פרשני:בבלי:יבמות פט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות פט א

חברותא[edit]

אע"פ  שנתן לה האחרון, שקידשה ולא נשאה, גט - לא פסלה מן הכהונה משום גרושה, שאין זה גט, כיון שלא היתה נשואה לו.
מכלל, ממה שלמדנו שאין היא נפסלת מן הכהונה, מבינים אנו דלא בעיא גט, שאין היא צריכה גט אפילו מדרבנן.
דאי בעיא גט, שהרי אם צריכה היא גט - אמאי לא פסלה מן הכהונה? והרי לא גרע זה מ"ריח הגט", שהוא פוסלה לכהונה!?  1 

 1.  תניא (לקמן צד א): "ואשה גרושה מאישה לא יקחו (הכהנים) ". אפילו לא נתגרשה האשה אלא מאישה (כגון שכתב לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, שלא נתגרשה זו לגמרי, אלא מאישה נפרדה, רש"י) פסולה היא לכהונה (אם מת, והותרה לינשא, רש"י). והיינו "ריח הגט" הפוסל בכהונה. וכתב הריטב"א שיכולה היתה הגמרא לדייק מלשון המשנה "אף על פי שנתן לה גט" שאינה צריכה מן הדין גט, אלא שראיית הגמרא אלימא ליה, כי היה יכול לדחות דהכי קאמר "אף על פי שנותן לה גט".
אלא, מבארת הגמרא באופן אחר את הסיפא, שמבואר בה, שאם קידשה השני ולא נשאה אינה צריכה ממנו גט -
משום הכי אין אנו מצריכים גט בסיפא, ואין חוששים "שמא יאמרו גירש זה וקידש זה", כשם שאנו מצריכים אותה גט ברישא מטעם זה -
כי אמרי אינשי, כשיראו את השני מוציא בלא גט, שודאי קדושי השני קדושי טעות הוו (וכגון שקידשה על מנת שאני כהן ונמצא ישראל), ומשום כך לא הוצרך לתת גט, אף שקידשה כדין אחר גירושי הראשון (לפי דעת הבריות).
שמא תאמר: ברישא - שנשאה השני - נמי, למה מצריכים אנו גט משני, והרי אמרי נישואי טעות הוו!?  2 

 2.  הקשו התוספות על פירוש רש"י שפירש "קידושי טעות" דהיינו שקידשה על מנת שאני כהן ונמצא ישראל, אם כן מאי פריך ארישא, והרי אין תנאי בנשואין (ראה לקמן צה ב וקז א), ולא שייך קידושי טעות! ? ולפיכך פירשו: קידושי טעות, שסבורה שמת בעלה, ולא מת, כמו שהוא באמת.
תשובתך: לא דמי. כי ברישא קנסוה רבנן, ואין אנו תולין לקולא, שיאמרו "קידושי טעות הוו", אלא חוששים אנו שמא יאמרו הבריות "נמצאת אשת איש יוצאת בלא גט".
ואם תאמר: סיפא, נמי ליקנסוה! שאף בסיפא, כשנתקדשה האשה ולא נישאת היה לנו לקונסה, ולחוש שמא יאמרו הבריות שאשת איש יוצאת בלא גט!?
לא תיקשי, היות ואינו דומה הרישא לסיפא.
כי רישא, דנישאת, ועבדא איסורא, עשתה האשה איסור,  3  לכן קנסוה חכמים, ואין תולים לקולא.

 3.  שנבעלה, או שמכל מקום נכנסה לחופה ונמסרה לביאה של זנות. מאירי. וראה גם בריטב"א, הובאו דבריו בהערות על המשנה לקמן, גבי נתקדשה.
אבל סיפא, דנתקדשה בלבד, ולא עבדא איסורא - לא קנסוה רבנן, ותולים לקולא שיאמרו הבריות "קידושי טעות הוו".
שנינו במשנה: ואין לה כתובה לא על זה ולא על זה:
ומבארת הגמרא את הטעם שאין לה כתובה מן הראשון אף שבעלה הוא: כי מאי טעמא תקינו לה רבנן  4  כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואילו הא, שחייב הוא להוציאה, אדרבה, תהא קלה בעיניו להוציאה.

 4.  כתבו התוספות: אף על גב דקיימא לן כתובה דאורייתא היא, הכי קאמר: מאי טעמא תיקנו חכמים כתובה לאלמנה, שאין לה כתובה מדאורייתא, משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולפיכך בנדון דידן, אפילו שבתולה היא, ויש לה כתובה דאורייתא, אמרו חכמים שתפסיד כתובתה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה, והביאו דוגמא לפירוש זה ממקום אחר, ראה שם.
שנינו במשנה: אין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות:
ומפרשת הגמרא את הטעם: כי תנאי כתובה ככתובה דמי.
והיינו, כשם שקנסוה שתאבד את כתובתה, כך קנסוה שתאבד את כל מה שמוגדר כ"תנאי כתובה", כגון המזונות והכסות שהבעל חייב לאשתו.
ואף על פי שאין לה כתובה, בכל זאת פטור הבעל להחזיר את פירות נכסי המלוג שאכל.
זאת, למרות שכל זכותו באכילת הפירות היא ובשימוש בנכסיה בלי לשלם את הבלאי שנגרם מהשימוש בנכסים, היא משום תקנת חכמים, שתקנו לו זכות של אכילת פירות ושימוש בנכסי מלוג תחת חיובו לפדותה אם נשבית (שהוא אחד מ"תנאי הכתובה").
ואשה זאת, שאין לה תנאי כתובה, אין הוא חייב לפדותה, ואם כן היה צריך לכאורה להחזיר את הפירות שאכל, וכן את הפחת שנגרם מהשימוש ברכושה.
כי קנסוה חכמים שלא יחזיר לה בעלה את הפירות שאכל, ולא את ה"בלאות", שהם הפחת שפחתו הבגדים או כל רכוש אחר עקב שימושו בהם.
שנינו במשנה: ואם נטלה מזה ומזה - תחזיר:
ותמהינן: פשיטא!?
ומפרשינן: מהו דתימא, כיון דכבר תפשה, לא מפקינן מינה (הואיל וכבר תפסה לא גזרו עליה שנוציא ממנה), קא משמע לן שתחזיר אף את אשר תפסה.
שנינו במשנה: והולד ממזר מזה ומזה:
תנן התם במסכת תרומות ב ב):
אין תורמין מן הטמא על הטהור, משום הפסד כהן.  5 

 5.  כן פירש רש"י והסכימו עמו התוספות. והוסיפו עוד פירוש, שעיקר הטעם הוא משום שצריך לתרום מן היפה ולא מן הרע וכמו שאמרה תורה "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו (המובחר) ממנו". אלא שהחמירו חכמים בטמא יותר מבסתם רע, ואמרו: אם תרם במזיד מן הטמא על הטהור לא עשה ולא כלום, מה שאין כן בתורם מן הרע על היפה. והטעם, מפני שהטמא אינו ראוי לאכילה כלל.
ואם תרם - מן הטמא על הטהור, בשוגג - תרומתו תרומה.  6 

 6.  פירש רש"י: בשוגג תרומתו תרומה, כדרבי אלעאי לקמן. וכוונתו לומר, שלא תאמר, כיון שתרם מן הטמא על הטהור הרי זה כמי שתרם מן הרע על היפה, שאמרה תורה "ולא תשאו עליו חטא, בהרימכם את חלבו ממנו", ולכן פירש רש"י: דאמר רבי אלעאי (לקמן עמוד ב): התורם מן הרעה על היפה, אף שהוא נושא עליו חטא, מכל מקום חלה התרומה. ולמדנו מדברי רש"י אלו, כי כבר עתה ידעינן לדינא דרבי אלעאי; ולא כמו שכתבו התוספות ד"ה לרב, דהשתא סלקא דעתין שהתורם מן הרעה על היפה וכל שכן מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה מדאורייתא. וביארו שם הטעם, דתרומתו תרומה בשוגג משום שלא הקפידה התורה בתרומה מן הרעה על היפה אלא במזיד, כדכתיב "ולא תשאו עליו חטא", דמשמע במזיד, דאיכא נשיאות חטא. ומה שלא פירש רש"י הטעם שאין תורמין מן הטמא על הטהור משום דהוי מן הרעה על היפה, היינו משום דברעה על היפה אפילו מדרבנן תרומתו תרומה (לבד מתורם קישות מרה או אבטיח סרוח) ואפילו במזיד (וכמו שכתבו התוספות שהובאו בהערה קודמת), ולא החמירו בטמא על הטהור אלא משום הפסד כהן.
אבל אם תרם מן הטמא על הטהור במזיד - לא עשה ולא כלום, מדרבנן.
והוינן בה: מאי "לא עשה ולא כלום"?
אמר רב חסדא: לא עשה ולא כלום - כל עיקר!
והיינו, דאפילו ההיא גריוא (אפילו אותה מדה של פירות שהפריש, שמן התורה תרומה גמורה היא), הפקיעו חכמים ממנה את קדושת התרומה, והדר לטיבליה (חוזרת היא להיות טבל), כדמפרש טעמא ואזיל.
רב נתן ברבי אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים הטהורים, אבל אותה מדה שהפריש לתרומה - תרומה הוי, ונותנה לכהן.  7  ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

 7.  בפשוטו הטעם דהוי תרומה, הוא משום שמדין תורה הרי הוא תרומה גמורה. וכמו שכתב רש"י שמשום הכי תרומתו תרומה בשוגג, ולא רצו חכמים להפקיע קדושת תרומה ממנה. ואולם כל זה אינו אלא לפי מה דמשמע מרש"י (כמבואר בהערה קודמת), שכבר ידעה הגמרא עכשיו, את דינו של רבי אלעאי שהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה, אבל לפי המבואר בתוספות בהמשך הסוגיא ד"ה לרב, שעדיין לא ידענו שמן התורה חלה התרומה, צריך לומר, דהשתא קא סלקא דעתין שקנס חכמים הוא שתהיה זו תרומה ויחזור ויתרום.
רב חסדא - לא אמר כרב נתן ברבי אושעיא -
דאי אמרת שאותה מדה שהפריש הוי תרומה - זימנין דפשע, ולא מפריש
יש לחוש שמא לא יפריש תרומה אחרת להתיר את השיריים הטהורים, מאחר שרואה שהתרומה שהפריש תרומה היא.
ומקשה הגמרא על רב חסדא הסובר "לא עשה ולא כלום כל עיקר":
מאי שנא מהא דתנן במסכת תרומות (ג א): התורם קישות, ונמצאת מרה
התורם אבטיח, ונמצא סרוח - הרי זה תרומה, ואינה חוזרת לטיבלה. ויחזור ויתרום  8  כדי לתקן את השיריים.

 8.  ואף דבשאר תורם מן הרעה על היפה לא גזרו חכמים בדיעבד, הכא שאינו ראוי לאכול כמו שאר רעה, החמירו יותר. תוספות.
ומוכח, שאין אנו חוששים שמא יפשע ולא יתרום לתקן את השיריים!?
ותמהה הגמרא על הקושיה:
הרי אותה משנה, בתורם בשוגג היא עוסקת, שהרי שנינו "ונמצאת" מרה, "ונמצא" סרוח.
וכי שוגג אמזיד - קרמית!?
וכי מקשה אתה מן התורם בשוגג שלא כדין, על התורם במזיד שלא כדין!?
והרי יש לחלק:
שהתורם בשוגג, לא עבד איסורא. ואין לנו לחוש שאם נאמר תרומה הוי, שמא יפשע ולא יתרום לתקן את השיריים. שהרי שוגג הוא ולא פושע, ולפיכך הוי תרומה.
אבל התורם במזיד - קעבד איסורא. ויש לנו לחשוש שאם נאמר "תרומה ויחזור ויתרום", יפשע אותו אדם, שחשוד הוא, ולא יפריש תרומה אחרת לתקן את השיריים. ולכן אמרו חכמים שלא תהא תרומתו תרומה כלל.  9  אך ממשיכה הגמרא להקשות:

 9.  כתבו התוספות: אבל אין לפרש דשוגג לא עבד איסורא לא קנסו, אבל מזיד קנסו, דאין זה קנס דהדר לטיבלה, דטפי דמי קנס הא דאמר "תרומה ויחזור ויתרום" שצריך להפריש שתי תרומות.
ורמי יש לנו להקשות סתירה מדברי המשנה בענין תורם בשוגג מן הטמא על הטהור - אדברי המשנה בתורם בשוגג קישות ונמצאת מרה:
שהרי הכא - בתורם מן הטמא על הטהור - קתני במשנה: בשוגג, תרומתו תרומה, ואינו צריך אפילו לתקן את השיריים.
ואילו התם, גבי תורם קישות ונמצאת מרה, שמדובר בשוגג ("נמצאת") - קתני במשנה: תרומה, ויחזור ויתרום, כדי לתקן את השיריים!?  10 

 10.  לשיטת התוספות שטעם האיסור בתרומת טמא על הטהור הוא משום שאינו ראוי לאכילה, ניחא בפשיטות הדמיון של הגמרא לתורם קישות ונמצאת מרה, שהרי אף היא אינה ראויה לאכילה, וכמו שכתבו התוספות. ולשיטת רש"י שטעם האיסור לתרום מן הטמא על הטהור הוא משום הפסד כהן, הכי מקשה: הרי סוף סוף תורם מן הטמא על הטהור לא עדיף מתורם קישות ונמצאת מרה, כיון שהטמא אינו ראוי לאכילה, וכיון שהחמירו בו אפילו בשוגג, למה לא החמירו בתורם מן הטמא על הטהור.
ומשנינן: התם - גבי קישות ונמצאת מרה - שוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה למיטעמיה.
היה לו להפריש על מעט ממה שהוא עומד לתרום, ולטועמו אם ראוי הוא לתרומה על השאר.
ולכן, אף שדינו כשוגג, שאין לחוש שמא יפשע, ותרומתו שתרם תרומה הוי, מכל מקום צריך הוא לתקן את השיריים, כיון שקרוב למזיד הוא.
וממשיכה הגמרא להקשות על רב חסדא:
ורמי אליבא דרב חסדא, מתורם במזיד מן הטמא על הטהור, אמזיד שבמשנה אחרת, ולענין אחר: שהרי -
הכא - גבי תורם מן הטמא על הטהור - קתני: במזיד לא עשה כלום. ופירשה רב חסדא שאינה תרומה כל עיקר, משום דחיישינן שיפשע, ולא יחזור ויתרום.
ואילו התם במסכת דמאי (ה י) תנן:
התורם מדבר שגדל בעציץ שאין נקוב, שאין חיובו בתרומה אלא מדרבנן, על דבר שגדל בעציץ הנקוב, שחיובו בתרומה מן התורה - הרי זו תרומה, מדרבנן.
ויחזור ויתרום! הואיל ומן התורה הרי זה תורם מן הפטור על החיוב, שאינה תרומה.
ותיקשי לרב חסדא: למה הוי תרומה, והרי יש לחוש שיפשע ולא יחזור ויתרום!?
ומשנינן: בתרי מאני, בתבואה הגדלה בשני כלים, עציצים, האחד נקוב והשני אינו נקוב - ציית, יקבל התורם את דברי חכמים, ויציית להם.
שאם נאמר לו, היות ותרמת מהתבואה שגדלה בעציץ שאינו נקוב על התבואה שגדלה בעציץ נקוב, צריך אתה לחזור ולתרום כדי לתקן את התבואה שגדלה בעציץ הנקוב, יתקבלו הדברים אצלו, וישמע לנו אפילו אם יווכח לדעת שהתרומה עצמה שתרם, לא פקעה קדושתה. ואין לגזור שמא יפשע ולא יחזור ויתרום.
אבל בחד מנא - לא ציית!
בטמא וטהור שגדלו באותו הכלי, בעציץ נקוב אחד, לא ישמע לנו לחזור ולתרום.
כי כאשר נאמר לו שהתרומה הטמאה שתרם מהתבואה שגדלה באותו העציץ אינה מועילה לתקן את התבואה הטהורה, אלא עליו לתת את התרומה הטמאה לכהן וגם לחזור ולתרום תרומה טהורה אחרת - לא יציית לנו, אלא יתן את התרומה הטמאה בלבד לכהן.
ולאו דוקא אם גדלה התבואה באותו כלי, אלא בכל ענין שאינו רואה שינוי מהותי בין התרומה שתרם ובין השיריים שנשארו.
ולכן, מוטב שתחזור התרומה הטמאה לטיבלה, ואז הוא יחזור ויתן תרומה טהורה לכהן.  11 

 11.  כתב הריטב"א, בשני כלים שונים שפיר משמע ליה כי הדין נותן שלא תהא תרומתו תרומה. אבל בטמא וטהור, שהן ענין אחד וכלי אחד, הוא טועה וסובר שתרומתו תרומה. וחד מנא ותרי מאני דאמרינן - לאו דוקא, אלא לומר שהם ענין אחד או שני ענינים.
ועתה מקשה הגמרא לשיטת רב נתן ברבי אושעיא, החולק על רב חסדא:
ולרב נתן ברבי אושעיא, דאמר "התורם מן הטמא על הטהור במזיד, לא עשה ולא כלום לתקן את השיריים, אבל תרומה הוי", ואם רצה הכהן, הרי הוא מדליקה מיד -


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב