פרשני:בבלי:יבמות סו ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סו ב

חברותא[edit]

רב יהודה אמר:  הדין עמה, ותטול כליה.  1 

 1.  לקמן בהמשך הסוגיא מבואר, שאף לרב יהודה אין הכלים שלה בלא שתעשה בהם גוביינא. ודעת התוספות והתוספות ישנים והכי משמע גם מדברי הרמב"ן והרשב"א, שידענו כל זה כבר בתחילת הסוגיא, ואינו חידוש שנתחדש בסוף הסוגיא; ואולם דעת הריטב"א (ראה דבריו ודברי הראשונים לקמן בהא דתניא כוותיה דרבי אמי), שמתחילה לא ידעה הגמרא שמחוסרת גוביינא היא, ראה שם.
ורבי אמי אמר: הדין עמו, ונותן לה דמים, ואינה נוטלת את הכלים.
ומפרשת הגמרא את טעמם:
רב יהודה אמר: הדין עמה, כי משום "שבח בית אביה" - דידה הוי! (יש סוברים שהוא שלה ממש, ויש אומרי שזכותה היא לגבותם.  2 

 2.  כן הוא לדעת רוב הראשונים שנזכרו בהערה לעיל, וכן מצינו לשון "דידה הוי" בסוף הסוגיא אף על כלים שהיא נוטלת משום שבח בית אביה וצריכה לשלם תמורתם.
רבי אמי, שאמר הדין עמו, סבר, כיון דאמר מר, במשנתנו בענין העבדים שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל:
אם מתו העבדים שהכניסה לו כנכסי צאן ברזל - מתו לו, ואם הותירו העבדים לאחר שהושבחו או התייקרו - הותירו לו.
והואיל וחייב הבעל באחריותן - יאכלו העבדים בתרומתו של אדוניהם הכהן (וראה תוספת ביאור בהערות  3 ).

 3.  לפי גירסת הספרים שלפנינו: נראה מדחייתו של רב ספרא, שראיית הגמרא היא ממה ששנינו: "הואיל וחייב באחריותן יאכלו", ומהמשך הגמרא נראה שהכוונה היא להוכיח ממה שאוכלים העבדים בתרומה, וכן נראה מדברי התוספות ישנים, כמבואר בהערה בהמשך הסוגיא. ואולם בספר ישועות יעקב גרס: כיון דאמר מר: אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו, (כלומר: כיון שאתה אומר: "אם הותירו הותירו לו", על זה אין שייך לבוא מדין חיוב אחריות, אלא מתוך שהם שלו, ואינו חייב אלא דמי החפץ) ; לימא מסייע ליה: הואיל וחייב באחריותן יאכלו, אמר רב ספרא וכו'.
אמר רב ספרא: מי קתני "והן שלו"?
והרי "הואיל וחייב באחריותן" הוא דקתני! ולעולם - לאו דידיה נינהו (וראה תוספת ביאור בהערות  4 ).

 4.  אין כוונת רב ספרא לומר, שהוכחת הגמרא היתה מלשון "הואיל וחייב באחריותן", כי זו אינה ראיה כלל, אלא אדרבה יותר משמע שאינם שלו; וכוונת הגמרא בהוכחתה היתה ממה שהעבדים אוכלים בתרומה (וכדמשמע המשך הגמרא), כי לא סברה הגמרא שעל ידי חיוב אחריות יוכל האדון להאכיל את עבדיו; ועל זה אמר רב ספרא: וכי אטו כתוב במשנה כי מטעם שהם שלו הרי הוא מאכילם, הרי אדרבה לשון המשנה הוא שחיוב האחריות הוא שמאכילה, כי סובר רב ספרא, שאף חיוב האחריות יש בכחו להאכיל את העבדים בתרומה.
ותמהינן: וכי כל היכא דחייב האדון באחריותן של העבדים, אכלי העבדים בתרומה? וכי משום שיש לבעל חיוב אחריות עליהם יאכלו העבדים בתרומה, והרי אינם שלו! וכיון ששנינו "עבדי צאן ברזל יאכלו", הרי למדת שדידיה נינהו.  5  והתנן במשנה במסכת תרומות, שחיוב אחריות של כהן על עבד או בהמה, אינו חשוב "קנין כספו" להאכילם בתרומה:

 5.  א. ביאר הרשב"א (וראה גם בריטב"א), שקושיית הגמרא היא, ממה ששנינו: עבדי צאן ברזל של אלמנה וגרושה לכהן אוכלים בתרומה, הואיל ובאלו אי אפשר שיאכלו מכח האשה שהרי חללה היא; אבל משאר עבדי צאן ברזל שאוכלים בתרומה, אין להוכיח שדידיה נינהו, הואיל ואף אם תאמר: דידה נינהו, הרי אוכלים הם בתרומה, שהרי קנינו שקנה קנין - והקנין עצמו אוכל בתרומה - הרי אותו קנין שני אוכל בתרומה, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל בעמוד א. ב. מבואר מן הסוגיא, שלמאן דאמר "דידה נינהו", אף מחיים דידה נינהו, שהרי משנתנו אינה מדברת לאחר מיתת הבעל או אחר גירושי האשה; וראה היטב בתוספות ד"ה עבדי בסופו. ג. הקשו בתוספות ישנים: הרי לכולי עלמא - בין לרבי אמי בין לרב יהודה - מחוסרת גוביינא היא, ועד שלא תגבה ברשותו הם; וכיון שכן למה לא יאכילם הבעל בתרומה עד שתגבה אותם ממנו?! ד. בריטב"א לקמן בהמשך הסוגיא, כתב - על פי שיטתו, שלא נתחדשה סברא זו ד"מחוסרא גוביינא" אלא בסוף הסוגיא (כפי שהובא לעיל בהערה) - שאכן לפי מסקנת הגמרא מתבארת המשנה לענין תרומה כפשוטה.
דתנן: ישראל ששכר פרה מכהן, הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה.  6 

 6.  רש"י בעבודה זרה טו א הוקשה לו, איך מאכילה הישראל כרשיני תרומה שאינם שלו אלא של כהנים, והרי הוא גזלן, וראה מה שביאר שם, וכתב עוד: אי נמי, שנפלו לו מאבי אמו כהן.
אבל כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו (על הכהן) - הרי זה לא יאכילנה כרשיני תרומה! היות ולענין תרומה צריך שתהא הבהמה "קנין כספו", ובהמה זו אינה קנין כספו של השוכר הכהן, אלא של בעליה הזר (וראה תוספת ביאור בהערות  7 ).

 7.  התוספות פירשו שאיסור האכלתה בכרשיני תרומה הוא משום שעל ידי כך נהנה הזר בעל הבהמה "הנאה של כילוי" מן התרומה, והנאה כעין זו אסורה אף בתרומה שמותרת בהנאה. ותוספות ישנים ותוספות הרא"ש, וכן הרע"ב ביארו: לא יאכילנה כרשיני תרומה, כיון שגוף הפרה לישראל, דכתיב: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, נפש אפילו נפש בהמה במשמע, ואמר רחמנא: קנין כספו דכהן ליכול בתרומה, קנין כספו של ישראל לא ליכול בתרומה, (לשון הרע"ב). וראה מה שכתב רש"י בעבודה זרה טו א ד"ה לא יאכילנה.
והוינן בה: ותסברא, וכי סבור אתה שראיה זו שהבאת, ראיה היא?! והרי נהי, על אף דמחייב השוכר בגניבה ואבידה  8  -

 8.  מחלוקת תנאים היא, אם דין השוכר כשומר שכר החייב בגניבה ואבידה, או דינו כשומר חנם שאינו חייב אלא בפשיעה, וסוגייתנו כדעת הסובר: שוכר כנושא שכר דמי, ומכאן משמע שהלכה כמותו, תוספות.
באונסיה, בכחשה ובפחיתת (רשב"א) דמיה - מי מחייב!? וכי חייב השוכר באחריות הבהמה אם תיאנס או תיכחש או שייפחתו דמיה, כשם שחייב הבעל בנכסי צאן ברזל?!
ואם כן, אין לך להוכיח ממשנה זו שאין חיוב אחריות כמו של הבעל בנכסי צאן ברזל מאכלת בתרומה; ויכולים אנו לומר שמשום חיוב אחריות הבעל אוכלים העבדים בתרומה, ולעולם נכסי צאן ברזל לאו דידיה נינהו.
הא - בעל שחייב באחריות נכסי צאן ברזל שלו - לא דמיא אלא לסיפא של אותה משנה בתרומות:
ישראל ששם (שי"ן ימנית) פרה מכהן (קיבל על עצמו אחריות הפרה אף מאונס, כחש ופחת דמים  9 ), לא יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הן חשובים ולא של הכהן.

 9.  התוספות כתבו שאסור לעשות כן משום איסור ריבית, ולפיכך פירשו: ישראל ששאל פרה מכהן.
אבל כהן ששם פרה מישראל, יאכילנה כרשיני תרומה, דכשלו הם חשובים.
הרי למדת: כל שנתחייב באחריות גמורה, הרי זה מאכילם בתרומה, והכי נמי יש לפרש במשנתנו, ומכל מקום לאו דידיה נינהו.
יתוב (אחרונים, ישבו) רבה ורב יוסף בשלהי פירקיה דרב נחמן (לאחר דרשת רב נחמן), ויתבי וקאמרי (ישבו ואמרו):  10 

 10.  בראשונים יש גירסא: ויתיב וקאמר, והיינו שרב נחמן הוא שאמרה.
תניא כוותיה דרב יהודה, ותניא כוותיה דרבי אמי.
תניא כוותיה דרבי אמי שנכסי צאן ברזל כשלו הם חשובים, ועל כרחך שאם באה ליטול כליה אין הדין עמה:
אמרה תורה: וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו. ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו.
עבדי צאן ברזל - יוצאין בשן ועין לאיש.
שאם הבעל הוא זה שחבל והוציא את השן או את העין של העבד, הרי הוא יוצא לחרות.
אבל לא לאשה, שאם האשה היא שחבלה בהם, אין הם יוצאים לחרות.
ומוכח שעבדי צאן ברזל הם של הבעל, וכדעת רבי אמי (וראה תוספת ביאור בהערות  11 ).

 11.  כתבו התוספות, שמן הרישא של הברייתא "עבדי צאן ברזל יוצאים בשן ועין לאיש", אין להוכיח כדעתו של רבי אמי, כי בדין זה מודה אף רב יהודה, שהרי לענין תרומה מודים כולי עלמא שהם אוכלים בתרומה, ומשום שאף לרב יהודה חשובים העבדים "קנין כספו" של הבעל מחמת חיוב אחריות של הבעל, ואם כן מטעם זה חשוב העבד "עבדו" של הבעל, ויוצא הוא לחירות אם הכהו הבעל; ועוד, שהרי מחוסרת גוביינא היא, ראה בדבריהם. וביאור ראיית הגמרא היא מן הסיפא: "אבל לא לאשה", שדין זה תלוי במחלוקתם של רבי אמי ורב יהודה, ולדעת רבי אמי אין הם יוצאים לחירות אלא בהכאתו של בעל, וכמבואר בברייתא, ואילו לדעת רב יהודה הרי הם יוצאים לחירות אף בהכאתה של האשה, (וראה עוד מה שהוסיפו בזה ; וראה מהרש"א וקרן אורה שנחלקו בהבנת דבריהם). ואולם דעת הרמב"ן הרשב"א והריטב"א (ותוספות עצמם בבבא קמא פט ב ד"ה מאי), שהראיה היא ממה שיוצא לאיש, ודחו קושייתם השניה של התוספות, כל אחד על פי דרכו; וקושייתם הראשונה של התוספות לא הזכירו כלל.
תניא כוותיה דרב יהודה, שהדין עמה:
דתניא: אשה המכנסת שום לבעלה (נכסי צאן ברזל, הנישומים בכתובתה) -
אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור, כדי שאם יגרשנה תוכל ליטול כליה, וכדעת רב יהודה.
ולא עוד, אלא אפילו הכניס לה הבעל שום משלו, שהוא זה שהביאם, וקיבלם על עצמו כמו נכסי צאן ברזל, אף בנכסים האלו, אם רצה הבעל למכור את הנכסים - לא ימכור!
ומשום שאף בנכסים אלו זכותה של האשה ליטול את אותם כלים שהוא הכניס, על אף שבהם אין לה את טענת הזכות לקבל "שבח בית אביה".
מכרו שניהם, הבעל או האשה, את נכסי צאן הברזל לפרנסה (למזונות  12 ) -

 12.  לאו דוקא למזונות, אלא שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות, רש"י.
זה היה מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל, ואמר: הבעל מוציא מיד הלקוחות.
כלומר: לא מיבעיא שכשמכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, שהיא מוציאה מיד הלקוחות את כליה, אלא אפילו הוא מוציא מיד הלקוחות מיד, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה, (רשב"א בהבנת רש"י); וכשהיא מכרה, ודאי מוציא הבעל שהרי שלו הוא.  13 

 13.  לשון רש"י הוא: לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה, דהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי; והרשב"א הביא משמו: דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטילה. וכתב עוד הרשב"א, כי מה שכתב רש"י "אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות, אין כוונתו שאינו מוציא מיד הלקוחות אלא כשמתה היא, אלא אפילו כשמתה היא, הבעל מוציא מיד הלקוחות, ראה שם. והרשב"א תמה עליו: נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבוא לגבות, וזה דחוק מאד, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה, והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא?! וביאר שם הענין באופן אחר.
אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה.
אמר תמה ליה רבא לרב נחמן: והתניא כוותיה דרבי אמי, וכפי שהביאה הגמרא לעיל?!
ומשני ליה רב נחמן: אף על גב דתניא כוותיה דרבי אמי, מסתברא טעמא דרב יהודה, משום "שבח בית אביה"
ההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה (אשה אחת הכניסה בגד של משי כנכסי צאן ברזל בכתובתה). שכיב (מת) בעלה. שקלוה יתמי, ופרסוה אמיתנא (נטלו היתומים את האיצטלה ופרסו אותה על המת). ותכריכים של מת אסורים בהנאה.  14  אמר רבא: קנייה מיתנא, "קנהו" המת לאיצטלה, מחמת היתומים שפרסוה עליו, וכאילו שלו היא!

 14.  תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש, שלמד בגזירה שוה "שם - שם" מעגלה ערופה. כתיב במיתת מרים "ותמת שם מרים", וכתיב בעגלה ערופה "וערפו שם את העגלה בנחל". ועגלה ערופה אסורה בהנאה.
כלומר, מתוך שפרסוה היתומים לאיצטלה על המת - הרי היא נאסרת בהנאה.
ואין זה נחשב כאדם האוסר על חבירו דבר שאינו שלו, שאין בכוחו לאוסרו.
אמר תמה ליה נאנאי, בריה דרב יוסף, בריה דרבא, לרב כהנא:
והאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כרב יהודה, שאמר שהאיצטלה הוא של האשה ולא של היתומים, ואיך יכולים היתומים לאסור בהנאה את הבגד שאינו שלהם?!
אמר ליה רב כהנא לנאנאי: מי לא מודה רב יהודה דאף על גב שהדין עמה, מכל מקום בגד זה עדיין מחוסר גוביינא הוא! וכל עוד שלא גבתה את האיצטלא מהיתומים אין האיצטלה שלה (או אין היא נחשבית ברשותה) אלא רק "שעבודא בעלמא" יש לה על האיצטלא!
והראיה שעדיין אין האיצלה שלה (או שאין היא עדיין ברשותה, שהרי אילו מיגניב (אם האיצטלא היתה נגנבת מהיתומים) וכי לאו יורשים חייבים לשלומי (האם לא היה מוטל חיוב על היתומים לשלם לה את האיצטלא)?!
כי אם תמצי לומר שכבר הם ברשותה, אף בלי גוביינא, אם כן, למה לא פקע מיד בשעת המיתה חיוב האחריות שיש לבעל.
וכיון דאילו מיגניב - יורשין חייבים לשלומי, הרי ברשותייהו של יורשים קיימי,  15  עד שתגבה אותה מהם.

 15.  רש"י. כן היא הגירסא ברי"ף ברשב"א וברא"ש, ונתבארה כפי שפירשוה רש"י והרשב"א; וכתב הערוך לנר, שמרש"י משמע נמי שהוא גורס כן, ותמה, מי השמיט דברים אלו מן הגמרא.
וכיון שאיצטלה ברשות היתומים היא, בא ה"הקדש" שהקדישוהו היתומים (דהיינו, איסור ההנאה שהחילו היתומים על החפץ), ומפקיע את שעבוד האשה מן האיצטלא, ונותנים היורשים את דמי האיצטלא  16 .

 16.  פירוש: ולכן חל איסור ההנאה שעשו היתומים, אבל אם לא היינו אומרים שהוא מפקיע מידי שעבוד, היה שעבודה של האשה מונע בעד היתומים מלאסור את החפץ בהנאה; וכן בשלשת הדברים שמביאה הגמרא, אם לא שאנו אומרים: "חמץ מפקיע מידי שעבוד", היה השעבוד מונע מן ההקדש לחול, ולא היה חל איסור החמץ כי היה נחשב כחמץ של גוי שאינו נאסר בהנאה, וכן לא היה חל השחרור ששחרר בעל השור את שורו. ובביאור ענין "מפקיע מידי שעבוד", נסתפקו בו האחרונים, האם הכוונה היא, שדברים אלו אכן מפקיעים את השעבוד המונע בעדם מלחול (וכפי שמשמע מפשטות לשון רש"י), ומתוך כך הם חלים; או כוונת הדברים היא, שאין בכח שעבודה של האשה מלמנוע בעד היתומים מלאסור את החפץ בהנאה, אף שעל ידי כך יימנע ממנה מלגבות את שעבודה.
ומפרשת הגמרא: רבא, שאמר מתוך שמחוסרת גוביינא היא, חל ההקדש, ופקע שעבוד האשה - לטעמיה (לשיטתו) הוא!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב | דף קכב ע"א | דף קכב ע"ב |