פרשני:בבלי:יבמות לא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות לא א

חברותא[edit]

אמר ליה רבה: כיון דקא מצרכת ל"צרת ערוה" חליצה - מידע ידעי דקדושי הערוה אינן קידושין, וזה שאין צרתה מתייבמת, חומרא בעלמא הוא, ואין היא צרת ערוה.
ולכן, לא יבואו לידי טעות, אם יקדש הוא עצמו את אחותה, או אם יבוא אחר ויקדש אותה.
אמר ליה אביי: אי הכי, שאפשר לתקן חומרא ולא לחשוש לתקלה, היות ואנשים רואים את החילוק בין חליצה ליבום.
גירושין נמי, ליתני במשנתנו ל"ספק גירושין" במשנה, בצורה דומה ל"ספק קידושין", בכגון שזרק את הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וליצרכה חליצה לחומרא.
ואין לחשוש שתביא החומרא לקולא, שיטעו האנשים לחשוב מכך שהיא חולצת, שגירושי הערוה גירושין גמורים הם, כי אם לא היו גירושין גמורים הרי היא צרת ערוה שאינה צריכה חליצה.
ומכח הטעות הזאת, שיחשבו שגרושיה הם גירושין גמורים, הם יבואו לידי מכשול: שאם אחר הגירושין האלה, יקדש אותה אדם אחד, ואחר כך יחזור אותו אדם ויקדש את אחותה, יחשבו אנשים שקידושי אחותה אינם קידושין, לפי שתפסו לו הקידושין באחותה הראשונה.
ואילו לפי האמת, אשה זו אינה גרושה, וקידושיו בה אינן קידושין, וקידושי אחותה הם קידושין. ונמצא שמכח הטעות הזאת נתיר אשת איש לשוק.
אין לחשוש לכך, היות ומידע ידעי אינשי, מכך שצרתה אינה מתייבמת, דהחליצה שלה היא רק חומרא בעלמא הוא, ואין גירושי הערוה גירושין!
ומדוע לא שנה התנא במשנה "ספק גירושין" בדומה ל"ספק קידושין"? אמר ליה רבה: חששו חכמים שאם אתה אומר להחמיר, שצרת ערוה של ספק גירושין חולצת, יבואו לומר שהיא גם מתייבמת.
ויבואו לייבם צרת ערוה, ונמצאת מכשילם באיסור כרת.
שהרי לפי האמת, שמעמידים את הערוה, המגורשת בספק גירושין, על חזקתה שהיא אינה מגורשת, אלא היא אשת איש, הרי הצרה היא צרת ערוה, ואסורה על היבם באיסור כרת של אשת אח.
אמר ליה אביי: הכא נמי, בספק קידושין של הערוה, יש לך לחוש, שאם אתה אומר חולצת, יבואו לומר שהיא גם מתייבמת!
והרי יתכן שקידושיה קידושין, והיא צרת ערוה!
אמר ליה רבה: ותתייבם, ואין בכך כלום, היות ואחזקה שאין היא צרת ערוה קא קיימא.
איתיביה אביי לרבה קושיה נוספת:
שנינו לקמן: מי שהיה נשוי שתי נשים, נכרית ובת אחיו, ונפל הבית עליו ועל אשתו שהיתה בת אחיו. ומתו שניהם.
ונשארה הנכרית, שהיתה צרתה של בת אחיו, והיא נופלת עתה ליבום, ואין ידוע איזה מהם מת ראשון:
האם הבעל מת ראשון ואחריו בת אחיו, ונמצא שבת אחיו נפלה יחד עם הנכרית ליבום, וכיון שבת אחיו היא בתו של היבם, והיא ערוה עליו, פטורה הנכרית, צרתה, מהחליצה ומן היבום.
או שמא בת אחיו מתה ראשונה, ובעלה אחריה, ונמצא שבשעת מיתת אחיו אין הנכרית צרת בתו של היבם, לפי שמתה בתו לפני מיתת אחיו, ואין צרת ערוה אלא בשעת מיתה, והרי היא ראויה להתייבם.
כיון שהדבר ספק, הרי היא צרתה חולצת ולא מתייבמת.
ואמאי היא חולצת ולא מתייבמת?
לשיטתך, הכא נמי נימא: אשה זו, הנכרית, לפני שנפל הבית על בעלה ועל צרתה, בחזקת היתר לשוק עומדת, כצרת ערוה.
ומספק, שמא מתה צרתה לפני בעלה, אתה בא לאוסרה.
העמידנה על חזקתה, שהיא מותרת להנשא לשוק, ואל תאסרנה מספק!?
וכי תימא הכא נמי גזרו עליה לחומרא שתהא חולצת ולא מתייבמת.
אי אפשר לתרץ כך, כי חומרא דאתי לידי קולא הוא.
שאם אתה אומר חולצת - מתייבמת!
ואם תתייבם נמצאת פוגע בצרת ערוה, האסורה בכרת!
אמר ליה רבה: גירושין, דשכיחי, שהם דבר רגיל, גזרו בהו רבנן שלא להחמיר לחלוץ לצרת הערוה כאשר התגרשה הערוה בגירושי ספק, מחמת החשש שאם אתה אומר חולצת, יבואו לטעות ולומר שהיא גם מתייבמת.
אבל מפולת, דלא שכיחי, שאין רגילות שימותו אנשים במפולת - לא גזרו בהו רבנן שלא להחמיר עליה להצריכה חליצה מספק, מחמת החשש שאם אתה אמר חולצת יאמרו שהיא גם מתייבמת, אלא הצריכוה חליצה, לחומרא.
אי נמי, יש לחלק חילוק אחר:
גירושין, דקיימא ערוה, שהערוה קיימת לפנינו, דקא מוכח, הכל רואים שיש כאן ערוה, ובכל זאת צרתה - קמצרכת לה חליצה.
אמרי אינשי: קמו ביה רבנן בגיטא, הוברר לחכמים דגט זה של הערוה, גיטא מעליא הוא, וצרתה אינה צרת ערוה, ולכן היא אינה יוצאת מבלי חליצה.
ומכח טעות זאת אתו יבואו לייבומי לצרה, בעוד שלפי האמת היא צרת ערוה.
אבל מפולת - מי קמו בהו רבנן במפולת? וכי יכולים חכמים לדעת מי מת במפולת קודם?
ולכן אם יצריכוה חכמים חליצה, לא יבואו לומר שהיא אינה צרת ערוה ולייבמה, אלא ידעו הכל שרק לחומרא, מחסרון ידיעה מי מת קודם, הצרכנוה חליצה.
ועדיין מקשה הגמרא: וכי גבי גירושין מי לא תנן שהחמירו בה לחלוץ, ולא חשו לומר ש"אם אתה אומר חלוצת, (היא גם) מתייבמת!?
והתנן במסכת גיטין (עח ב): היתה עומדת אשתו ברשות הרבים, וזרקו לה את הגט ברשות הרבים -
אם היה הגט קרוב לה - מגורשת.
ואם היה הגט קרוב לו - אינה מגורשת.
ואם היה הגט מחצה על מחצה - מגורשת ואינה מגורשת.
ואמרינן: למאי הלכתא, במה מתבטא הדין במחצה על מחצה שהיא "מגורשת ואינה מגורשת"?
מצד אחד אמרינן שהיא מגורשת -
דאי כהן הוא בעלה, אסורה ליה לקיימה תחתיו, מספק, שמא היא מגורשת.
ומצד שני אמרינן שהיא אינה מגורשת -
ואי ערוה על היבם היא, ומת הבעל אחר הגירושין המסופקים - צרתה בעיא חליצה, שמא הערוה אינה מגורשת.
ולא אמרינן העמידנה לערוה על חזקתה שאינה מגורשת, וצרתה היא צרת ערוה בודאי, ואל תחמיר להצריכה חליצה, לפי ש"אם אתה אומר חולצת, (היא גם) מתייבמת"!
ואם כן, תיקשי, כיון שגם לגבי ספק גירושין מצינו שהחמירו בה לחלוץ, ולא חשו לכך ש"אם אתה אומר חולצת, היא גם) מתייבמת" - מדוע לא שנינו במשנתנו בספק גירושין דוגמת ספק קידושין, שזרק את הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, שאם היתה המתגרשת ערוה על היבם, הרי צרתה חולצת ולא מתייבמת, ואין לחוש ש"אם אתה אומר חולצת, (היא גם) מתייבמת".
ומשנינן: הא איתמר עלה, על משנה זו:
רבה ורב יוסף, דאמרי תרווייהו: הכא, המשנה במסכת גיטין - בשתי כיתי עדים עסקינן.
כאשר כת אחת אומרת קרוב לה היה הגט, וכת אחת אומרת קרוב לו היה הגט.
וכיון שיש לנו שתי עדויות סותרות, שאחת מהן אומרת שהיו כאן גירושין והשניה אומרת שאין כאן גירושין, אי אפשר להעמידה על חזקתה שאינה מגורשת, כי חזקה מבררת את הספק במקום שאין עדים, אבל היא לא יכולה לברר את הספק במקום שיש עדים האומרים שחל שינוי בחזקה.
ואף על פי שיש כת עדים הסותרת אותה, עדיין הדבר ספק.
דהוה ליה גירושי הערוה ספיקא דאורייתא, ולכן חייבת צרת הערוה חליצה מספק מן התורה.
ואין זה חומרא בעלמא, עד שנוכל לומר שאין להצריכה חליצה מחמת הטעם ש"אם אתה אומר חולצת, (היא גם) מתייבמת".
ואילו מתניתין דהכא, אם נרצה להעמידה בספק גירושין כמו בקידושין, נצטרך להעמידה בכת אחת של עדים, שעד אחד אומר שהיה הגט קרוב לו, ועד שני מכחישו ואומר שהיה הגט קרוב לה.  1  ועד אחד המוכחש על ידי עד שני אינו מונע להעמיד דבר על חזקתו, ולכן יש להעמיד את צרת הערוה על חזקתה, שהיא חזקת היתר לשוק.

 1.  רש"י מבאר שהכת האחת היא שני עדים, שכל אחד מהם מכחיש את השני. אך הרשב"א מקשה על דבריו, שאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה כלל, ומדוע שיהיה בעקבות עדותו ספיקא דרבנן, ולא נעמיד לכתחילה על החזקה גם לרבנן. ובשיעורי רבי שמואל אות רי"ג תירץ, שסברת רש"י היא, שהואיל ושני העדים מעידים שיש כאן זריקת כסף לשם קידושין, אלא שמכחישים זה את זה אם היה הכסף קרוב לו או לה, שומעים את דברי שניהם שהיתה כאן זריקת כסף מסופקת, ואסורה מדרבנן.
וכיון דהוי ליה ספק גירושין כזה רק בגדר "ספיקא דרבנן", היות ומן התורה מעמידים אותה על חזקת היתר לשוק, אין להחמיר להצריך את צרתה חליצה, מהטעם ש"אם אתה אומר חולצת, (היא גם) מתייבמת". ולכן, לא שנינו לספק גירושין שכזה במשנתנו.
ובכך חלוקים קידושין מגירושין.
כי כאשר יש ספק בקידושי הערוה מחמת הכחשת עד כנגד עד, יש לנו להעמיד את צרת הערוה בחזקת היתר ליבם, ולומר שאינה צרת ערוה. אלא, שאנו מחמירים בה שתחלוץ ולא תתייבם. ואין לחשוש שמא יבוא הדבר לידי מכשול ש"אם אתה אומר חולצת, (היא גם) מתייבמת", כי אכן מעיקר הדין היא מתייבמת.
אבל בספק גירושין של הערוה, יש להעמיד את צרתה בחזקת היתר לשוק, ואין להחמיר בה להצריכה חליצה, כי יכול הדבר להביא בה לידי מכשול ש"אם אתה אומר חולצת, (היא גם) מתייבמת", וכאן היבום הוא מכשול באיסור כרת, שהרי החזקה אומרת שהיא צרת ערוה! ומוכיחה הגמרא: וממאי דמתניתין דהכא צריך להעמידה בכת אחת, של עד המכחיש עד?
דומיא דקדושין - מה קדושין מדובר בכת אחת, אף גרושין בכת אחת.
אלא שיש לתמוה: וקדושין גופייהו - ממאי דבכת אחת של עד נגד עד מדובר בה?
דלמא בב' כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן!?
ומתרצת הגמרא: אי בב' כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן, למה תחלוץ הצרה ולא תתייבם?
נעמידנה בחזקתה שהיא מותרת ליבם, ואם כן, תתייבם, ואין בכך כלום!
אלא בהכרח, שמדובר בכת אחת של שני עדים, באופן שעד אחד המכחיש עד אחד, ולכן יש לחשוש שמא נתקדשה הערוה, ולכן תחלוץ צרתה ולא תתייבם.
ותמהה הגמרא: כיצד יתכן לומר שבהכחשת שתי כתות עדים תתייבם, ואין בכך כלום!?
ושאלת הגמרא היא בסגנון של ממה נפשך, מה הוא הדין בכל ספק הכחשה של שתי כתי עדים (הנקרא בקצרה "תרי ותרי") במקום שיש חזקה:
האם "תרי ותרי" במקום חזקה הוא ספיקא דאורייתא, שנשאר הספק מן התורה ואין החזקה מכרעת בו, כי במקום הכחשת עדים אין החזקה קובעת.
וכמו שאמרה הגמרא לעיל, שרבה ורב יוסף העמידו את המשנה בגיטין בשתי כתי עדים המכחישים זו את זו "דהוי ליה ספיקא דאורייתא"
או. ש"תרי ותרי" במקום חזקה הוא ספיקא מדרבנן, שמן התורה מעמידים את הדבר על חזקתו, אלא שחכמים החמירו לאסור מספק:
א. אם נאמר שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, כפי שסבורים רבה ורב יוסף, תיקשי:
הרי קיימי שני עדים, וקאמרי שהיה כסף הקידושין קרוב לה, ונתקדשה הערוה, וצרתה היא צרת ערוה, האסורה באיסור כרת על היבם, ואילו את אמרת "תתייבם ואין בכך כלום"!?
והרי כשיש לנו הכחשה בין שתי כתי עדים, נשאר הספק מן התורה, ואין מקום לחזקה להכריע כשהספק שלפנינו הוא משום שיש לנו סתירה בדברי העדים!
ב. הרי יש להוכיח שתרי ותרי הוא רק ספיקא דרבנן, ומן התורה מסתמכים על חזקה גם במקום תרי ותרי, ולכן תיקשי: ותו, בשתי כיתי עדים בגירושין נמי תיקשי, מדוע אתה מצריכה חליצה לצרת הערוה מחמת החשש שמא נתגרשה הערוה?
והרי בכל תרי ותרי כשיש חזקה, רק ספיקא דרבנן היא, כיון שמן התורה מעמידים על החזקה במקום ששתי כתי עדים מכחישות זו את זו!
דמדאורייתא אמרינן: אוקי תרי, את שני העדים שאומרים נתגרשה, לבהדי מול תרי, שני העדים שאומרים לא נתגרשה, ואשה, צרת הערוה, אוקמה אחזקה של היתר לשוק!
ומדוע אתה אוסרה מכח "ספק דרבנן" של גירושי הערוה עצמה.
והראיה שתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן, ומדאורייתא מעמידים על חזקה, מידי דהוה, כמו שמצינו אנכסי דבר שטיא, בנכסיו של אדם שנקרא "בר שטיא", שלעתים הוא היה שוטה, ולעתים הוא היה בר דעת.
דבר שטיא, זבין נכסי, מכר את נכסיו, מקרקעין.
אתו בי תרי, באו שני עדים ואמרי: כשהוא חלים, בריא בנפשו, זבין, מכר את נכסיו, וקנה הלוקח.
ואתו בי תרי אחריני, ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואין מכרו של שוטה מכר, ולא קנה הלוקח את הקרקע!
ואמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי, העמד עדות שנים מול עדות השנים שנגדם.  2   3 

 2.  קונטרס הספיקות (כלל א) דן בשאלת האחרונים אם חזקת מרא קמא היא דין "מוחזק", שקובעים את המוחזק לפי חזקת המרא קמא, ומי שבא להוציא מיד המוחזק, עליו ה ראיה. או שחזקת מרא קמא היא חזקה ככל החזקות, שמעמידים את הדבר בחזקתו, וכיון שכאן החזקה היא חזקת מרא קמא, הרי מעמידים אותו על חזקתו, שהוא שייך למרא קמא, אך אין זה דין "מוחזק". והקונטרס הספקות עצמו סובר, שחזקת מרא קמא היא חזקה ככל החזקות, והיא מבררת את הספק שהנכס שייך למרא קמא, ואילו במוחזק אין זה בירור של בעלות, אלא שיש דין שהמוציא מן המוחזק עליו הראיה, אך אין זה בירור שהמוחזק הוא הבעלים. ואילו בשערי יושר (שער ה פרק ו) הוכיח שאין חזקת מרא קמא חזקה אלא היא רק דין מוחזק, מכך שהקונה שתי אילנות בתוך שדה חבירו, שהדבר ספק אם קנה גם את הקרקע שבין האילנות, הרי הוא חייב להביא ביכורים, אך אינו קורא כמו הבעלים. ואם נאמר שחזקת המרא קמא מבררת כמו כל חזקה שהקרקע שייכת למוכר, מדוע צריך הקונה להביא, והרי פשטה החזקה את הספק לגמרי. אלא מכאן ראיה שאין מרא קמא חזקה ככל החזקות, אלא הוא דין מוחזק, שעדיין נשאר הספק, אלא שאין מוציאים מהמוחזק. אך הגר"א מוכיח מכך שהמוכר (הזוכה בקרקע מדין מרא קמא), חייב להביא ביכורים מאותה הקרקע, ולקרוא, והקונה גם הוא חייב להביא ביכורים מאותה הקרקע (אלא שאינו קורא), שהדין של מוחזק הוא דין ודאי רק לגבי הבעלות על הממון, ולכן המוכר מביא וקורא מכח בעלותו הודאית. אך עדיין נשאר ספק מי באמת הוא הבעלים. ולכן הקונה גם הוא חייב להביא ביכורים מהקרקע הזאת. והסביר זאת הקהלות יעקב, שגם אם נאמר דין של הנהגה ודאית ביחס לממון, אין זה אומר שכך היא האמת, ולכן עד כמה שזה נוגע לביכורים, חייב גם הקונה המפסיד את הקרקע, להביא מהם ביכורים.   3.  רבי עקיבא איגר בתשובותיו (קלה) מוכיח (וכן כתב הרמב"ן), שתרי ותרי אינו רק סיבה למנוע דין חזקה, אלא שהוא גם סיבה לשלול את דין המוחזק! וכשמביאה הגמרא ראיה מהמכר של בר שטיא שתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן, ומדאורייתא מתחשבים בחזקה גם במקום תרי ותרי, יש ראיה שבתרי ותרי מתחשבים גם במוחזק. ועיין בדבריו שהסביר את המחלוקת בין הלשונות אם תרי ותרי הוא ספיקא דאורייתא או דרבנן, האם חזקה היא בגדר בירור הדבר כמו עדות, ואין היא יותר מכת נוספת של עדים, ושניים הרי הם כמאה, או שבתרי ותרי מסלקים את העדות כמי שאינה, ואז מעמידים את הדבר בחזקתו כמו שהיה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב