימה, נהיה לאבק על כל ארץ מצרים, וכל העולם רואים את האבק, ונודע הדבר שכל זה יצא ממלא חפניו של משה, שכן היה המעשה לעיני פרעה וכל גדוליו. והיה על האדם ועל הבהמה לשחין, שפורח אבעבועות, שהיה נופל עליהם כמו אש זלעפות, ובוער בבשרם ומעלה אבעבועות מלאות מורסא, וכדאי בזיון וכאבים נוראים רח"ל, עד שהחרטומים לא יכלו לעמוד שם, וכל חכמתם נבערה, כי היה השחין בחרטומים ובכל ארץ מצרים.
וכל אלה הכריעו את פראה ורַפַה לבו וכמעט היה נכנע מרוב פחד ורעדה, ואז הקב"ה שלח לו התגברות ועוז וחיזק את לבו, כדי להמשיך בעקשנותו, וישלים הקב"ה את אשר קבע לעשות לעיני עמו וצאן ידו. וידעו ויכירו כי אפס בילתו.


ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ. (ט', ט"ז).

שתי מטרות קבע הקב"ה בהעמדת פרעה, הראשונה להראות כוחו לפרעה עצמו, על שאמר מי ה', (וכן פירש רשב""ם ז"ל, להודיעך שטותך שאמרת לא ידעתי את ה'). ועוד ולמען ספר את שמי בכל הארץ. ושתי מטרות אלה לגויי הארץ ולא לישראל, ובעל כרחינו צ"ל, שה' חפץ למען צדקו שיכיו וידעו כל הגויים, כי ה' הוא האלקים, והאלילים כרות יכרתון, ולא רק מישראל עמו, אלא מכל הגויים, שכן גם בני נח נצטוו על עבודה זרה. ומפני שאמר אותו רשע, מי ה', לא ידעתי את ה', והיה ראוי לאבדו תיכף ומיד על עזות פניו. ועתה מבאר לו שכך היה ראוי לו, ואולם בעבור זה העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי, וכתב רבינו הספורנו ז"ל, בעבור הראותך את כוחי, כדי שתחזור בתשובה, כי לא אחפוץ במות המת. שאפילו לרשע כזה לא נעל בפניו כל הדלתות. ומנצל את רשעותו להראות כל העמים את גבורת ה' וייחודו.
ואם כי המטרות העיקריות של ענין זה הוא מיועד לבני ישראל, וכמאמר הכתוב ריש פרשת בא, כי אני הכבדתי את לבו וגו', ולמען תספר באזני בִנך ובן בנך, וגו', וידעתם כי אני ה'. מ"מ מגלה לנו הכתוב כאן שזה עשוי גם בשביל פרעה עצמו וגם עמו, וגם בשביל שיוודע שמו בקרב כל הארץ, לתקן עולם במלכות שדי.


הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה (ט', כ-כ"א).


הנה גם הירא את דבר ה', שבעבדי פרעה, אינה יראת ה' אמיתית ומושרשת, אלא יראה לשעתה, שראו מנסיונם שדבר ה' מתקיים באורח פלאי, ועתה הזהירם לאמר, ועתה שלח העז את מקנך, ואת כל אשר לך בשדה, וגו' (שם י"ט). והיו מפחדים על צאנם ועל מקנהם אשר בשדה, וכן על עבדיהם. ואינה יראת ה' שהיא יראה קבועה וחשובה, שמונעת האדם מחטא לפינו יתברך, כאמור בתפלת מעין שבע, לפניו נעבוד ביראה ופחד. ועיין בדברי רבינו יעקב בעל הטורים כאן, וז"ל, הירא ב' במסורה, כאן וכן הירא וכך הלבב, מה התם שירא מעברה שבידו, וגם אלה יראים מעבירות שבידם, מכאן אמרו טוב שבמצרים הרוג, שהרי כתיב הירא את דבר ה', וסמיך ליה וירד עליהם הברד וימותו. עכ"ל. וכונתו פשוטה שגם היראים שבהם היו מלאים עבירות, שזו לא היתה יראת ה' אמיתית, רק יראה לשעה.
והחלק השני שלא אסף את מקנהו, גם הם ידעו היטב שדבר ה' יקום כמאמר משה ולא יפול ממנו דבר, שכבר שמעו וידעו כל מה שהיה עד עתה, וע"כ אמר, ואשר לא שם לבו, שיש כאלה שיודעים ומסרבים ליכנע, ומעדיפים להמשיך בדרכם, בהנחה שלהם לא יקרה הדבר הרע, ועצלותם גוברת עליהם, ולזה נאמר, ואשר לא שם לבו וגו'.
וכבר עמדו ע"ז בעלי המוסר, ובראשם הקדוש רמח"ל ע"ה בהקדמתו למסילת ישרים, שעיקר העבודה של היצר הרע, היא להעסיק את האדם ולהטרידו, שלא ימצא זמן להתבוננות, ולחשבון נפש, וע"י כך לא שם לבו לדבר ה', ואם לא שם לבו, זה הפתח לכל עון ולכל חטאת, וי"ל דלכן ציותה תורה על זה ואומרים את זה שתי פעמים בכל יום, ושמתם את דברי אלה על לבבם ועל נפשכם וכו'. כי זה היסוד ליראת ה' ועבודתו.


ויך הברד בכל ארץ מצרים וגו'. רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. (ט', כ"ה – כ"ו).


וכתב הרמב"ן ז"ל, רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל, בעבור שנטה ידו על השמים והוריד הברד, היה ראוי שירד גם על ארץ גשן, שהאויר שלה ושל ארץ מצרים אחד הוא, ולכן פירש הכתוב שניצל אויר ארץ גשן, בעבור ששם בני ישראל. עכ"ל.
והנראה שכיוון בזה למדרש אגדא שהובא ברש"י כאן, וז"ל על השמים, לצד השמים. ומדרש אגדה, הגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים. עכ"ל. והמדרש דקדק כן מהפוסק, ויט משה את מטהו על השמים, ואם הוא עומד בארץ ומטה ידו לכיוון השמים, וכמ"ש רש"י ז"ל, לצד השמים, היה צריך לכתוב אל השמים, וע"כ דרשו שהגביהו הקב"ה למשה למעלה מן השמים, ומעתה מדוקדק אומרו ויט משה את מטהו על השמים, שהשמים היו מתחתיו והטה מטהו עליהם. ולזה אמר הרמב"ן ז"ל דמאחר דכיון שנטה ידו על השמים וירד ברד היה ראוי לרדת על כל האויר של ארץ מצרים, שזה כולל גם את ארץ גשן, רק ה' הפליא את עמו ושם פדותו עליהם, ועל כן בארץ גשן לה היה ברד, למען נכיר בהשגחתו הפרטית בקרב הארץ.
ואולי לזה הוצרך להגביה את משה מעל השמים, שיטה ידו על כך ארץ מצרים, ואפ"ה בארץ גשן לה היה ברד למען נדע כי ה' מפליא את עמו הפלא ופלא.


וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן, ויאמר אליהם, חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה' וגו'. ויאמר אליו משה, כצאתי את העיר, אפרֹש את כפי אל ה' וגו', ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' א-ל-הים. (ט, כ"ז – ל').

הנה מלבד אשר מטרת המכות, היא להראות לבני ישראל, שה' הוא מלך הארץ ואפס זולתו ובעשר המכות כלולים כל הכוחות הטבעיים שבשמים ובארץ בלא יוצא מן הכלל, ללמדנו, כי מלכותו בכל משלה, בלא יוצא מן הכלל, כידוע.
עוד יש בכל מכה לימוד מיוחד הנצרך לנו בהכרת ה' ובידיעת דרך הנהגתו, לטוב לנו לימות עולם, וככל שנרבה להתבונן בזה נשיג עומקים רבים ומגוונים לאין קץ, וע"כ אמרו חז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כלומר שמתגלים לו עוד עומקים רבים בהכרת דרכי ה' והנהגתו, והוא מתעלה ומשתבח יותר.
ובברד למדנו הקב"ה דברים נוראים בהשגת עבודתו תחילה למדנו, שהרפיון בעבודת ה' אינו תלוי ברפיון באמונה דוקא, שגם אחר שהשיג חיזוק באמונתו בה', עלול עדיין להיות חלש ורופף בעבודת ה', באשר אינו שם לבו, מחוסר התבוננות ומרוב טרדות ומפני שאינו שולט בעצמו כראוי לו, שהרי עבדי פרעה כבר ידעו שדבר ה' יתקיים בלא ספק, אבל היו כל כך רפויים בשימת לב למעשיהם, וסמכו על כך שלהם זה לא יקרה, ולא עשו דבר, וזה אמרו ואשר לא שם לבו אל דבר ה', ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה.
ועוד הראה ה' בגוף המכה אשר למרות שלפי עוצמתה וגובהה צריכה להקיף כל אוירה של כל ארץ מצרים, מ"מ בגושן לא היה ברד, מפני שבני ישראל נמצאים שם, [ואפשר שהיו מקומות מסביב לשן, שהיה בהם ברד משמאלה ומימינה, אך בארץ גשן לא היה, ומפני שני דברים אלו, הוכרח פרעה ועמו להודות ברשעותם, ולהכיר בצדקת ה', וע"כ מתחננים למשה שיעתיר בעדם, ומבטיחים לשלוח את בני ישראל מארצם, ותרגום יונתן בן עוזיאל ורוב הראשונים מפרשים שבפעם הזאת הכיר שבכל הפעמים הקודמות הוא חטא, ובאותו רגע נשבר לבו ונכנע לפני ה', אבל הקב"ה הודיעו מראש שהוא יודע שעדיין לא הגיע ליראת ה' באמת, ואין הכנעה זו אלא משום שכשל כוחו ולא יכול לשאת עוד הסבל הנורא, אך מיד שימצא מרגוע מצרתו, ישוב למריו, וכדרך רשעים שהם מלאים חרטות, שגם אחר שהגיעו לחרטה אמיתית על מעשיהם הרעים, עדיין חוזרים ומתחרטים על כך שהתחרטו, ושבים לרשעם הן מצד גאותם להצדיק עצמם, ודרכם עדיין ישרה בעיניהם וקשה להם להודות על האמת, והן מצד התאוה השולטת עליהם בלא מצרים, ובצד זה למדנו, שהקב"ה מאריך אפו גם עם הרשעים שאפילו שיודע שעדיין רשע הוא, ותיכף ישוב לסורו, אפ"ה מרחם עליו ומסיר ממנו מכאוביו ונותן לו עוד הזדמנות אולי ישוב ורפא לו, שאינו חפץ במות הרשע אפילו בעודו רשע כי אם בשובו מדרכו הרעה.
ועוד זאת מלמדנו, אשר לב האדם ביד ה' ברוך הוא, (ומה שאמר הכתוב לב מלכים ושרים ביד ה', אינו שולל שאר אנשים, רק ר"ל, שאפילו מלכים ושרים שהם מושלים ושליטים בארץ, וחושבים גם הם וגם העולם, שהן הם הקובעים את מהלכי החיים, גם הם ביד ה', והוא השליט בכל. וק"ו לשאר בני אדם). וביד ה' להטות לב האדם ולהכניעו, אך הוא ... הוא, מניחו לבחור בעצמו הדרך בה ילך, ולא זו בלבד, אלא גם מספק לו חיים ונותן לו הכוח והיכולת להמשיך לעשות הרע אם בחר בכך, וכמו שאמרו בתחילת האידרא, שהקב"ה חס על כבוד עבדיו יותר מאשר הוא חס על כבודו יתברך, שהרי ירבעם עומד ומקטיר לע"ז ולא יבשה ידו, וכשהושיט ידו על עידו נביאה, ואמר תִיפשוהו, ותיבש ידו, כלומר שהקב"ה ממשיך לו חיות וכוח התנועה והעשיה, למרות שמנצל את זה לעשות הדבר הרע ביותר בעיני ה', שהרי עומד ומקטיר לע"ז, שהוא הדבר המכעיס ביותר לפניו יתברך, ולא יבשה ידו, שאלמלי שהקב"ה מספק לו חיות בלא הפסקה, מיד היה מת, ואלמלי שמספק לו כוח התנועה בלא הרף היתה מתיבשת ידו, ברגע כמימריה וכמו שכן הי' לו בשולחו ידו לקראת הנביא עידו ע"ה. וכאן ג"כ הכה ה' בפרעה ובעבדיו מכה חזקה וברורה כל כך, עד שלא היו יכולים עוד לעמוד במרים ומי ימנע ממנו להמשיך בסבלם ולהאריך עוד את צרתם, עד שיקיימו את דברו, והוא ישתבח שמו יודע בתכלית הבירור שמיד שיקל עליהם ישובו למרים, ועם כל זה מרחם עליהם וממשיך לה כל היכולות, שיכלו להמשיך להמרות פיו ורצונו, ולא שולל מהם הבחירה, וגם אפשר שחוק הוא מלפניו שתפלה העולה מתוך הכנעה אמיתית לפני ה', אפילו לזמן קטן, לא שבה ריקם, וע"כ אמר להם: ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' א-ל-הים. כלומר גלוי וידוע לפני שעדיין לא השגתם יראה והכנעה אמיתיים לקנין נפשו קבוע, ואני יודע שמיד תשובו לכסלה, ועם כל זאת שמע תחינתם וקיבל הכנעתם, ועשה בקשתם.
וגם זאת למדנו במכה זאת, על גודל רעת העבודה זרה, שיכולה להשחית בתפלה, שמשה רבינו הסכים להתפלל עבורם, וברצון ה' היה הדבר, אך לא יכול היה להתפלל בעיר מלאה גלולים, אלא אמר לפרעה: כצאתי את העיר, אפרֹש את כפי אל ה', ואמרו חז"ל אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים, כלשון רש"י ז"ל בשם מדרש רבה.
והיה מקום לחקור, איזה גילולים מנעוהו מהתפלל תוך העיר האם גילולי המצרים או של ישראל שהרי אמרו חז"ל שבעומדם בים סוף, אמרו המלאכים מה אלו עובדי ע"ז וכו'. והדעת נותנת שעל של ישראל קאי, שהם בניהם של אברהם יצחק ויעקב, שלמדום וציוום על עבודת ה' ואמונתו, וגם השרישו בהם דרכי חיים נכונים והע"ז שלהם יש בה להשחית טפי רח"ל, אבל של המצרים שזה דרכם כסל למו, מאז ומתמיד אפשר שלא היתה מפריעה ומשחיתה בתפלה אמיתית, אך מסתמות דברי חז"ל, שאמרו לפי שהיתה מלאה גילולים, ולא חילקו ולא פירשו לאמר, של ישראל, משמע שגם גילולי הגויים, מפריעים ומשחיתים, דהגם שלא קיבלו תורה, מ"מ ע"ז היא מכלל המצות שעליהם נצטוו בני נח, ועצם מציאותה גורמת חרון אף רח"ל, ויש בה משום עיכוב התפלות, ומניעת השפע הראוי לבא ע"י התפלה, שהמקום ההוא טמא הוא, והוא סתום וחסום מפני הקדושה, וכל נתיביו ומסילותיו, סתומות באבני נגף של טומאת הע"ז, והיא סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא, ואין אותו מקום ראוי לתפלה, ואשר ע"כ, אמר: כצאתי את העיר, ללמד שהמקום גורם, ולא המקום מצד עצמו קובע את האדם, אלא האדם קובעו ע"י מעשיו לטוב ולמוטב.
והלום ראיתי לרבינו חיים ן' עטאר ע"ה באור החיים הקדוש וז"ל, למען תדע וגו'. פירוש אין אני מתפלל עליך לצד שאני מאמין בדבריו שתשלח את העם, אלא להראותך כי לה' הארץ. עכ"ל. והוא דרך נוספת בהנהגת ה', שאפילו שיודע שהרשע ימשיך ברשעו, ולא יקיים מצות ה' אליו עם כל זאת, יתן לו מבוקשו, להראותו כי לה' הארץ. כלומר שיש לו מטרה בפני עצמה להראות לכל אדם אפי' רשע, שה' שליט בארץ, ואפילו כשאין מזה תועלת להשיג מה שה' מבקש ודורש ממנו.
ועוד אוסיף לעמוד על ענין נוסף ועמוק, שאפילו שלעת עתה הם נכנעים לפניו יתברך, וגלוי וידוע לפניו, שמיד שיקבל תחינתם ויסר ידו מהשחיתם, ישובו לסורם, וימרדו בו, אפ"ה מרחם עליהם ומעביר מהם הרעה, ועיין בפירוש רבינו הראב"ע ז"ל על פסוק ל', והובא ברמב"ן ז"ל, וז"ל ידעתי כי טרם תיראון. יפה תפש ר"א על דברי רש"י, שאין טרם כמו לא, (שרש"י ז"ל פירש, טרם תיראון, עדיין לא תיראון, וכן כל טרם שבמקרא עדיין לא וכו'. ע"ש.) אבל הוא כטעם קודם, ופי' כי הכתוב יחסר מלה אחת, טרם זה תיראון, כלומר טרם שאפריש כפי ויחדלון הקולות והברד, אתם יראים את ה', כי בסור המכה תשובו ותמרו. וכו'. עכ"ל. והן הם הדברים שכתבתי שמשה אומר להם שאעפ"י שעתה לבכם נשבר, ואתם נכנעים לפני ה' ומיד אחרי הסרת המכה תשובו למרוד בו, ואפ"ה ה' מרחמכם על של עתה.
ועיין עוד בדברי הרמב"ן ז"ל מה שהוסיף לפרש בזה.
ועיין בדברי אוה"ח הקדוש ע"ה, שגם הוא פי' בן מדיליה. וז"ל ידעתי כי טרם תיראון, פי' יודע אני קודם שתסתלק המכה, אתם יראים את ה' ואומרים ה' הצדיק וגו', אבל אחר כלות המכה ותראו הרווחה תוסיפון למרוד כבתחילה, וכבר נהגת כן עמי, שתסכים לשלוח העם קודם כלות המכה, ואחר כלותה תכביד לבך.
עוד ירצה להודיע כי יודע שדבריהם לא ערמה ותחבולה כדי שיתרצה משה להתפלל בעדם, אלא (באמת) מלבד פחד ורחב לבבם מה' א-ל-הים. ויש בזה הודעה להעם, כי יודע הוא מחשבות אדם ותחבולותיו ודבר זה ישיגהו פרעה בעצמו, כי צדק בימין משה, וע"ש בדב"ק. והוא חיזוק גדול למה שכתבתי בס"ד.
ועוד זאת אמר משה לפרעה, שלא יעלה בלבך שאני מתפלל עליך מפני שאני מאמין לך, שתשלח את ישראל באמת, תדע שברור לי עפ"י דבר ה', שעדיין לא תשלח אותם (שהרי ה' הודיעו כבר שיהיו עוד מכות אחר הברד), ואפילו הכי אני מתפלל עליך למען תדע כי לה' הארץ, וכדאי היא ידיעה זו בלבד לקבל תחינתך ולהסיר מעליך מכה זו, ואפילו שאין ממנה תוצאות כי עדיין תמשיך במריך, מ"מ ידיעה זו יש בה כדי להצילך.
ואולי יתפרש בזה מה שאמרו חז"ל שאם האדם מקבל עליו היסורים באהבה, הקב"ה מסירים מעליו, שעל ידי שנכנע לבו, וידע שמאת ה' היתה זאת, ותולה הדבר במעשיו, ומתחיל לחפש ולפשפש במעשיו, בבחינת נחפשה דרכינו ונחקורה, אעפ"י שאחר איזה זמן מתרפה וממשיך בדרכו, יש חשיבות גדולה לזה, שבא לידיעת ה' שהוא הכהו בצדק, ותולה בחסרונותיו, שזה הוא קבלת היסורים, בזה ה' מסירם מעליו, ונותן לו עוד הזדמנות לתקן עצמו.

והחיטה והכסמת לא נכו, כי אפילת הנה. ויצא משה מעם העיר, ויפרש בפיו אל ה' וגו'. וירא פרעה כי חדל המטר וגו'. ויחזק לב פרעה, ולא שלח את בני ישראל, בא דבר ה' ביד משה. (ט'-לא-לה).

הרמב"ן ז"ל כתב, לא ידעתי למה נכנסו ב' פסוקים אלו במקום הזה טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד. ואמרו בשם הגאון רב סעדיה, שהן דברי משה אל פרעה, שאמר לו, קודם שתיראון את ה' כבר הוכתה הפשתה והשעורה ולא ישוב לרפאתה, אבל החטה והכסמת שלא נכו, לא ינזקו. והוא דחה פי' זה, דהכל הוכה מלבד החטה וכסמת שהן אפילות, ולא צמחו עדיין, או מפני קטנותו לא נפסקו, ואפילו ירד עליהן הברד עוד ימים לא יפסדו וא"צ להודיעו כל זה, כי בסור הברד הוא יראה. ופירש שמשו. אמר זה לפרעה שהם יראים רק קודם סור המכה, ואח"כ ישנו באולתם, ואמר להם שהחטה לא נוכתה, אבל ביד ה' להכותה, ורמז על הארבה, שיאכל שארית הפלטה, הנשארת מן הברד.
וגם רבינו אוה"ח הקדוש, הקשה למה סדר ענין זה (והחטה והכסמת לא נכו) קודם גמר ענין תפלתו של משה, שהבטיח בצאתי את העיר וגו', היה לו לגמור אומר כי עשה משה כן ויצא מאת פרעה והתפלל וגו', ואח"כ יודיענו את אשר עשה הברד, ואולי וכו'. וע"ש בדב"ק שכתב לפרש ע"פ מדרש תנחומא (הובא ברש"י כאן) על הפסוק כי אפילת הנה, פלאי פלאות נעשו להם שלא לקו. ע"כ. ופרעה לא תלה הפלאות בה', אלא חשב שלא לקו משום שה' לא שולט עליהם, וע"כ הכביד את לבו, והקדים את זה כי זה משלים מה שאמר להם, טרם תיראון את ה'. וע"ש.
ורבינו עובדיה ספורנו ז"ל כתב, שהפסוק הזה בא ללמד על רשעם של פרעה ועבדיו, שאעפ"י שהחטה והכסמת לא נכו, ומשה התפלל, וראה פרעה כי חדל כל הרע בתפלתו, כי באופן אחר היה כלה גם יתר הפלטה, מ"מ הוסיף פרעה לחטא, והכביד לבו הוא ועבדיו. עכ"ד.
והמתבונן בדברי קדמונינו אלו בעיניו יראה היבטים שונים בדרכי האדם להטות הענינים הבאים מאת ה' עפ"י נטיית לבו, ובלד להחזיק בדרכו, כי דרך איש ישר בעיניו, וקשה לי להודות בכשלונותיו, וגם מתעצל להלחם ברצונותיו הן תאוותיו, ולעמוד בגבורה מול הרגליו ולשנותם, וע"כ נוח לו טפי להצדיק עצמו גם בדברים הרחוקים ביותר, כי זה קל לו יותר, דהנה כאן ראו יד ה' בגלוי עד שנכנע לבם ונמס, והיו מתחננים למשה להעתיר בעדם, והודו ברשעם, והצדיקו את א-ל-הי ישראל, ומשה אומר להם מראש שיודע שיחזרו לכסלם, אך עכ"פ הוא יתפלל עבורם מיד כצאתו מן העיר, וכך היה, וסר מהם הברד ונוראותיו, ועוד שנשאר להם חטה וכסמת לפלטה, להחיות בהם נפשם, ובפרט לפי המדרש שבנסים ונפלאות זה נשמר, מ"מ הם הכבידו להם בתואנות שונות כמבואר בדברי המפרשים הנ"ל, אך יסוד הענין הוא, כי רוצים להחזיק דבריהם ולהצדיקם, ולומר שלא טעו ולא נכשלו, והם הצדיקים, וגם להחזיק בבני ישראל שזו היתה תאוותם, ורצון זה שהיה עמוק בלבם, הוא שהיו מטה כל מה שראו וידעו, לצד שלהם בו חפצים, שכן דרך האדם להטות ולפרש הדברים לפי הנוח לו, וכמו שהשוחד מעור עיני חכמים ואפילו בעודם חכמים (כ"כ הגה"ק האדמו"ר מחב"ד זיע"א) ומסלף דברי צדיקים (גם בעודם צדיקים), כן הרצון והתאוה היא שוחד הדעת, עמוק עמוק מי יראנו ומי ימצאנו, והאדם חושב שבהגיונו הנקי אומר כן ומפרש שמה שראו עיניו, ולא התבונן ולא ידע, שע"י הרצון הפנימי שלו הוא מסלף את האמת, ומכסה עיניו במכסה עב וקשה, להסתיר האמת שלא יראנה כלל, ומה שכבר ראה וידע, מיד מפרש ומשנה כפי רצונו, ובלבד שלא ישנה דרכו הרעה.
ולזה צריך האדם עבודה עצומה של התבוננות במעשיו וביקורת עצמית עמוקה וחדה, לחקור ולדרוש אחר האמת בלי פשרות, ולערוך חשבון נפש נוקב על כל דבר וענין, שבלעדי זה ודאי יכשל כשלונות רבים ורעים, ולא חלי ולא מרגיש, והוא שאמר הנביא ישעיהו ע"ה, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן, משום שלא התבוננו במעשיהם לחקור ולדרוש, ע"כ לא ידעו במה יכשלו.
וזו הסיבה שכתבה התורה ב' פסוקים אלו של הפשתה והחטה, באמצע מעשיו של משה, ללמדנו, איך יכול להיות שאיש חכם ומנהיג גדול, יכול ליכשל ולהתעלם מן האמת שרואה בעיניו, כגון פרעה שראה האמת ונכנע וקיבל עליו הדין, ועתה רואה עוד מה כוח התפלה של משה, ועם כל זה נתלה בבוקי סריקי, שהנה הפשתה הוכתה והחטה לא הוכתה, ובמקום לראות בכל זה המשך קיום דבר ה', שראה בעיניו בבירור גמור עד שסר כל ספק מלבו, והיה עליו לפרש שהכל בא מאתו יתברך, ובמקום זה, חיזק לבו והכבידו, והמשיך בדרכו הרעה והביא על עצמו ועל עמו אסונות כבדים מאד, ובסוף נאלץ לשלח את בני ישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il