פרשני:בבלי:יבמות יב ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות יב ב

חברותא[edit]

אמר רבא:  הלכתא: צרת אילונית מותרת.
ואפילו הכיר בה שהיא איילונית לפני נישואיה, ולא היה זה מקח טעות, אלא היתה נשואה לו מן התורה.
ועל אף שהאיילונית אסורה בערות אשת אח שאין לה היתר, אין צרתה נאסרת מצד היותה "צרת ערות אשת אח". לפי שאין איסור הערוה של אשת אח מונע מהאיילונית את היבום, אלא היותה איילונית שאינה יולדת מונע אותו.
וכיון שאין ערות אשת אח מונעת את היבום שלה, אין הערוה הזאת אוסרת את צרתה.
ואפילו צרת בתו אילונית, גם היא מותרת.
כי היות והאיילונית אינה בפרשת יבום, מחמת שאינה יולדת, נחשבת צרתה כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום, ולפיכך אינה נאסרת.
ומקשינן על רבא: ואלא הא דקתני במשנתנו שצרת איילונית מותרת כאשר "נמצאו" העריות איילוניות. ומלשון זה משמע כי רק מחמת מקח הטעות ("שנמצאו") הן מותרות, ותיקשי:
הרי לדברי רבא, אפילו אם לא היה בהן מקח טעות, צרותיהן מותרות!?
ומשנינן: תני במשנתנו במקום "נמצאו איילוניות" - שהיו איילוניות! שגם אם לא היה בהן מקח טעות, צרותיהן מותרות.
כי אתא, כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן:
אחת צרת הממאנת ביבם, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו משנישאת - כולן מותרות! (ויש לשים לב, שלא אמר רבי יוחנן "צרת בתו איילונית, מותרת"!)
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן:
שלש נשים מותר להן שתהיינה משמשות במוך, שמניחות את המוך בפתח הרחם שלהן, שיהיה מונח באותו מקום בשעת תשמיש, כדי למנוע את הריונן, ואלו הן:  1 

 1.  שלש נשים משמשות במוך. איסור השחתת זרע הוא בשני ענינים. האחד, בהוצאתו מן הגוף שלא בדרך תשמיש. והשני, בהשחתת הזרע לאחר שיצא מן הגוף. מקור האיסור להשחתת זרע הוא ב"לא תנאף", ודרשינן: לא יהיה בך "ניאוף"! ודבר זה של השחתת זרע, גם הוא נכלל ב"ניאוף" (נדה יג ב). והסמ"ק בסימן רצ"ב מנה איסור זה בכלל מנין מצוות לא תעשה. הוצאת זרע לבטלה היא עוון חמור מכל עבירות שבתורה (שו"ע אבן העזר סימן כג סעיף ג, על פי הזוהר בפרשת וישב ובפרשת ויחי), והעושה כן, הרי הוא כאילו שופך דמים, והורג את הנפש (עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח, ובשולחן ערוך שם). וחייב המשחית את זרעו מיתה בידי שמים (נדה יג א), וזה היה עוון ער ואונן, שהמיתם הקב"ה על עוון זה. והענין השני שנאסר בו השחתת זרע הוא בדרך תשמיש, אלא שמשחית את זרעו. ובכך דנה סוגייתינו, ונחלקו הראשונים בביאור הענין. לפי רש"י לא נחלקו רבי מאיר וחכמים שנתינת המוך לפני תשמיש נחשבת כהשחתת זרע, שנחשב כמשחית זרעו על הארץ, לפי שאינה יכולה להתעבר, ואין זו ביאה כדרך כל הארץ (אך אין זה אוסר לבוא על אשה שאינה ראויה להוליד). ולא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא אם התירו לעבור על איסור השחתת זרע מפני הסכנה, שמא תתעבר ותמות, או מחמת שיפגע עוברה, או וולדה הקודם. ולפי זה, יש ראשונים הסוברים שמותר לשאוב את הזרע אחר תשמיש, לפי שאין איסור בהשחתת זרע אלא כשמוציאו מן הגוף למקום שאינו ראוי לעיבור על ידי סתימת המוך (תוס' הרא"ש). אך הריטב"א כתב, שלפי רש"י אסור גם לאחר תשמיש לשאוב את הזרע באמצעות מוך, כיון שמשחיתה בכך האשה את זרעו של הבעל. ויש ראשונים הסוברים, שלפני תשמיש אסור לדברי הכל ליתן מוך, ואפילו לרבי מאיר, שהרי הוא משחית זרעו שלא בדרך תשמיש של כל הארץ. ורק לאחר תשמיש נחלקו רבי מאיר וחכמים. ומחלוקתם היא, האם חייבת ליתן שם מוך ולשאוב את הזרע כדי שלא תתעבר ותמות, או שיכולה להמנע מכך (תוס', וכן סובר רע"א בתשובה ע"א).
קטנה, מעוברת, ומניקה.
קטנה - שמא תתעבר, ושמא תמות כתוצאה מהתעברותה, כיון שהיא קטנה ואינה יכולה לעמוד במעמסת ההריון.
מעוברת - שמא תתעבר בעיבור של ולד נוסף, ואז תעשה את עוברה "סנדל", שיימעך ולדה כסנדל. כי על ידי הדוחק של העובר הנוסף, דוחק עובר אחד את חבירו, וייצא שטוח, בלי צורת פנים.
מניקה - שמא תגמול בנה, שלא תוכל להניקו משתתעבר, וימות התינוק שלה.
ואיזו היא "קטנה", שעיבורה הוא סכנה לה?
מבת י"א שנה ויום אחד, עד י"ב שנה ויום אחד.
אבל פחות מכאן, מי"א שנה, ודאי לא תתעבר.
ויתר על כן, יותר מי"ב שנה, אין סכנה בעיבורה.
ולכן, אז היא משמשת כדרכה והולכת, בלי מוך.
לפי שבמקום שאינו סכנה, אסורה לשמש במוך, משום איסור השחתת זרע.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, כל שלשת הנשים שהתיר רבי מאיר, אסורות הן לשמש במוך.
אלא, משמשת כדרכה, בלא מוך, והולכת, ומן השמים ירחמו עליה.
משום שנאמר (תהלים קטז): "שומר פתאים ה'".
ומדייקת הגמרא: מדקאמר בקטנה "שמא תתעבר, ושמא תמות"
ולא אמר "שמא תתעבר, ותמות", בודאות.
מכלל זה אתה למד, דאיכא קטנה דמיעברא מתחת לגיל י"ב, ולא מתה מעיבורה.
ואם כן, מצינו "חמותו" שתהא ממאנת.
כגון קטנה שהתעברה והולידה בת בקטנותה.
וקידש אח אחד את הקטנה הזאת, על ידי קידושי דרבנן, שקיבל בה קידושין מאמה ומאחיה.
ובא האח השני (שעתה הוא היבם), וקידש את בתה הנולדת.
ואחר כך מת האח הראשון, ונופלת לפני אחיו אם אשתו (חמותו).
ונמצא, שיש לו חמות קטנה, הנשואה בנשואין דרבנן, ויכולה עדיין למאן.
ואילו אנן תנן במשנתנו: אי אתה יכול לומר בחמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, ש"נמצאו אילונית" או ש"מיאנו"!?
ומשנינן: אימא: שלש נשים משמשות במוך, קטנה שמא תתעבר, ואז ודאי תמות.
דאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לקטנה לענין התעברותה:
קודם הזמן הזה, לפני היותה בת י"א שנה ויום אחד - אינה מתעברת כל עיקר.
תוך הזמן הזה, בין י"א שנה ויום אחד לי"ב שנה ויום אחד, יכולה היא להתעבר, אך לא ללדת ולד חי, כי אם היא מתעברת - היא מתה, ועוברה מת
לאחר זמן הזה - היא חיה ועוברה חי.
ולכן, אין מציאות של חמותו קטנה, וממילא אין אפשרות שחמותו תמאן.
ומקשינן: איני!
והא תני רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו - היות שכבר ילדו! ואין מיאון אחר לידה.
ומכך שתלה התנא (בברייתא שהביא רבה בר שמואל) את אי האפשרות למאן מחמת הלידה, ולא תלה זאת מחמת שאם היא ילדה בנים הרי היא כבר גדולה, מוכח שהיא עדיין קטנה, ובכל זאת היא יכולה להוליד, ותהיה חמותו קטנה.
אלא, שאינה יכולה למאן, משום שקטנה שילדה אינה יכולה למאן, מאחר שילדה.
ואם כן, תיקשי לרבה בר ליואי, שאמר גבול יש לה, ולפני גדלותה היא אינה יכלה להוליד, כי אם היא תתעבר בקטנותה היא ודאי תמות!?
ומשנינן: אלא, לעולם אכן יש לשנות בברייתא ששנה רב ביבי קמיה דרב נחמן: קטנה משמשת במוך, כי שמא תתעבר, ושמא תמות.
אך תיתכן אפשרות שקטנה תתעבר, ותוליד.
ואלא קשיא הך ששנה רבה בר ליואי, שאינה יכולה להוליד בקטנותה!
ומשנינן: כיון שילדה - שוב אין היא קטנה, אלא גדולה. כי:
אמר רב ספרא: בנים - הרי הם כסימנים, שלידת הבנים נחשבת כמו הבאת שתי שערות לסימן על גדלות.  2  הילכך, משילדה בן אינה יכולה עוד למאן, אפילו היא קטנה.

 2.  נחלקו רבותינו הראשונים, האם זה שבנים הרי הם כסימנים, משמעות הדבר היא שבלידת בנים נעשית הקטנה לגדולה גם לפני שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד (כן דעת תוס' כאן), או שהבנים הם במקום הבאת שתי שערות, ובתנאי שימלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד (דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות הלכה ט). וביאר הגר"ח מחלוקתם, שהיא תלויה בהגדרת פרק הזמן של י"ב שנה ויום אחד: האם הוא זמן גדלות, אלא שצריך להצטרף לו גם הבאת סימנים או לידת בנים. אך לפני זה היא קטנה, גם אם תביא סימנים או תוליד בנים, או שאין זה זמן גדלות, כי הגדלות אינה תלויה בזמן אלא רק בסימנים או בלידת בנים. אלא שאם הביאה סימנים לפני היותה בת שתים
ואית דאמרי: בנים - עדיפי מסימנים.
למאי נפקא מינה בעדיפות הזאת?
דאפילו לרבי יהודה, דאמר: קטנה שהביאה שתי שערות, הרי היא יכולה עדיין למאן, עד שירבה השיער השחור שמעל מקום הערוה, שתהיינה שם הרבה שערות.
בכל זאת, בלידת בנים - מודה הוא ששוב אינה ממאנת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב