פרשני:בבלי:יבמות מו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות מו א

חברותא[edit]


עובד כוכבים, גופא - לא קני ליה! שאין העובד כוכבים יכול לקנות עבד בקנין הגוף. כי רק ישראל יש לו קנין בגופו של עבד כנעני ולא לגוי, וכפי שיבואר המקור לכך לקמן.
ולכן, רק מאי דקני ליה לגוי, הוא דמצי מקני ליה לישראל. שאין הגוי יכול למכור לישראל יותר ממה שיש לו בעבד, ויש לו רק קנין של שעבוד בו, שהתחייב והשתעבד לו העבד לעבוד עבורו, אך אין לו בעלות על גופו.
וכיון דקדם העבד וטבל לשם בן חורין, לפני שהספיק הקונה הישראל להטבילו לשם עבד כנעני - אפקעיה העבד בטבילתו לשעבודיה שיש לקונה אותו בו, לעבוד אותו.
וכדברי רבא.
דאמר רבא: הקדש, חמץ, ושחרור - מפקיעין מידי שעבוד שיש לאחר בנכסיו.
כגון מי שעשה את שורו משועבד לגביית חובו בגדר "אפותיקי", שייחד את השור המסויים כמשועבד לגביית החוב, ואחר כך הקדיש הלוה את השור בקדושת קרבן למזבח, פוקע השיעבוד שיש למלוה בשור.
או שעשה את חמצו אפותיקי לנכרי, והגיעה שעת ביעור חמץ בערב הפסח, פוקע שיעבוד הנכרי שיש לו בחמץ, וחייב הלוה לבערו.
או שעשה עבדו אפותיקי לחבירו, ושחרר את העבד, פוקע שיעבוד חברו מהעבד המשוחרר.
ולכן, גם כאן, כשקדם העבד, וטבל עצמו להיות ישראל בן חורין, מפקיע שחרורו, כשנהיה ישראל בן חורין, את שיעבודו לעבוד.
מתיב רב חסדא: מעשה בבלוריא הגיורת, שקדמו עבדיה בשעה שבאה להתגייר, וטבלו לשם גרות לפניה.
ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו עצמן בני חורין.
ומדייק רב חסדא: אם קדמו וטבלו לפניה, בשעה שהיתה עדיין נכרית, ולא היה לה אפשרות להיות בעלים על גופם של עבדיה, אין, רק אז הועילה טבילתם כדי להפקיע את שיעבודם ממנה.
אבל אם היו טובלים לאחריה, לאחר שהתגיירה, כבר לא היו יכולים לטבול לשם בן חורין!
ואם כן, מדוע אמר רב, שאם ישראל קונה עבד מנכרי, יכול הוא להקדים ולטבול לשם בן חורין!?
אמר רבא לתרץ את קושית רב חסדא:
לעולם יכול העבד להקדים ולטבול את עצמו לשם בן חורין גם בהיותו בידי ישראל, כל עוד לא הטבילוהו בעליו לשם עבד כנעני.
אלא, שיש חילוק בין אם טובל בהיותו ביד הנכרי או שטובל בהיותו בידי ישראל, לגבי הצורך לפרש בטבילתו שהוא טובל אותה לשם בן חורין:
אם טובלים העבדים לפניה, בהיותה עוד גויה, הרי בין בסתם, שלא פירשו שטובלים לשם בן חורין, בין במפורש שפירשו לשם בן חורין, הם נעשים בני חורין.
אבל אם הם טובלים לאחריה, לאחר שנעשתה בת ישראל, הרי רק אם אמרו במפורש שטובלים לשם בן חורין, אין, הם נעשים בני חורין. אבל אם טובלים בסתם - לא נעשים בני חורין.
ובמקרה של רב חמא בר גוריא אמר רב, פירש הטובל שהוא טובל לשם בן חורין, ולכן הועילה טבילתו לעשותו בן חורין.
וטעם הדבר, לפי שהגוי אינו יכול להטבילו לשם עבדות, לכן טבילתו בסתמא, גם אם אינו מפרש שהיא לשם חרות, הרי היא לשם חרות.
אבל ישראל, שיכול להטבילו לשם עבדות, הרי אם מטבילו סתם, הוא מטבילו לשם עבדות. ולכן רק אם קדם העבד והודיע במפורש שתהא טבילתו לשם שחרור, הוא נעשה בן חורין. אבל בסתם, הוא נעשה עבד כנעני.
אמר רב אויא: לא שנו שיכול העבד להקדים ולטבול לשם בן חורין, אלא בלוקח עבד מן העובד כוכבים.
אבל אם קנה הישראל את העובד כוכבים גופיה, שמכר את עצמו לעבד בכסף - קני אותו הישראל לגופו, ואינו יכול להקדים ולטבול לשם בן חורין.
ומוכיח זאת רב אויא, מהא דכתיב (ויקרא כה): "וגם מבני התושבים הגרים עמכם, מהם תקנו (עבדים)"
מכאן. אמרו חכמים:
א. אתם קונים מהם עבדים.
ב. ולא הם קונים מכם עבדים.
ג. ולא הם קונים זה מזה עבדים.
ויש לנו לדון: זה שאמר הכתוב "ולא הם קונים מכם" - למאי? איזה סוג של עבדות אין הם קונים מכם?
אילימא שאין גוי יכול לקנות ישראל אפילו לא למעשה ידיו.
אין זה נכון. כי אטו, האם עובד כוכבים לא קני ליה לישראל למעשה ידיו?
והכתיב בספר ויקרא בפרשת גאולת קרובים (פרק כה):
"וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר תושב עמך, או לעקר משפחת גר".
ואמר מר: "משפחת גר" - זה העובד כוכבים!
אלא לאו, שכונת הכתוב לומר שאין קונה גוי לישראל לגופיה.
ועל זה קאמר רחמנא: אתם קונין מהם! והיינו, אפילו גופיה!
פריך רב אחא לרב אויא: אימא, אמור שכונת הכתוב היא שאתם קונים מהם בכספא ובטבילה! כדין עבד כנעני.
אבל לפני שיטבול הגוי לשם עבדות אינו יכול הישראל לקנותו לגופו, כמו שאין הגוי יכול לקנות לישראל. ואין ראיה מהכתוב שאפשר לקנות את גופו של גוי כשהוא מוכר את עצמו. ולכן, אם קדם הגוי וטבל, הרי הוא יוצא לחרות.
ומסקינן: אכן קשיא.
אמר שמואל: וצריך הישראל, הקונה עבד מגוי ומטבילו לשם עבד כנעני, שיש בכך מקצת יהדות - לתקפו לעבד בהיותו טובל במים, לתת עליו עול מלאכה, כדי שתראה טבילתו כטבילת עבדות, ולא יוכל לומר שהוא טובל לשם בן חורין.
שהיות ומראה האדון בשעת טבילה את אדנותו עליו, אין ממש בדבריו של העבד שטובל לשם בן חורין.
כי האי דמנימין, עבדיה דרב אשי, בעא, רצה רב אשי, לאטבולי כדי לעשותו לעבד כנעני.
מסריה ניהלייהו אותו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא, כדי שיטבילוהו לשם עבד, ואמר להו רב אשי: חזו, ראו הוזהרתם, שאם יצליח מנימין עבדי לטבול עצמו לשם בן חורין, דמינייכו קבעית ליה, מכם אדרוש את תשלום דמיו!
רמו ליה ארויסא שמו עליו מעין שרשרת בצואריה, ובשעה שהטבילו אותו, ארפו ליה, הירפו את עניבת השרשרת, ואחר כך צמצמו, הידקו אותה ליה.
ומבארת הגמרא:
ארפו ליה - כי היכי דלא להוי השרשרת חציצה בטבילה.
צמצמו ליה - כי היכי דלא לקדים מנימין ולימא להו "לשם בן חורין אני טובל".
בהדי דדלי רישיה ממיא, בשעה שהרים מנימין ראשו מן המים, אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה, הניחו כלי מלא טיט על ראשו, ואמרו ליה: זיל, אמטי לבי מרך. לך והבא סל מלא טיט זה אל בית אדונך.
אמר ליה רב פפא לרבא: חזי מר, ראה נא מר, כיצד צריכים לנהוג הני, אותם אנשים עשירים, דבי של בית פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו.
באותם ימים היה נהוג לשלם למלך מס גוגולת, וכל מי שלא שילם את המס היו גבאי המלך תופסים אותו.
והיו העשירים של בית פפא בר אבא משלמים לגבאי המלך את תשלום המס של אנשים גוים שלא היה באפשרותם לפרוע את המס, ותמורת הכסף שנתנו לאותם האנשים הם היו משעבדי בהו, קונים אותם לעבדים.
ושאל רב פפא את רבא: כי נפקי, כאשר יוצאים אותם הנקנים להם לעבדים, האם צריכי גיטא דחירותא כדין עבד כנעני, או לא?
אמר ליה: איכו שכיבי, איך אלו החכמים שהיו לפני, ונפטרו - לא אמרי לכו הא מילתא!?
והרי הכי אמר רב ששת: מוהרקייהו, חותם העבדות דהני של אנשים אלו - בטפסא בארגז דמלכא מנח.
ומלכא אמר: מאן דלא יהיב כרגא, מי שלא משלם את מס הגולגולת משתעבד למאן דיהיב כרגא, ישתעבד לעבד למי שמשלם את המס עבורו.
ולכן התשלום ששילמו לגבאי המלך עבור המס שלהם, נחשב כאילו מכרם המלך להם לעבדים, וצריכים הם שטר שחרור אם רצונם להתגייר ולהיות מותרים בבת ישראל.
רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא.
חזא ראה שם בנות ישראל דמעברן שהתעברו מגרים שמלו, ולא טבלו
וחזא חמרא יין דישראל, דמזגי שמוזגים אותו עובדי כוכבים, ושתו ישראל וחזא תורמוסין, דשלקי ששולקים אותם במים רותחים עובדי כוכבים, ואכלי ישראל
ולא אמר להו רבי חייא בר אבא, ולא מידי. ולא עשה דבר לתקן שלא יעשו כך.
אתא רבי חייא בר אבא לקמיה דרבי יוחנן, וסיפר לו מה שראה שם.
אמר ליה רבי יוחנן: צא לשם, והכרז:
על בניהם - שהם ממזרים, לפי שאין גרות בלי מילה וטבילה, ואלו שלא טבלו הם גוים, ובניהם מישראליות, הם ממזרים.
ועל יינם - משום יין נסך, לפי שמזגו אותו עובדי כוכבים.
ועל תורמוסן - שאסור באכילה משום בישולי עובדי כוכבים.
ואיסור זה שתכריז על תורמוסין אינו מעיקר הדין, אלא יש להחמיר ולאסור עליהן אפילו את התורמוסין ששלקו הנכרים, לפי שאינן בני תורה, ויש להחמיר להם יותר מעיקר הדין, כדי שלא יזלזלו באיסור של בישולי נכרים.
ומבארת הגמרא:
אמר לו רבי יוחנן שיכריז על בניהן שהם ממזרים -
רבי יוחנן לטעמיה:
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אין גר עד שימול ויטבול.
וכיון דלא טביל - עובד כוכבים הוא.
וכמו כן, אמר רבה בר בר חנה אמר יוחנן: עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל - הולד ממזר.
ואמר לו שיכריז על יינם שאסור משום יין נסך, אף על גב שלא נגעו בו - משום: לך לך אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב.
והיינו, כשם שמזהירים את הנזיר שלא ייתקרב לכרם ענבים אלא ילך מסביבו, כך יש למנוע את המכשול ביין נסך על ידי שנאסור אפילו את המזיגה בלי נגיע, ה.
ועל תורמוסן משום בשולי עובדי כוכבים, לפי שאינן בני תורה.
ומדייקת הגמרא: הא במקום שהם בני תורה, ולא יזלזלו באיסור בישול נכרים, שרי!
ויש לתמוה: והאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים, גם אם בישלום.
והא תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ואם כן, יש בו משום בשולי עובדי כוכבים!
ומשנינן: רבי יוחנן - כאידך לישנא סבירא ליה:
דאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה דרב: כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת - אין בו משום בשולי עובדי כוכבים!
ולכן טעמא שאסר להם תורמוסין על אף שאין הם מאכל חשוב העולה על שולחן מלכים, משום דאינן בני תורה.
הא במקום שהם בני תורה - שרי.
תנו רבנן: גר שמל ולא טבל -
רבי אליעזר אומר: הרי זה גר.
שכן מצינו באבותינו ביציאת מצרים, שגם הם עברו מעין גיור, בשעה שיצאו מכלל בני נח - לקבל את התורה, ולקבל פני שכינה (לשון רש"י), שמלו אז, ולא טבלו.
ואם טבל הגר ולא מל -
רבי יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות, נשות אבותינו בצאתם ממצרים, שטבלו, ולא מלו.
שהן טבלו כדי להכנס תחת כנפי השכינה, לפי שאין שייכת אצלן כניסה תחת כנפי השכינה באמצעות מילה, ואם לא טבלו, במה נכנסו?
וחכמים אומרים: גר שטבל ולא מל, או שמל ולא טבל - אין גר, עד שימול ויטבול.
והוינן בה:
ורבי יהושע, שלמד מהאמהות שמועילה טבילה לבדה, נמי - נילף, ילמד גם הוא מאבות, שמועילה מילה לבד לגרות!
וכן רבי אליעזר, שלמד מהאבות שמילה לבדה מועילה, נמי - נילף ילמד גם הוא מאמהות, שטבילה לבדה מספיקה לגרות!
וכי תימא לתרץ לרבי אליעזר, שאין דנין "אפשר", גרות של זכרים שיכולים גם למול, מ"שאי אפשר", מהאמהות שאינן יכולות למול.
אין לתרץ כך, כי רבי אליעזר סובר שכן דנים "אפשר מאי אפשר".
והתניא, רבי אליעזר אומר: מנין ל"פסח דורות" שאין בא אלא מן החולין ולא מן דמי מעשר שני?
נאמר קרבן פסח במצרים, ונאמר קרבן פסח בדורות -
מה קרבן פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, שלא היה אז מעשר שני - אף פסח האמור לדורות, אין בא אלא מן החולין!
אמר לו רבי עקיבא: וכי דנין "אפשר משאי אפשר"?
שהרי מה שהביאו פסח מצרים מן החולין, הוא מפני שלא היה אפשר להביאו מדמי מעשר שני, שלא היה קיים עוד. והאיך אפשר ללמוד מכאן לפסח דורות, שאפשר אז שיהיה לו דמי מעשר שני? ולמה לא יוכל להביא מהם?
אמר לו רבי אליעזר: אע"פ שאי אפשר היה אז להביא ממעות מעשר שני - ראיה גדולה היא, ונלמד הימנה!
ומכח הקושיה הזאת מעמידה הגמרא את המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא בצורה אחרת:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב