בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • התבואה המשגעת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

שמואל והכרוב הרפואי

שמואל היה בודק את בעיות המעיים שלו באמצעות בליעת קלח כרוב, מדובר במשל שמסביר את הבנת רשב"י בשיטת ר' עקיבא, ולפיה רבי עקיבא רואה בתבואה עשב ששיגע את בני האדם, והרפואה לכך היא הרבוי באכילת כרוב. ולשיטת רשב"י - ר' עקיבא מתיר לאכול ספיחי כרוב בשביעית.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

כח' תשרי תשס"ט
10 דק' קריאה
במשנה במסכת נדרים נאמר, שמי שנדר ואסר על עצמו אכילת דבר מבושל - מותר לו לאכול ביצת טרמיטא; ובתלמוד (נדרים דף נ, ב) מובאים דברי האמורא שמואל שמבאר שזו ביצה נדירה ביותר, ושמואל היה בודק את עצמו באמצעות קלח (של כרוב) וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:
"אמר שמואל: עבד שיודע כיצד להכין אותה שווה אֶלֶף דינרים. ומכניס אותה אֶלֶף פעמים למים חמים, ואֶלֶף פעמים למים קרים, עד שהיא נהיית קטנה כך שאפשר לבולעה. ואם יש פצע במעיים הוא נסרך על הביצה, וכאשר הביצה יוצאת הרופא מתבונן במה שנדבק בה, ויודע איזה סם מרפא את הפצע וכיצד יתרפא החולה. שמואל היה בודק את עצמו על ידי בליעת קלח של כרוב 1 , ..."

במאמר הקודם התבאר שהרמב"ם הבין את דברי שמואל כמאמר באגדה ולא כמאמר בהלכה. והתבאר, ש"בֵּיצַת הָאֶלֶף" נועדה לפתור את בעיות העיכול של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' - החיה הפלאית שקשורה לפרשיות בריאת העולם. והתבאר שהאדם מחפש ב"כיכר הלחם" שהוא מפיק מעשבי התבואה - תחליף ל"טוב" הרוחני. היכולות השכליות והרגשיות של האדם יצרו חיית פלאים שמכונה בפרק נ' בתהילים בשם 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. החיה הזו היא חית-ענק שבנויה גם מגורמים אנושיים והיא עסוקה באכילה והאכלה; והיא כוללת בתוכה גם את כל הצומח שהאדם זורע וגם את כל החיות שהאדם מאכיל.
למרות מאמצי האדם להאכיל את ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' (כלומר, להשתלט על כל העולם) האדם לא מצליח בכך. והחיות נחלקות לשתי קבוצות. בקבוצה האחת נמצאות החיות שהאדם הצליח ליטול אחריות למזונם, והם כבר חלק מן המכלול הענק שנקרא 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. ובקבוצה השנייה נמצאות החיות שהקב"ה ממשיך לזון ולפרנס אותם מאז בריאת העולם.

ספר תהילים מלמד אותנו שהחלוקה לשתי הקבוצות האלו היא פרי הדמיון האנושי (תהלים נ, ט-י):
"לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים: כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף:"

האדם סבור שהוא מעניק לקב"ה כמתנה וכקרבן את ה"פָּר" ואת ה"עַתּוּדִים", שהאדם מכלכל אותם בביתו ובמכלאותיו. אולם הקב"ה מודיע לו שכשם שהוא זה שזן ומפרנס את "חַיְתוֹ יָעַר", כך הוא זן ומפרנס גם את ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' - את ה"פָּר" ואת ה"עַתּוּדִים" שבמכלאות של האדם - והוא אינו זקוק לעזרה של האדם בניהול העולם. אלא שהאדם לכוד בדמיון - שהוא עוזר לקב"ה לנהל את העולם.

השמיטה וה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'
במאמר הקודם "רבי עקיבא והמלחמה בלחם" התבאר שלשיטת רבי עקיבא, מצוות השמיטה נועדו לתקן את הטעויות האנושיות שמרומזות בפרשיות בריאת העולם. בפרשיה הראשונה מרומז שהחשיבה האנושית עשויה להביא את בני האדם לזרוע את הצמחים כדי שהאוכל לא יכלה מן העולם; אולם בחשיבה הזו - יש צד של חוסר אמונה בכוחו של בורא העולם להמשיך ולזון ולכלכל את עולמו. התורה נלחמת בטעות הזו באמצעות מצוות השמיטה; והיא אסרה במפורש את מלאכת ה"זריעה". התורה רוצה להראות לעם ישראל כיצד הקב"ה ימשיך לזון את עולמו - למרות שבני האדם לא יזרעו את האדמה!

התורה נלחמת גם בחשיבה האנושית שרואה יתרון בהאכלת האנשים והחיות באמצעות המכלול הענק שמכונה 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. לפיכך, התורה ציוותה שאם סוג צמח מסוים כלה לחיות הבר מן השדה - אסור לאדם ולבהמות שברשותו לאכול מאותו צמח ששמור אצלם בבית 2 . התורה רוצה לרפא את אמונתו של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף', היא רוצה שגם הוא יבטח בקב"ה. 'חַיְתוֹ יָעַר' בוטחות כל השנים בקב"ה - ואם כלה מן מסוים מן השדה הקב"ה זן אותם באמצעות מין אחר. בשנת השמיטה ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' צריך לבטוח בקב"ה – באותו אופן. כאשר כלה סוג צמח מסוים מן השדה – אסור לאדם ולבהמותיו לאכול מהמין הזה אם הם אגרו אותו בבית; והקב"ה ימצא דרך לזון אותם באמצעות מזון אחר.

בשנת השמיטה מתברר שהמכלול הענק של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' הוא למעשה מכלול ענק של "שור הבר"! והקב"ה מפרנס אותו כמו שהוא מפרנס את "חיתו יער", שהן "חיות הבר" שאינן נמצאות בשליטת האדם. אלא שבעקבות טעות-אנוש בני האדם הפרידו בין המכלול הענק של "שור הבר" הזה - לבין "חיות הבר". בני האדם החליטו שהמכלול הענק של "שור הבר" הוא בן-תרבות, והם קוראים לו 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'; והם מכלים את זמנם ב"הררי אלף" במציאת פתרונות כיצד להכין סעודה עבורו! 3

אמנם לא כל בני המין האנושי מסוגלים לחזור לרמת האמונה הזו, אולם עם ישראל מסוגל לכך. התורה מצווה על עם ישראל שאחת לשבע שנים יחזור לחיות ברמת האמונה הזו, וינסה לחזור ולאכול "ירק עשב" 4 . כלומר, לחפש צמחים שבשנים רגילות הוא מתייחס אליהם כאל מאכל בהמה; אך בשעת הדחק הם נאכלים על ידי האדם 5 .

שמואל מרמז שאם היה נמצא "עבד פלאי", עבד של "אלף", שהיה מחליף את בני האדם שעמלים במציאת מזור לבעיות העיכול של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' – היתה מגיעה רפואה לבני האדם. הסוגיה מספרת לנו ששמואל היה פותר את בעיות העיכול שלו - באמצעות אכילת "קלח של כרוב". הסוגיה מרמזת ששמואל סבור, שרבי עקיבא רואה בכרוב "ירק מועדף", ירק שיכול לרפא את האמונה של בני האדם בבורא העולם, אמונה שנפגעה מאכילת "עשב התבואה".

הירק המועדף בשיטת רבי עקיבא
במסכת שבת מבואר שהמוציא דבר מרשות היחיד לרשות הרבים חייב בעונש – רק אם הוציא כמות שיש בה חשיבות מסוימת. במשנה (שבת ח, ה) מובאת מחלוקת בין רבי עקיבא לחכמים בכמות המחייבת בהוצאת זבל וחול הדק:
"זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים - כדי לזבל כרישא"

רבי עקיבא סבור שכמות זבל שאפשר לזבל בה קלח של כרוב היא כמות חשובה, ואילו חכמים סבורים שהכמות החשובה היא כמות שאפשר לזבל בה כרישא (כרתי=חציר=קפלוט). אפשר להסיק מכך, שלדעת חכמים ה"כרישא" הוא הירק החשוב ולכן מי שמוציא זבל בכמות שראויה לזבל כרישא הוציא כמות חשובה; ואילו לדעת רבי עקיבא כרוב הוא הירק החשוב – ומי שהוציא כמות שאפשר לזבל בה כרוב הוציא כמות חשובה.

לפי הבנת שמואל, רבי עקיבא מחשיב את הכרוב מפני האנשים מגדלים את הכרוב כדי לאכול הן את העלים שלו והן את הקלח שלו – כמו החיות - בלא להבדיל בין חלקיו השונים. כמו כן אפשר לאכול את הכרוב גם בלא בישול או אפיה; ובנוסף לכך לעלי הכרוב יש מידה של קשיחות, והם מספקים תחושה של שָׂבָע; ובמיוחד החלק המעובה שלהם שנקרא "קלח". "קלח של כרוב" יכול להוות תחליף משמעותי לתחושת השָּׂבָע שמספקת אכילת לחם. ומפאת כל הסיבות האלו - רבי עקיבא ראה בו ירק מועדף. גם שמואל שלא רצה להיבלע בתוך המכלול הענק של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף' - העדיף להרבות באכילת "קלח של כרוב" ולהמעיט באכילת "עשב התבואה".

רבי עקיבא והמאבק ב"עשב התבואה"
לפי הבנת שמואל בשיטת רבי עקיבא - קיימות כמה מדרגות במאבק ב"עשב התבואה". במדרגה הראשונית " מחשבת התורה" מתנגדת לעשיית "לחם" מ"ספיחי התבואה" שצמחו בשמיטה; ובמדרגה הגבוהה יותר - " מחשבת התורה" שואפת שלא יאכלו בכלל את "ספיחי התבואה" הללו. יש לכך סיוע בדברי רבי עקיבא שמובאים בספרא (בהר פרשה ג, פרק ד, ה):
" 'וְכִי תֹאמְרוּ' 6 - עתידים אתם לומר - 'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ ', אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים?! אמר רבי עקיבא מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית...".

רבי עקיבא מדייק מן הכתוב שחכמי ישראל עתידים לפסוק את המדרגה העליונה של "מחשבת התורה" הלכה-למעשה, והם עתידים לאסור את אכילת "ספיחי התבואה". וישראל עתידים לתמוה ולומר – "'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת", שהרי התרגלנו לאכול כל השנים את "עשב התבואה". הקב"ה מבטיח לכל מי שיתקשה להיפרד מ"עשב התבואה"– שהוא יברך עבורו את "עשב התבואה" של השנה השישית.
רבי עקיבא אינו מזכיר במילים מפורשות שאיסור הספיחים נועד להילחם בעיקר ב"עשב התבואה", אולם הדרשה של רבי עקיבא סומכת עצמה על הכתוב "וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ " שמזכיר את ה" תבואה " במפורש; והרמב"ם כבר כתב (הלכות תרומות ב, ו) ש"הירקות אינן בכלל התבואה". ההבנה שלשיטת רבי עקיבא המלחמה העיקרית של התורה נועדה כנגד "עשב התבואה" מתבקשת גם מתוך מקורות נוספים שהתבארו במאמר הקודם "רבי עקיבא והמלחמה בלחם".

הסוגיה במסכת פסחים (דף נא, ב) מסייעת להבנה שאיסור הספיחים שרבי עקיבא דייק מן הכתוב – מתייחס ל"עשב התבואה". בסוגיה מובאת מחלוקת בין רבי שמעון לחכמים:
"רבי שמעון אומר: כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירק השדה. וחכמים אומרים: כל הספיחין אסורים".

בסוגיה מבואר, שכולם מודים שרבי עקיבא סבור שיש מקום להתיר את אכילת ספיחי הכרוב בשנת השמיטה. אלא שחכמים סבורים שרבי עקיבא הכריע, שצריך לאסור את אכילת כל הספיחים - ואפילו את ספיחי הכרוב - גזירה משום אכילת הספיחים הרגילים. ואילו רבי שמעון סבור שרבי עקיבא התיר בסופו של דבר את ספיחי הכרוב.

לפי מה שהתבאר, רבי עקיבא סבור ש"מחשבת התורה" מתנגדת לאכילת "עשב התבואה", והוא רואה ב"כרוב" תחליף מומלץ ל"עשב התבואה". רבי שמעון וחכמים נחלקו בהשפעת העקרונות האלו על שיטת רבי עקיבא בהיתר אכילת ספיחי הכרוב בשנת השמיטה.
רבי שמעון סבור שרבי עקיבא הכריע להתרת ספיחי הכרוב בשנת השמיטה. לשיטתו, כאשר חז"ל רצו לחזק את "מחשבת התורה" שמתנגדת לאכילת "ספיחי התבואה" הם חיזקו את האיסור הזה ואסרו אגב כך גם את שאר הספיחים; אולם הם התירו את אכילת ספיחי הכרוב. לשיטתו, חז"ל לא התעלמו מכך, שהכרוב מהווה תחליף טוב לתחושת השבע שמעניק ה"לחם", ושאכילת הכרוב - כמו הבהמות בלא להבדיל בין חלקיו השונים - מחזקת את האמונה בבורא העולם. לפיכך - הם התירו את אכילת ספיחי הכרוב שצמחו בשמיטה. רבי שמעון הודיע שמי שרוצה להיות מתלמידיו של רבי עקיבא - צריך להתיר את ספיחי הכרוב! 7
אולם חכמים חלקו על רבי שמעון, ולשיטתם רבי עקיבא הכריע שחז"ל חיזקו את גזירתם ואסרו את כל הספיחים - ואפילו את הכרוב! – למרות המעלות הטובות שלו!

בסוגיית התלמוד שם מבואר שרבי שמעון עבר על דברי חבריו - ואכל את ספיחי הכרוב; וגם רבי שמעון בן רבי יוסי בן לקוניא, מחותנו, עבר על דברי חכמים - ואכל את ספיחי הכרוב. אכן, מחותנו אכל את הכרוב בצורה שדומה ביותר לאכילת החיות - "ונכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל". אך הוא לא התיר לאחרים לסמוך על רבי שמעון; וההלכה נקבעה כחכמים שאסרו את ספיחי הכרוב.
ברם, חכמים חלקו על רבי שמעון רק לגבי היתר אכילת ספיחי-הכרוב של שנת השמיטה. אך גם הם מודים שרבי עקיבא רואה ב"כרוב" תחליף מועדף ללחם, ושהוא רואה בו "תרופת אמונה". לפיכך שמואל היה מרבה באכילת "קלח של כרוב" – כדי לרפא את אמונתו בבורא העולם; וכדי שלא להיבלע בתוך המכלול הענק של ה'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'.

שיטת שמואל במציאת תחליפים ללחם
לפי דרכנו למדנו, שממרוצת הסוגיה במסכת נדרים נראה שדברי שמואל על "ביצת האלף" נועדו להסביר את המשנה שם, ונראה כאלו שמואל היה עורך לעצמו בדיקה רפואית מוזרה באמצעות "קלח של כרוב". אולם הרמב"ם סבור שאי אפשר להבין את דברי שמואל כפשוטם!
שמואל מתכוון לשיטתם הידועה של רבי עקיבא ושל רשב"י 8 , שאכילת "עשב התבואה" שיגעה את בני האדם, ויצרה את החיה הדמיונית 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'; - ושהתרופה לחיזוק האמונה בבורא-העולם היא אכילת "ירק עשב" כמו החיות. שמואל רמז לשיטה הזו כאשר הוא אמר שדניאל הלך להשיג "אספסת" עבור נבוכדנצר (וכפי שהתבאר במאמר "דניאל - והעשב לחיזוק האמונה"

). שמואל רומז לכך גם בדבריו על "ביצת האלף" ובדבריו על ה"כרוב הרפואי". שמואל מגלה בדברים המופלאים שלו – שהכרוב הוא התחליף המומלץ לאכילת לחם. שמואל היה מפורסם בשיטתו הידועה שיצר הרע - "כמין חטה הוא דומה" (ברכות דף סא, א). וכהמשך לשיטתו, הוא מיעט באכילת לחם, והרבה באכילת כרוב.

הרמב"ם הכריע שלמרות שדברי שמואל בענין "ביצת האלף" נראים כהיגד הלכתי הם אינם אלא היגד בהשקפת עולם; והוא אינו מביא אותם בהלכותיו – מפני שאי אפשר להבין אותם כפשטותם; (וכפי שהוא דוחה דברים נוספים שקשורים לשיטה הזו ואי אפשר להבינם כפשוטם, כמבואר בהערת השוליים 9 ).

אולם למרות ששיטת רבי שמעון בהיתר ספיחי הכרוב בשמיטה עצמה 10 – לא התקבלה הלכה למעשה, היא לא נדחתה מכל וכל. ועדיפותם של "ירקות העלים" על פני שאר הירקות מתגלית בהיתר של ספיחי השביעית שיצאו לשנה השמינית 11 .




^ 1.מהרש"א חידושי הלכות, שם; לפי הערוך.
^ 2."וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:" (ויקרא כה, ז). וכתב שם רש"י: " וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה - אם חיה אוכלת, בהמה לא כל שכן - שמזונותיה עליך ! מה תלמוד לומר ולבהמתך, מקיש בהמה לחיה; כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה - כלה לבהמתך מן הבית".
^ 3.כמה ממדרשי חז"ל מרמזים, שיתכן שלעתיד לבוא יתברר שהמאמצים שהאדם השקיע בהאכלת "שור הבר" הזה - לא היו לריק; והאדם יקבל שכר וייהנה ו"יסעד" גם מהמאמצים האלו, והוא "יאכל" גם מ"שור הבר". הרעיון שגלום במדרשים האלו מתבאר במאמר "ניקנור והלוייתן שבלע את שעריו
"
^ 4.האפשרות ללמוד הנהגות חיים מפרשיות בריאת העולם מבוארת ב"עין איה" (שבת פרק ב, טו): "...ולא על חנם ספרה תורה שהיו ימים שבהם נאסר האדם בהריגת בע"ח, ורק 'ירק עשב' היה לו ולהם לאכלה. ...כי תכלית כל המצות היא רמה ונשגבה במדה עליונה עד שהאדם צריך לרדוף תמיד אחריהן ללכת בהן אחרי ד' ודרכיו, עד שיגיע על ידן לאור ד' וכבודו...".
^ 5.כמבואר בירושלמי (שביעית פ"ו ה"ד): "הנודר מן הירק בשביעית - אסור אף בירקות שדה". וכמבואר באיכה רבה (פתיחתא יז): "אלו אומות העולם שהן... יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי... ומכניסין את הגמל לטראיטות שלהם והחלוקים שלו עליו והן אומרין אלו לאלו על מה זה מתאבל, והן אומרים היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם".
^ 6.ויקרא כה, כ
^ 7.רבי שמעון היה אומר לתלמידיו (גיטין דף סז, א): "בניי, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא".
^ 8.שיטת רשב"י מרומזת גם במכילתא שלו ומופיעה בדברי האגדה שמובאים בשמו, והיא התבארה במאמר "רבי נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית"
^ 9.הרמב"ם נהג באופן דומה ביחס לדברי שמואל לגבי "דלעת הרמוצה". במשנה (נדרים דף מט, א) נאמר: "הנודר מן המבושל - מותר בצלי ובשלוק. ... ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה". שמואל ביאר שם בסוגיה ש"ביצה טורמוטא" היא "ביצת האלף הפלאית" - שעניינה התבאר כבר במאמר הקודם. ובענין "דלעת הרמוצה" מובאת מחלוקת בסוגיה (נדרים דף נא, א): "מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל: קרא קרקוזאי. רב אשי אמר: דלעת הטמונה ברמץ". הסוגיה דוחה שם את דברי רב אשי ב"תיובתא" ומשאירה רק את תרוצו של שמואל שמדובר ב'קרא קרקוזאי' שהיא דלעת שנאכלת כמו שהיא בלא חימום ובישול. אך הרמב"ם מתעלם מדברי שמואל, ופוסק את דברי רב אשי למרות שנדחו ב"תיובתא". הרמב"ם סבור שדברי שמואל הם מאמר אגדתי שנועד להלל ולשבח צמחים שהאדם יכול לאוכלם בלא לטרוח ולבשלם, ולכן הוא מזכיר את ה'קרא קרקוזאי'. מאידך, תרוצו של רב אשי מוכרח מתוך פשטות המשנה, וכן מבואר גם בירושלמי. הרמב"ם סבור, שבעל הסוגיה דחה את דברי רב אשי ב"תיובתא" כדי לחזק את המאמר האגדתי של שמואל; אך היה ברור לבעל הסוגיה, שנבין שגם ה"תיובתא" שלו היא סמלית ואינה כפשטותה; ונקבל את דברי רב אשי - שהם מוכרחים מצד עצמם.
כמו כן בסוגיה בפסחים (דף לט, ב) מובא "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: קלח של כרוב שהוקשה - מרחיבין לו בית רובע". רבי יוסי ברבי חנינא מחדש שיש להתייחס לכרוב שהבשיל – כמו לתבואה. ולמרות שאין צריך להרחיק הרבה מן הכרוב בשעה שזורעים אותו, בשעה שהכרוב מגיע לשלב ההבשלה צריך להרחיק ממנו - כפי שמרחיקים מן התבואה. הרמב"ם סבור שלא יתכן להבין דברים אלו כפשוטם, מפני שחז"ל לא היו מתירים לגרום תקלה! חז"ל לא היו מתירים לזרוע את הכרוב בלא להרחיק ממנו – אם צריך להרחיק ממנו לאחר שהוא הבשיל. הרמב"ם סבור, שדברי רבי יוסי ברבי חנינא נועדו להמשיך את שיטת רבי שמעון, והם נועדו להלל את הכרוב - ולומר שיש להחשיב אותו כמו תבואה. לשיטת הרמב"ם, למרות שדברי רבי יוסי ברבי חנינא נראים כמאמר הלכתי - הם מאמר אגדתי; והם מצטרפים למאמרים של שמואל ביחס ל"ביצת האלף" וביחס ל"דלעת הרמוצה". מדובר בהיגדים שנראות כהלכתיים אך לשיטת הרמב"ם הם היגדים אגדתיים, ולכן הרמב"ם משמיט גם את דברי רבי יוסי ברבי חנינא ביחס ל"קלח של כרוב שהוקשה" מהלכותיו.
^ 10.התוספות במסכת בכורות (דף כב, ב ד"ה 'תירום ותירקב') אמרו שיש מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי מהי הגרסה בדעת רבי שמעון בענין ספיחי הכרוב. רבנו חננאל בפירושו למסכת פסחים (דף נא, ב) כבר רמז למחלוקת הגרסאות הזו. לפי מה שמתבאר במאמר הנוכחי, גרסת הבבלי ולפיה רבי שמעון מתיר את אכילת ספיחי הכרוב בשמיטה - היא לפי שיטת שמואל – שרואה בכרוב "תרופת אמונה"!
^ 11.וכפי שהתבאר במאמר "הלוויה הפלאית של רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים"






את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il