פרשני:בבלי:יבמות סג ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סג ב

חברותא[edit]

מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה (מלמד היה רב יהודה לבנו את הפסוק) "ומוצא אני מר ממות את האשה".
אמר ליה רב יצחק לאביו: כגון מאן (כגון מי) היא מר ממות?
אמר לו אביו: כגון אמך.
ומקשינן: איני!
והא פעם אחרת מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה (מלמד היה רב יהודה לבנו את המימרא): אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר "יהי מקורך ברוך, ושמח מאשת נעוריך".  2 

 2.  רבינו חננאל בסנהדרין כב ב הביא רק את סוף הפסוק "ושמח מאשת נעוריך".
ואמר ליה רב יצחק לאביו: כגון מאן?
ואמר לו אביו: כגון אמך.
הרי שאשה טובה היתה אשתו של רב יהודה?!
ומשנינן: אשתו של רב יהודה היתה מתקף תקיפא, ועבורי מיעברא במילה. תקיפה היתה מחד גיסא, ונוחה לרצות ולהעביר על מדותיה מאידך גיסא.
היכי דמי אשה רעה?
אמר אביי: כגון אשה שמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא (מקשטת את השולחן לסעודה, ועד זמן סעודה "מקשטת" היא את פיה בקללות וגידופים).  3 

 3.  ביאר בענף יוסף: האשה אשר בידה להראות חיבה לבעלה ומקשטת לו את השולחן, ואחר כך הפר תפר אותה ברוע דבריה, יכפול צערו.
רבא אמר: מקשטא ליה תכא, ומהדרא ליה גבה (מקשטת את השולחן לסעודה ומחזירה לו את גבה). שאינה יושבת עמו לסעודה, כדי לצערו.
אמר רבי חמא בר חנינא: כיון שנשא אדם אשה, הרי עוונותיו  4  מתפקקין (נסתמים.  5  מלשון פקק).

 4.  ביאר מהרש"א: עוונות של הרהורי עבירה שהיו לו עד היום.   5.  בעיון יעקב פירש: הדבר תלוי אם מצא אשה טובה הרי שעוונותיו מחולים, ואם לא זכה אין עוונותיו נמחלים, וזה הוא פירוש "נסתמים", וראה שם מה שהקשה על פירושו של רש"י.
שנאמר: מצא אשה מצא טוב "ויפק" רצון מה'.  6 

 6.  ביאר ה"דרישה" באבן העזר סימן א: כך הוא פירוש הפסוק: ויפק רצון ה': מי שנושא אשה ועושה רצון ה' שירצה שישא אדם אשה, ולקיים תכלית הבריאה, הוא גורם שה' פוקק בעד עוונותיו שלא יהיו נראים. וזהו שאמר הכתוב: ויפק רצון מה' - הרצון של ה' הוא פוקק בעד עוונותיו.
במערבא, כי נסיב אינש איתתא (בארץ ישראל כאשר היה אדם נושא אשה) אמרי ליה הכי היו שואלים אותו כך: "מצא" או "מוצא"
ומפרשת. הגמרא את כוונת השאלה:
האם "מצא", דכתיב "מצא אשה מצא טוב", כלומר: האם אשה טובה מצאת.
או שמא "מוצא", דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה". כלומר: שמא אשה רעה נשאת.
אמר רבא: אשה רעה - מצוה לגרשה! דכתיב "גרש לץ, ויצא מדון, וישבות דין וקלון.  7 

 7.  ביאר המהרש"א: היא האשה הרעה, דאמר לעיל: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא, ומהדרא ליה גבה, דרך ליצנות.
ואמר רבא: אם יש לו לאדם אשה רעה, וכתובתה מרובה, וקשה לו לגרשה -
צרתה - בצדה! יש לו לשאת אשה אחרת.  8 

 8.  והמאירי פירש: כלומר: יגזם לה שישא אשה אחרת עליה כדי שתקבל תוכחת, כי האשה מכנעת עצמה יותר ומקבלת תוכחת כשמתיראה לבוא צרתה, בצידה יותר מהכאות במקל ובקעת.
דאמרי אינשי: אשה מקבלת תוכחה - בחברתה (על ידי הבאת צרה לבית), ולא בסילתא (יותר מאשר אם יכוה במקל).
ואמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר (יום ברד ורוח). שנאמר "דלף טורד ביום סגריר, ואשת מדינים (אשה תגרנית, תרגום) נשתוה (שוים הם)"
ואמר. רבא: בוא וראה כמה טובה אשה טובה, וכמה רעה אשה רעה
כמה טובה אשה טובה: דכתיב "מצא אשה, מצא טוב ויפק רצון מה'".
וממה נפשך אתה למד מפסוק זה את רוב טובה של אשה טובה:
כי אי בגוה משתעי קרא, אם מדבר הכתוב על אשה טובה ממש, הרי למדת: כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה.  9 

 9.  הקשה המהרש"א: היכן הכתוב מדבר באשה טובה, והרי לא אמר אלא מצא אשה מצא טוב?! וביאר: אסיפא דקרא סמיך "ויפק רצון מה"', ואם כן "מצא אשה מצא טוב" היינו אשה טובה, והשבח הוא "ויפק רצון מה"'; וראה עוד שם.
ואי בתורה משתעי קרא (ואם אין כוונת הכתוב לאשה טובה ממש, אלא ממשיל הכתוב את התורה לאשה טובה), הרי למדת: כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלה בה.
כמה רעה אשה רעה: דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה".
וממה נפשך אתה למד את גודל רעתה של אשה רעה:
כי אי בגוה משתעי קרא (אם אכן הכתוב מדבר על אשה רעה ממש) הרי למדת: כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה (מגנה אותה).
ואי בגיהנם משתעי קרא (אם אין כוונת הכתוב לאשה רעה ממש, אלא ממשיל הכתוב את הגיהנם לאשה רעה), הרי למדת: כמה רעה אשה רעה, שגיהנם נמשלה בה
כתיב "לכן כה אמר ה', הנני מביא (אליהם) רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה, וזעקו אלי ולא אשמע אליהם".
אמר פירש רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה, שמן הראוי לגרשה, ואילו כתובתה מרובה ואין בידו לשלמה, ואינו יכול לצאת מצרתו.
כתיב במגילת איכה: נתנני ה' בידי לא אוכל קום.
אמר רב חסדא, אמר פירש מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה, וכתובתה מרובה, שאין לו תקומה מצרתו.
במערבא אמרו (פירשו את הפסוק): זה שמזונותיו תלויין בכספו, שאין לו זריעה בקרקע לאכול ממנה, וצריך הוא בכספו לקנות מזון מן השוק, שדואג תמיד שמא יתייקר השער, או שמא יהא מחסור במזון.
כתיב בתוכחה שבפרשת כי תבוא: והיה אם לא תשמע בקול ה' - בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך.
אמר פירש רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשת האב (אם חורגת), שבניו ובנותיו של האב נתונים לה.  10 

 10.  והרי הם כאילו נתונים וסובלים בידי עם אחר.
כתיב בשירת האזינו: הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם בגוי "נבל" אכעיסם.
אמר פירש רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.
רבי אליעזר אומר פירש: אלו הצדוקים (במאירי: אלו המינים).
וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, וגומר.
הרי למדת מי שאומר "אין אלהים" נקרא נבל, שמנבל את פיו נגד הקב"ה (מהרש"א).
במתניתא תנא פירשו את הפסוק כך:
אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי (מקומות הן), שמהלכין ערומים בשוק.
שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום, ונקראו "נבל" על שם שמנבלים ומתעבים עצמם לפני המקום (מהרש"א).
רבי יוחנן אמר: אלו חברים (פרסיים, שהם רשעים ואינם מכירים כבודם של ישראל).
אמרו ליה לרבי יוחנן: אתו חברי לבבל (הגיעו הפרסיים לבבל).
שגא רבי יוחנן ונפל (נכפף רבי יוחנן ונפל) מרוב צער על שהיו בני הישיבה מסורים בידי הפרסיים.
אמרו ליה לרבי יוחנן: הפרסיים מקבלי שוחדא הם, כדי לבטל גזירות!
וכששמע זאת רבי יוחנן: תריץ יתיב (נזקפה קומתו).
אמרו ליה לרבי יוחנן: גזרו הפרסים על שלשה דברים, כדמפרש ואזיל.
אמר להם רבי יוחנן: מפני שלשה דברים שעשו ישראל, לפיכך גזרו הם שלשה גזירות, כדמפרש ואזיל.
גזרו הפרסים על הבשר שלא יאכלו בשר שחוטה - מפני המתנות (זרוע לחיים וקיבה) שהיו ישראל גוזלים את הכהנים בכך שלא היו נותנים להם אותם.  11 

 11.  כתב המהרש"א: אין סברא שלא נתנו מתנות בבבל, דהא תנן: נוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ, אלא שמצאו עילה להיפטר מן המתנות, כגון על ידי שותפות גוי.
גזרו על המרחצאות שלא יטבלו בהן - מפני הטבילה שלא היו ישראל נזהרים בה.  12 

 12.  כתב מהרש"א: דחוק לומר שלא היו מקיימין בבבל טבילת מצוה; ואפשר לפרש שלא היתה הטבילה כמצוותה, כמו שצריך טבילה סמוך לחפיפה וכיוצא בזה.
קא מחטטי שכבי (היו הפרסיים חוטטים בקברות ישראל ומוציאים מתים מקבריהם) - מפני ששמחים ישראל ביום אידם (חגם של הגויים).  13 

 13.  ביאר מהרש"א: היו מקילין בדבר בבבל, כיון דאמרינן: גויים שבחוץ לארץ אין עובדים עבודה זרה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם, ונענשו על השמחה, במדה זו שבאו לידי אבילות כדין קובר עצמות אבותיו. ובמהדורא בתרא במוסגר בשם מהר"ם, ביאר: הוא מדה כנגד מדה, על פי מה שאמרו: הנהנה מסעודת עובד כוכבים כאילו אכל מזבחי מתים. אם כן, מאחר שהם שמחים ביום אידם ואוכלין ושותין עמהם, על כן נענשו גם כן בענין מתים שלהם, דהיינו חטוטי שכבי.
שנאמר: ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' - והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם.
ואמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי, שהרי אבותיכם כבר מתו ואי אפשר שתהיה בהם יד ה' אם לא באופן זה.
דאמר מר: בעוון חיים - מתים מתחטטין, ולפיכך כשאין ישראל שומעים בקול ה' פוגעת יד ה' בקברי אבותיהם.
אמר הקשה ליה רבא לרבה בר מארי:  14 

 14.  לעיל סב ב מצאנו: אמר ליה רבה לרבא בר מארי, והאחד ודאי טעות סופר הוא.
כתיב בירמיה: בעת ההיא נאום ה' ויוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת שריו. ושטחום לשמש ולירח. לא יאספו (אל הקבר) ולא יקברו, לדומן על פני האדמה יהיו. וכתיב מיד לאחר מכן, "ונבחר מות מחיים", ומשמע שהחיים יבחרו למות מאשר לחיות.
והאיך זה אפשר, אחרי שיראו את בזיון המתים שיבחרו למות?!
אמר ליה רבה בר מארי לרבא: אין הפסוק בא לומר שהחיים יבחרו למות, אלא הנביא הוא שאומר: נבחר מות לרשעים (טוב מותם של הרשעים מחייהם, כדי) שלא יחיו בעולם הזה, ויחטאו, ויפלו בגיהנם
כתוב בספר בן סירא:
אשה טובה היא מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן.
ואילו אשה רעה היא כצרעת לבעלה.
ומאי תקנתיה (ומה תקנתו של בעלה)?
יגרשנה, ויתרפא מצרעתו.  15  אשה יפה - אשרי בעלה. מספר ימיו כפלים.

 15.  ביאר מהרש"א: רצה לומר שהיא מכה בגוף כמו הצרעת, דזכר ונקבה גוף אחד הם, כדכתיב: והיו לבשר אחד. ומכל מקום אין רפואתו קשה כמו צרעת דצריך רפואה, אבל זו יגרשנה ויתרפא מצרעתו, ולא תהיה עוד אשתו כגופו. ובערוך לנר ביאר הדמיון לצרעת, כי אשה רעה מבאשת ריחו ומרחיקתו מחברת בני אדם, כמו הצרעת שהטמא יושב בדד מחוץ למחנה.
שמח הוא בחלקו, ודומה לו כאילו ימיו כפלים.  16 

 16.  במהרש"א כתב על פירושו של רש"י שהוא דחוק. ופירש: כענין שנאמר (בראשית כט כ) ברחל שהיתה יפת תואר: "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ויאמר לבן טוב תתי אותה לך. ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". ועבד בה אחר כך עוד שבע שנים אחרות, כי באהבתו אותה היו כימים אחדים, הרי מספר ימיו כפלים.
העלם עיניך מאשת חן של אחרים - פן תלכד במצודתה.
אל תט אצל בעלה למסוך עמו (לשתות עמו) יין ושכר.  17 

 17.  ביאר מהרש"א: העינים הם סרסורי עבירה, והיין אף הוא מביא לידי עבירה, כמו שנאמר: זנות יין ותירוש.
כי בתואר אשה יפה - רבים הושחתו.  18 

 18.  ביאר מהרש"א: כמו דור המבול: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. ונאמר בהם: כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
ועצומים - כל הרוגיה.  19 

 19.  הרש"ש ציין לספר משלי (ז כד - כו): ועתה בנים שמעו לי והקשיבו לאמרי פי. אל ישט (שין שמאלית) אל דרכיה לבך (אל יסור לבבך אל הדרך ההולך לבית הזונה), ואל תתע בנתיבותיה (אל תתע מדרך הישר ללכת בנתיבותיה). כי רבים חללים הפילה (הזונה המחליקה את אמריה) ועצומים (מספר עצום ורב) כל הרוגיה! נתבאר על פי המצודות.
רבים היו פצעי רוכל (עובר מבית לבית ומוכר בשמים לנשים), המרגילים לדבר ערוה. שמצוי בהם ניאוף עם הנשים הלוקחות, וכשבא הבעל הרי הוא פוצעו.
כניצוץ אש המבעיר גחלת, כן יצרו של אדם מבעירו.
וככלוב מלא עוף (דרך הכלוב להיות בו עופות רבים קטנים, ובזה הוא מלא בעוף אחד גדול, מהרש"א) - כן בתיהם מלאים מרמה.  20 

 20.  הרש"ש ציין לירמיה (ה כו כז): כי נמצאו בעמי רשעים ישור כשך (שין ימנית) יקושים הציבו משחית אנשים ילכודו (יביטו לארוב על אנשים כאדם המניח פח יקושים ללכוד עופות, כן הציבו הם פח משחית וילכדו אנשים לגזול הונם ולהורגם, מצודות). ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה (כמו הכלוב שהוא מלא מן העופות כן בתיהם המה מלאים מן המרמה) על כן גדלו ויעשירו.
אל תצר צרת מחר - כי לא תדע מה ילד יום.
שמא מחר מת, ימות הדואג, ולא יהיה בעולם לראות את הדאגה שהוא מיצר ודואג עליה, ונמצא שהיה מצטער על עולם שאין שלו.  21 

 21.  הרש"ש ציין למשלי (כז א): אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר, שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר, רש"י).
מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך.  22 

 22.  כתב המהרש"א: כפל הענין בשינוי לשון. ונראה לפרש, כי מצוה היא להכניס אורחים לביתו כגון בהכנסת אורחים ובסעודת מצוה, אלא שהזהיר מלהכניס את האורחים ל"תוך ביתך", היינו לחדרים הפנימיים, כי מי יכיר אותם ושמא יגנבו משם וילכו להם; ועוד הזהיר בסעודת מצוה "לא הכל תביא ביתך", דהיינו שלא להזמין את שאינו הגון, כמו שמצינו באנשי ירושלים שהיו מקפידין לידע עם מי הם יושבים בסעודה.
רבים יהיו דורשי שלומך.
גלה סוד לאחד מאלף.
ועתה שבה הגמרא לעניני פריה ורביה:
אמר רבי אסי: אין בן דוד בא  23  עד שיכלו כל הנשמות שבאותו אוצר הנשמות הנקרא "גוף".  24 

 23.  כתב בעץ יוסף: "רוח מלפני" בגימטריא "משיח בן דוד".   24.  כתב כאן רש"י: גוף: פרגוד שחוצץ בין השכינה למלאכים, ושם רוחות ונשמות נתונות, שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להינתן בגופים העתידים להיבראות; וברש"י עבודה זרה ה א כתב, שאוצר הנשמות נקרא "גוף".
שנאמר: כי לא לעולם אריב (לאחר את זמן הגאולה) ולא לנצח אקצוף (מלגאול), כי רוח מלפני (הנשמות אשר הם לפני עדיין ב"גוף") יעטוף (הוא המאחר את זמן הגאולה, וכמו: והיה העטופים - המאוחרים - ללבן), ונשמות אני (שאני) עשיתי.
(נתבאר על פי רש"י ע"ז ה א).  25 

 25.  ענין המימרא הזאת הוא על פי המבואר לעיל סב א (ראה שם ברש"י), שדברי רבי אסי הם טעם למצות פריה ורביה.
תניא: רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה, הרי זה כאילו שופך דמים (שמחסר הנפשות מן העולם וכאילו שופך דמן, עץ יוסף).
שנאמר: "שופך דם האדם" - באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם.
וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו.
רבי עקיבא אומר: כאילו ממעט הדמות.  26  שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם.

 26.  ראה ביאור ענין זה במהרש"א, ובספר "מראש אמנה" לגרא"מ שך על פרשת נח. והמאירי פירש: שמא אדם זה שהוא רוצחו היה בא לתכלית השלמות, ועל זה נאמר כאילו ממעט את הדמות, רומז למה שאמר: בצלם אלהים ברא אותו, רצה לומר בשכל, ועתיד להידמות לעליונים אם יבוא לתכלית שלמותו.
וכתיב בתריה  27 : ואתם פרו ורבו.

 27.  ב"עין יעקב" הגירסא בדברי רבי אליעזר: "וכתיב בתריה", ובדברי רבי עקיבא "וסמיך ליה", ומפרש בעיון יעקב: דרבי אליעזר אינו דורש כן משום סמוכין, שהרי אינו סמוך לו, אלא משום שאמר: "ואתם" ולא "אתם", ואילו רבי עקיבא דורש סמוכין, וראה עוד שם, (ומיהו בדברי רבי אליעזר שבברייתא השניה, גרסינן "וסמיך ליה" גם בעין יעקב).
בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וגם ממעט הדמות.
שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו.
שהואיל ונאמר פסוק זה אחר שני ענינים האלו, הוא הולך על שניהם.  28 

 28.  ביאר בעיון יעקב, שבן עזאי דורש גם סמוכין וגם וי"ו יתירא.
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, ויש נאה מקיים ואין נאה דורש.
ואילו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, שגירש את אשתו קודם שקיים מצות פריה ורביה (תוספות).
אמר להם בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.  29 

 29.  כתב הטור אבן העזר סימן א: מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עוון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. וכתב בספר דרך פקודיך: דוקא אם דבוק בתורה כבן עזאי עד שעל ידי תשוקתו בתורה אי אפשר לו להפריד את עצמו לחמם את גופו לכח המוליד, וכן הוא הלשון שאמר בן עזאי: מה אעשה ונפשי חשקה בתורה, רצה לומר: אי אפשר לי בשום אופן לקיים המצוה, כי מחמת תשוקת התורה אין לי תשוקה לתאוות הכח המוליד.
תניא אידך (תניא בברייתא אחרת המחליפה דברי רבי עקיבא בדברי רבי אלעזר בן עזריה):
רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים שנאמר: שופך דם האדם. וסמיך ליה: ואתם פרו ורבו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאילו ממעט הדמות.
בן עזאי אומר וכולי.
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש וכולי,
ככל אשר נתבאר בברייתא הקודמת.
תנו רבנן: כתיב: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה', ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב