פרשני:בבלי:יבמות עג א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות עג א

חברותא[edit]

ומפרשת הגמרא את המקור לדין טבול יום שכשר בפרה:
כתיב: והזה "הטהור" על הטמא.
ולא היה צריך הכתוב לאומרו, שהרי "חטאת קרייה רחמנא" לפרה אדומה, ולכן הזאת מי אפרה של פרה אדומה חייבת שתיעשה על ידי אדם טהור דוקא.  1 

 1.  א. שיטת רש"י היא, כי אף שהזאה כשירה בזר, בכל זאת צריך שיהיה המזה אדם טהור, משום "חטאת קריייה רחמנא". וכן מבואר ברש"י (יומא מג, הובא לעיל) גבי אסיפה של אפר הפרה. אבל התוספות כתבו, שבהזאה הכשירה בזר, לא היינו יודעים שהיא צריכה אדם טהור, ואף ש"חטאת קרייה רחמנא", וראה שם מה שביארו. ב. ברש"י ביומא וזבחים פירש באופן אחר: לא היה צריך הכתוב לאומרו, הואיל וכתוב בפסוק קודם: ולקח אזוב וטבל במים "איש טהור והזה על האהל", והיה לו לומר: והזה על הטמא.
אלא ללמד הוא בא:
שלענין הזאה בלבד הוא נחשב "טהור" -
ומכלל זה אתה למד שהוא טמא לענין אחר.  2 

 2.  ברש"י יומא מג ב פירש: מכלל שהוא טמא, שיוצא מכלל טומאה. ולשונו של רש"י כאן הוא: הטהור שטהרתי לך כאן, מכלל שהוא טמא לדבר אחר, אלא מאי "טהור"? טהור כל דהו. ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור, דכתיב "ורחץ במים, וטהר".
לימד כאן הכתוב על טבול יום (שהוא טמא עדיין לתרומה, אך כבר נקרא "טהור", כדכתיב "ורחץ במים, וטהר") - שכשר הוא במעשי פרה.
בעו מיניה בני הישיבה מרב ששת: ערל - מהו במעשר שני?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:
האם נאמר: כי היכי דיליף אכילת פסח ממעשר שני לענין אנינות,  3  יליף נמי מעשר שני מפסח לענין ערלות שהערל אסור בו.

 3.  האונן אסור במעשר שני, שנאמר בוידוי מעשר שני: "לא אכלתי באוני ממנו", והפסח נלמד ממנו.
או דילמא: רק חמור (פסח ושאר קדשים) מקל (מעשר שני) יליף.
אבל קל מחמור - לא יליף.
אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו את הפשיטות לשאלה זו במשנה במסכת בעכורים (ב א):
התרומה והבכורים - חיייבין עליהן מיתה בידי שמים, אם אכלן טמא.  4 

 4.  כן פירש רש"י כאן, ובחגיגה יח א פירש: אם אכלן זר.
ומוסיף הזר חומש על הקרן אם אכלן בשוגג.
ואסורין התרומה והבכורים לזרים.  5 

 5.  ראה מה שביארו התוספות, למה שנה התנא: ואסורין לזרים, אחר שכבר אמר: ומוסיף חומש. וברש"י חגיגה יח ב כתב: ואסורין לזרים, בלאו.
והן, התרומה והבכורים, נכסי כהן,  6  לקדש בהם את האשה, וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה.

 6.  פרט זה קולא הוא ביחס למעשר שני.
ועולין (מתבטלים) באחד של תרומה ומאה של חולין שנתערבו בו, ואין די ברוב כדי לבטלם.
וטעונין התרומה והבכורים רחיצת ידים אפילו אם הן פירות, כיון דסתם ידים שניות הם לטומאה ופוסלות מדרבנן את התרומה והבכורים.
וטעונים הערב שמש, אבל כשהוא עדיין טבול יום הרי הוא אסור בהם.
הרי כל אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר שני.
שהמעשר מותר לזרים; ואינו נכסי הבעלים,  7  ואם נתערב מעשר שני בחולין, הרי הוא מתבטל ברוב; ומעשר שני כחולין הוא ואין טעון נטילת ידים, שהנוטל ידיו להן הרי הוא מגסי הרוח; וטבול יום מותר בו, ואין טעון הערב שמש.

 7.  לשון רש"י הוא: והן נכסי כהן, לקדש בהן את האשה וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכהף ואין אשה מתקדשת בו. וסתם משנה רבי מאיר, דאמר: מעשר ממון גבוה הוא; וראה אריכות בענין זה בתוספות ד"ה נכסי כהן.
ומוכיח רב ששת ממשנה זו, שהערל אסור אף במעשר שני, כשם שהוא אסור בתרומה, שהרי:
ואם איתא שהערל מותר במעשר שני, ניתני גם חילוק זה: ערל אסור בהן בתרומה ובכורים  8 , מה שאין כן במעשר שני.

 8.  התרומה ודין הבכורים שוין לענין אכילתם לכל דבר, הואיל וקראה התורה את הבכורים "ותרומת ידך", וכפי שמוזכר בהמשך הסוגיא, אליבא דרבי שמעון, ואף חכמים מודים בזה, במקום שאין לימוד אחר.
אלא ודאי מוכח מן המשנה, שאף במעשר שני אסור הערל.
ודחינן: תנא, שנה התנא של המשנה כמה חילוקים, ושייר חילוק זה.
ומאי שייר עוד התנא, דהאי שייר?  9 

 9.  בכל מקום שמתרצת הגמרא: "תנא ושייר", שואלת הגמרא: מאי שייר דהאי שייר. ונחלקו הראשונים בהבנת הדברים, יש מפרשים: אין דרך התנאים לשייר דבר אחד בלבד, ולפיכך בכל מקום שמתרצת הגמרא: תנא ושייר, שואלת הגמרא: מה שייר עוד התנא; ויש מפרשים: אם לא שמצאנו לתנא זה שדרכו לשייר לא נאמר מעצמנו "תנא ושייר" (ראה שיטה מקובצת בבא קמא י א, ד"ה אלא אי אמרת רבי יהודה).
ומפרשינן: שייר הא דקא תני בסיפא.
אף שברישא לא שייר התנא דבר מלבד ערל, מכל מקום, בחילוקים ששנה התנא בסיפא - שייר:
וכך שנינו בסיפא של אותה משנה:
יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתר ומה.
שהמעשר והבכורים -
טעונין הבאת מקום, את המעשר שני מעלה לירושלים, והבכורים מביאן לעזרה.
וטעונין מעשר ובכורים וידוי.
על מעשר שני מתודה בשעת הביעור, ואומר: בערתי הקודש מן הבית (דברים כו יג), ועל הבכורים מתודה כשמביאן לעזרה, ואומר: ארמי אובד אבי (דברים כו ה).  10  ואסורין מעשר ובכורים לאונן, ורבי שמעון מתיר את הבכורים לאונן, (בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו).

 10.  בלשון רש"י בד"ה וחייבין בביעור, מבואר שעל הבכורים מתודים גם בשעת הביעור, כדרך שמתודין על מעשר שני; והטעם שלא פירש רש"י גבי בכורים על הוידוי שבשעת הביעור, בפשוטו טעמו הוא, משום דגם על התרומה מתודים בשעת הביעור אגב מעשר שני כמבואר לקמן בהערה, ובוידוי זה אין חילוק בין בכורים לתרומה.
וחייבין מעשר ובכורים בביעור.  11  ורבי שמעון פוטר את הבכורים מן הביעור, (בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו).

 11.  א. לשון רש"י הוא: וחייבין בביעור, בכורים ומעשר שני בשנה השלישית, שאם שהה מעשרותיו (או בכוריו) שנה ראשונה ושניה, מוליכן בשלישית לירושלים, ומתודה: בערתי הקודש מן הבית. ואם לא הוליכן, מתבערין בכל מקום שהן. וברש"י במשנה בסוטה לב א שנזכר שם וידוי מעשר, כתב: וידוי מעשר, בשנה השלישית "בערתי הקודש מן הבית", שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו ואין יכול עוד להשהותם, ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים. ומעשר שני של שתי שנים שעברו מעלהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו, ומתודה: "בערתי הקודש" זה מעשר שני, "וגם נתתיו ללוי "זה מעשר ראשון, "לגר ליתום ולאלמנה", זה מעשר עני. ולמד במנחת חינוך (הנדמ"ח מצוה תרז אות ו ד"ה והנה דין וד"ה וכן נראה), מדברי רש"י בסוטה: עיקר הביעור של מעשר שני הוא שיעלה אותם לירושלים כדי לקיים מצות אכילתו. ואם הביאו לירושלים זה הוא ביעורו, ויכול לאוכלו אפילו אחר זמן הביעור, ורק אם אינו יכול להביאו לירושלים מצוה לבערו מן העולם לשרוף או להשליך לים, ואם לא ביערם עבר על מצות עשה וגם אינו יכול להתוודות, אבל אם הביאן לירושלים יכול לאכול אימת שירצה וזה הוי ביעור (ואף לשון רש"י בסוגיין משמע כן). והביא כן גם מדברי התוספות בקדושין כז א. וזה שלא כדברי הרמב"ם שאף אם העלה את המעשר שני לירושלים צריך לאוכלו, ואם אינו אוכלו הרי זה מבערו. הביעור של "בכורים" הוא - נתינתם לכהן. והוכיח מכאן החזון איש שיש מצות נתינה של ביכורים לכהן, ולא כדברי הגר"ח שכתב בספרו (וכן כתב הגרי"ז בחידושיו על התורה) שאין מצות נתינה של בכורים לכהנים, אלא בהנחת הביכורים לפני המזבח זכו בהם הכהנים, שהם אנשי המשמר של אותו שבוע. כי הרי זמן הביעור (כולל ביכורים) הוא בערב פסח, ואז אין מתקיימת מצות ביכורים, ולא יתכן שיתחייב להביאם אז, ולהניחם אז לפני המזבח. ובהכרח שמדובר שכבר הביאם, אלא שלא נתנם לכהן, ובזמן הביעור הוא מצווה ליתנם לכהן. אך לפי הגר"ח אם הביאם ולא נתן לכהן, הרי שוב אין הביכורים שלו, אלא של הכהנים, ואם לקחם המביא לעצמו הוא אינו אלא גזלן, ואין מצות ביעור ב"השבת הגזילה". ב. לשון רש"י כאן ובסוטה שמבערן בשנה השלישית, ואולם בכל מקום מבואר (ראה משנה במעשר שני פרק בתרא משנה ו, ועוד) שהביעור הוא בשנה הרביעית (ובשנה השביעית) בערב פסח, וכמו שכתב רש"י בחומש (דברים כו יב) על הפסוק: כי תכלה לעשר: כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והוידוי בערב הפסח של שנה הרביעית, שנאמר (דברים יד כח): מקצה שלש שנים תוציא וגו', נאמר כאן מקץ וכו'; וראה רש"י בחומש על הפסוק מקצה שלש שנים, שכתב: בא ולימד, שאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה לשמיטה, שיבערם מן הבית בשלישית.
הרי אלו במעשר ובכורים, מה שאין כן בתרומה.
שהתרומה נאכלת אפילו בגבולין; אינה טעונה וידוי,  12  מותרת לאונן; ואינה חייבת בביעור.  13  ואילו את החילוקים הבאים בין מעשר ובכורים לתרומה:

 12.  ראה בהערה הבאה.   13.  א. התוספות הביאו מן המשנה בפרק בתרא דבכורים משנה י שבכלל הוידוי שמתודה כלול גם התרומה, וכמו ששנינו: "וגם נתתיו" זו תרומה ותרומת מעשר, ומה שאמרו כאן שהתרומה אינה טעונה וידוי, הכוונה היא שאינה טעונה וידוי בפני עצמה אלא אגב מעשר; והראשונים הביאו כן בשם הירושלמי. ועוד הביאו התוספות, מן המשנה בפרק בתרא דבכורים משנה ו: ערב יום טוב הראשון של פסח ושל רביעית ושל שביעית היה ביעור, כיצד היה הביעור, נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים. הרי מבואר שאף התרומה חייבת בביעור. וכוונת המשנה כאן היא לומר: בתרומה אין צריך רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה, אבל מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן. וביאור דבריהם, הוא על פי מה שנזכר לעיל בהערה בשם הרמב"ם, שהמעשר שני אף לאחר שקיים מצותו והעלהו לירושלים צריך לבערו מן העולם כשיגיע זמן הביעור, ואילו התרומה אחר שקיים מצותה אין הכהן צריך לבערה מן העולם, וזה הוא החילוק ביניהם. אבל לשיטת רש"י (הובא בהערה לעיל) שאף במעשר שני, אין מצות הביעור אלא לקיים מצותו ולהעלותו לירושלים, נמצא שאין חילוק זה בין תרומה למעשר שני. ולדעת רש"י החילוק הוא באופן שלא העלהו לירושלים ולא נתנה לכהן, שהמעשר שני מתבער בכל מקום שהוא, ואילו התרומה אינה מתבערת. ובכל מה שהביאו התוספות בענין ביעור ווידוי בתרומה, יש מקום עיון בלשון רש"י בסוטה לב א שהובא בהערה לעיל, שפירש ענין הביעור והוידוי, ולא הזכיר תרומה ותרומת מעשר.
א. אסור לבער מהן מן המעשר והבכורים (להשתמש בהן להדלקה) אפילו בטומאה של המעשר והבכורים,  14  (ורבי שמעון מתיר); מה שאין כן בתרומה, שטומאתה מתירתה בהבערה.

 14.  פירש רש"י: אסור להדליק מהן אם נטמאו שאין טומאתן מתירתן בהבערה, ולא אמרינן: אף על גב שלא ניתן מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (גבי מעשר שני) "ואכלת", הני מילי טהור, אבל היכי דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו, אלא אסור לבער בטומאה. א. מה שכתב רש"י: ולא אמרינן, אף שפשטות לשונו משמע שאינו מדבר אלא על מעשר שני ולא על הבכורים; הרי שמלשון רש"י שכתב: שאין טומאתן מתירתן להבערה, ולגבי תרומה כתב גם כן: שטומאתה מתירתה בהבערה, משמע שאף בתרומה ובכורים, כשהם טהורים אסורים הם, אלא שהבכורים אסורים אחר טומאתם כלפני טומאתם, ואילו התרומה הותרה על ידי טומאה (וראה לשון המאירי: וכן מעשר ובכורים אסור לבער מהן בטומאה, רצה לומר, להדליק מהן אם נטמאו, שאין טומאתם מתירתם להדלקה, וכשם שבטהור אסור, שהרי לא ניתן אלא לאכילה ולשתיה וסיכה). ומקור איסור הדלקה בתרומה טהורה ובבכורים, הוא מן המשנה בשביעית פרק ח משנה ב: שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהם שביעית שניתנה להדלקת הנר; וכתב שם הר"ש: משמע דתרומה אסורה בהדלקה, יש לפרש בתרומה טהורה, דאילו טמאה שריא. ואולם יש בזה מקום עיון מלשון רש"י לעיל ד"ה והן נכסי כהן. ב. מה שביאר רש"י לענין מעשר שני, דכוונת המשנה לומר: אפילו מעשר שני טמא אסור בהדלקה וכל שכן טהור, ומבואר שמעשר שני אסור בהדלקה כשהוא טהור, אינו מוסכם. וראה בפירוש הר"ש על המשנה בשביעית הנזכרת באות א, שמעשר שני טהור מותר בהדלקה, ומעשר שני טמא בלבד הוא שאסור בהדלקה, וכתב בישרש יעקב, שכן משמע קצת גם בלשון הרמב"ם (מעשר שני ג ב) ; וכן דקדק בישרש יעקב מדברי התוספות לקמן עד א, ד"ה מנין וד"ה ליקח; ורבינו עקיבא איגר בתוספותיו שם, כתב על הר"ש שלא מצא גילוי כדבריו בש"ס ופוסקים, והביא דברי רש"י בסוגיין. ולדברי רש"י מתפרש לשון המשנה בשביעית: שביעית ניתנה לאכילה וכו' וכן במעשר שני, כפשוטו, והר"ש לפי שיטתו ביאר באופן אחר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב