פרשני:בבלי:יבמות כג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כג ב

חברותא[edit]

מתניתין:
א. מי שקידש אחת משתי אחיות, כגון שנתן לשתיהן, או לשליח של שתיהן, כסף קידושין, ואמר שרוצה לקדש אחת מהן, ולא פירש איזו.
או ששלח שליח לקדש לו אשה, וקדש השליח אחת מאחיות,
ואין יודע איזו מהן קידש (ומסקנת הגמרא היא, שהיה ידוע למי מקדש, ונשכח הדבר).
הרי הוא אסור בשתיהן, היות וכל אחת מהן היא ספק אחות אשה של המקודשת לו.
ולכן, הרי הוא נותן גט לזו וגט לזו, כדי להתירן להנשא.
ואם זה שקידש את אחת משתי האחיות מת, והיה לו רק אח אחד -
אותו האח חולץ לשתיהן, היות ששתיהן הן בספק חיוב יבום. ואם יחלוץ לאחת לא יוכל לייבם השניה, כי אחות חלוצתו אסורה לו.  1 

 1.  הריטב"א הקשה, הרי זה ספק דרבנן, וראוי להקל בו. ועוד, הרי לא שנינו באופן זה, שאם כנסו אין מוציאין, ולמה לא נקל בדרבנן? וכתב שהאלימו חכמים גזרתם אטו אחות אשה, שהיא בכרת, כיון שמילתא של פרסום היא. וכוונתו למה שכתב הרמב"ן (כד א), כיון שחולץ לאחת נראית השניה כיבמה ומתפרסמת בבית דין, וחוששים שמא יאמרו אחות זקוקה מותרת לכתחילה. אך בדברי הרמב"ן שם משמע, שאם כנס אחד ואח"כ חלץ השני, לא יוציא המייבם. ודנו האחרונים בדבריהם, האם נחלקו בענין נשואין מפקיעים זיקה, שהרי הרשב"א נקט כריטב"א שיוציא, ובכל אופן סבר (בדף מא א) שנשואין מפקעי זיקה. ועיין בחזו"א (אה"ע קל ד) שיסד, כי הבא על אשה לשם יבום לא קנאה בתורת קידושין. ולפי זה במשנתינו לכולי עלמא אין נשואין מפקיעין זיקה, שהרי כנסה כספק יבמה.
ומאידך, אינו יכול לייבם תחילה אחת מהן, כי שמא לא זו היא שהיתה מקודשת לאחיו, אלא היא האחות השניה. והרי זו אסורה לו, כדין אחות של הזקוקה ליבום, שאסורה ליבם כאחות אשתו.
ולכן, חולץ לשתיהן, להתירן לשוק.
ואם היו לו שנים אחים - אחד מהם חולץ בתחילה לאחת האחיות.
והשני אם רוצה יכול לייבם את האחות השניה.
שהרי ממה נפשך, היא מותרת לו:
אם היא זאת שהיתה מקודשת לאחיו, הרי היא יבמתו.
ואם אחותה היתה מקודשת לאחיו, אין לה איסור של אחות זקוקה, מעת שחלץ האח הראשון לאחות הראשונה.
ואם שני האחים קדמו וכנסו את שתי האחיות, לפני שנמלכו לברר ההלכה בבית דין, אין מוציאין את האחיות מידם.
שהרי כל אחד מהם אומר שיבמתו היא זאת שהיתה המקודשת לאחיו.
ואף אם האמת היא שהאח שיבם ראשון, כנס את האחות שלא התקדשה, והיתה אסורה לו משום שהיא אחות אשה הזקוקה ליבומו, הרי כיון שייבמה האח השני, פקעה זיקתה לאח הראשון למפרע, והותרה לו אחותה.  2 

 2.  כאן פירש רש"י, כשייבם אחיו את השניה, שהיא יבמתו, פקע זיקה מהראשון למפרע. ודייק הרש"ש שבסוף המשנה, באופן שקדמו שנים וכנסו, פירש"י כשייבם השני תפקע הזיקה מהראשון, ותותר לו אשתו, אבל איסורא דעבד - עבד! וכן בסוף העמוד פירש בקושיית הגמרא, שיבמה זו נאסרה על האח הראשון שעה אחת, ועי"ש עוד. ובאור שמח (קונטרס זיקה ט"ז) כתב, אף שנעקר האיסור למפרע, חשובה כ"נאסרה", כיון שצריך מעשה חליצה של השני לעקור. והגר"ש רוזובסקי (חידושי רבי שמואל סימן י"ג) ביאר דבריו, כי ודאי לא איגלאי מילתא למפרע שזיקתו היתה בטעות, אלא שהדין הוא כי מכאן ולהבא חליצת אחיו עוקרת למפרע, ולגבי דין "נאסרה" לא מועיל ההיתר הזה, כי צריכה היתר בשעת הנפילה, ועיין שם שביאר בזה דעת הרשב"א בכמה מקומות.
ב. שנים אנשים שאינה קרובים זה לזה, שקדשו שתי אחיות.
זה אינו יודע איזו קידש, וזה אינו יודע אי זו קידש -
אסורין שניהם בשתיהן, הן משום ספק אחות אשה, והן משום ספק אשת איש.
ולכן זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין.
ואם מתו שני האנשים שקדשו את שתי האחיות, והיה לזה אח ולזה אח -
זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן לפי שאינם יכולים לייבם, מחמת שכל אחת מהן היא ספק אחות זקוקתו.
ואחר חליצת הראשונה היא אסורה עליהם משום ספק "אחות חלוצתו".
ואם היה לזה, אח אחד, ולזה שנים אחים.
האח היחיד, חולץ לשתיהן מספק כדלעיל.
ואילו השנים, האחים של הבעל השני, אחד חולץ, בתחילה לאחת האחיות.
וממה נפשך אחד מיבם בהיתר.
כי היא או יבמתו, ויכול לייבמה, או שהיא אשה בעלמא, המותרת לו.
שהרי משעה שחלץ אחיו לאחותה, שוב אין היא אסורה לאח הזה מדין אחות זקוקתו, וכמו כן היא לא אסורה לו משום "אחות חלוצתו", שהרי לא הוא חלץ לה, אלא אחיו.
ואם קדמו וכנסו שני האחים של המת האחד - אין מוציאין מידם, כדלעיל, לפי שהותרה לבסוף, על ידי יבום אחיו, ושוב אין היא אחות זקותו.
ואם היו לשני המקדשים את האחיות שמתו, לזה שנים אחים, ולזה שנים אחים - אחיו של זה, של האיש המקדש האחד - חולץ לאחת האחיות.
וכן אחיו של זה של האיש המקדש השני - חולץ לאחת לאחות השניה.
ואחר כך, אחיו של זה המקדש הראשון - מייבם את חלוצתו של זה, את האחות שחלץ לה אחיו של המקדש השני.
שהרי ממה נפשך היא מותרת לו:
אם היא יבמתו, אין בה איסור, שהרי לא חלץ לה אחיו אלא לאחותה.
ואם אמנם אחותה היא זאת שהיתה מקודשת לאחיו, הרי הפקיע אחיו את זיקתה בחליצתו, ושוב האחות הזאת אינה לא אחות זקוקתו ולא אחות חלוצתו.
ואף שהיתה מקודשת לאח השני, אינה יבמה לשוק, אחר שחלץ לה אחיו של המקדש השני.
וכן אחיו של זה, המקדש השני - מייבם לחלוצתו של זה, של האח של המקדש הראשון.
ואם קדמו שנים אחים של אחד המקדשים, וחלצו מספק לשתי האחיות - לא ייבמו השנים האחים של המקדש השני, כל אחד את אחת האחיות.
שהרי המייבם הראשון, אסור מספק, שמא היא אחות זקוקתו.
אלא, אחד מהם חולץ בתחילה לאחת האחיות.
ואחר כך אחד, האחד השני מייבם לאחות השניה.
שהיא הותרה ממה נפשך, שאם היא יבמתו, אינה אחות זקוקה, שהרי הותרה בחליצת אחיו הראשון, לאחותה, או בחליצתה מאחי המקדש הראשון.
ואם לא נמלכו אחי המקדש השני, וקדמו אחר חליצת הראשונים וכנסו כל אחד אחת מהאחיות אין מוציאין מידם.
שהרי רק מספק נאסרת לראשון שמא היא אחות זקוקתו, וכיון שכנסה אחיו פקעה זיקתה אליו, ושוב הותרה לו אשתו.
גמרא:
מדייקת הגמרא, מדתנן במשנתנו: המקדש אחת משתי אחיות, צריך גט או חליצה כדי להתירן -
שמע מינה, קדושין שאין מסורין לביאה (שהרי מספק אחות אשתו אסור לו לבוא על אף אחת משתיהן) - הוו קידושין!  3  וקושיא היא לאביי ורבא, שנחלקו בהלכה זו (במסכת קידושין נא א)!?

 3.  הקשה הריטב"א, הרי קיי"ל "יש ברירה" (בגיטין כה), ואם כן הקידושין מסורין לביאת מי שיברור ויאמר שאותה רוצה לקדש? ותירץ, שתלה את הזכות לברור באדם שאינו נמצא כעת בעולם. ועוד, כדי שיוכל לברור, צריך לומר בשעת קידושין שמקדש "איזו שארצה מהן", וכאן לא אמר כך. וסיים בתירוץ עיקרי, כי מאן דמצריך קידושין המסורים לביאה, צריך שמעת הקידושין ממש יהיו ראוים. ובאבני מילואים (מא ב) וכן בקצוה"ח סא ג, נקט את ב' התירוצים יחד, שרק באומר בשעת קידושין "איזו שארצה לברור", חשוב קידושין המסורים לביאה מתחילתן.
ודחינן: אין מכאן ראיה שקידושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושין.
כי הכא במאי עסקינן, כשהוכרו, שבשעת קידושין ידע איזו מהן הוא מקדש.
ולכן, חלו הקידושין, לפי שהיו מסורין לביאה בעת שנעשו, ורק לבסוף, לאחר מכן, הן נתערבו.
וכעת לא ידוע איזו מהן קידש.
דיקא נמי להוכיח שבאופן כזה מדובר במשנה:
דקתני "ואינו יודע אי זו מהן קידש". ומשמעות הלשון הזאת היא, שכעת אינו יודע, ולא קתני לשון "ואינו ידוע", שמשמעותה היא שלא נודע מעולם.
שמע מינה שמדובר באופן שהוכרו ולבסוף נתערבו.
ומקשינן על משנתנו: מאי קא משמע לן ששתיהן צריכות גט להתירן?
הרי זה פשיטא, כיון שכל אחת היא בספק אם נתקדשה!
ומבארינן: משום סיפא דמתניתין איצטריכא ליה.
דקתני בסיפא: מת, ולו אח אחד - חולץ לשתיהן.
היו לו שנים אחד - חולץ ואחד מייבם.
והחידוש הוא, שדוקא מיחלץ האח הראשון והדר יבומי השני, שאז הותר ממה נפשך, כמבואר במשנה.
אבל יבומי ברישא - לא! משום דחיישינן דקא פגע באחות זקוקתו.
שנינו במשנה, שנים שקדשו שתי אחיות וכו',
ודייקינן: מכך שצריכים לפוטרן בגיטין או בחליצות -
שמע מינה, שאף על פי שהקידושין אין מסורין לביאה, שהרי לא ידוע מי מקודשת למי, בכל אופן הוו קידושין!
ומבארינן כדלעיל, שהכא נמי מדובר באופן כשהוכרו ולבסוף נתערבו.
וכן הראיה מהמשנה: דיקא נמי, דקתני: זה "אין יודע" אי זו מהן קידש.
ולא קתני "ואין ידוע".
ומשמע שכעת לא ידוע, אף שבשעת קידושין ידעו את מי כל אחד קידש לעצמו.
ומאי קא משמע לן, הרי פשיטא שכל אחת צריכה גט משניהם מספק?
סיפא איצטריכא ליה, דתנן בה: מתו, לזה אח אחד ולזה שנים - היחיד חולץ לשתיהן. ואילו השנים, אחד חולץ ואחד מייבם.
וכעת הבינה הגמרא שהחידוש הוא כדלעיל, שדוקא אחרי שאחד חולץ יכול השני לייבם.
ולכן מקשינן: פשיטא! היינו רישא!
ומבארינן: מהו דתימא, באופן זה שיש שני מקדשים, ליגזור על תרי האחים של האחד, ששניהם לא ייבמו, ואפילו שהשני מותר ממה נפשך, כמו שנתבאר.
וגזירה זו היא אטו חד, האח היחיד של השני, שאין לו היתר לייבם אחת מהן אלא חולץ לשניהן.
לכך קא משמע לן סיפא דמתניתין, שאחד חולץ ואחד מייבם.
ועוד קא משמע לן בסיפא, דדוקא בסדר הזה שמיחלץ האח היחיד תחילה, והדר יבומי אחד משני האחים של השני.
אבל יבומי ברישא לפני חליצת האח היחיד, לאו. היות דקא פגע ביבמה לשוק!
שכל זמן שלא חלץ היחיד, חוששין שהיא היתה מקודשת לאח השני, ואסורה להם כדין יבמה לשוק.
שנינו במשנה, לזה שנים ולזה שנים וכו',
והוינן בה: הא תו, למה לי?
למה לי למתני אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה.
הרי זה היינו הך כמו ברישא, של שני אחים, אחד חולץ ואחד מייבם.
וכן בסיפא, כל שנים, אחד מהם חולץ ואחד מייבם.
ומתרצינן: החידוש בסיפא הוא שאחד מהשנים מייבם.
וצריך להשמיע זאת, כי מהו דתימא לגזור דילמא מייבם אחד משנים אלו, ואחד משנים האחרים בלא חליצה, ויעבור על איסור יבמה לשוק או באחות זקוקה.
ולכן בא התנא בסיפא, וקא משמע לן שלא חוששים לכך, ולא גזרו, אלא אחד חולץ ואחד מייבם.
ומרישא לא ידעינן דלא גזרינן.
שהרי ברישא האח היחיד חולץ, וממילא זוכרים שגם אחד מהשנים צריך לחלוץ. אך בסיפא, שבסוף שתיהן מתייבמות לאחין, צריך להשמיע שלא חוששין לטעות זו, דילמא מיבמי ללא חליצה.
ומקשינן, על מה ששנינו במשנה, אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם:
מאי שנא מהא דתנן (לקמן כו א): ארבעה אחין, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות -
הרי אלו חולצות ולא מתייבמות.
וסוף המשנה שם: אם קדמו וכנסו מוציאין מידם, דחוששים שמא הראשון ייבם את אחות זקוקתו, ולא מועיל לו מה שיכנוס אחיו השני את אחותה, ויפקיע את זיקתה לראשון, כדי להתיר לו את אשתו.
ולכאורה כאן תנן שאם כנס לא יוציא, אלא סומך על היתר זה.
ומתרצינן: הכא השתא!? איזה דמיון הוא זה!?
הרי אין דמיון כלל בין המקרים שבשתי המשניות!


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב