פרשני:בבלי:יבמות כ א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות כ א

חברותא[edit]

ואמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד  שמגרשה היבם בגט, ומחזירה לאחר גירושיה, ואין היא אסורה עליו עוד באיסור אשת אח, על אף שהאישות החדשה שהוא עושה לאחר הגירושין אין בה משום מצות יבום.
לדבריך, התם נמי לימא "ויבמה" - עדיין יבומין הראשונים עליה, גם לאחר שיבמה היבם להיות לו לאשה, ותיבעי חליצה בנוסף לגט כדי שתהא מותרת להנשא לכל אדם!
וכמו כן, אם בא הוא עצמו להחזירה אליו לאחר שגירשה, הוא אינו יכול, כיון שעדיין שם אשת אח עליה, ולא הותר לו אשת אח אלא לצורך אישות של יבום, ולא לצורך אישות שאין בה קיום מצות "ולקחה לו לאשה".
ומשנינן: שאני התם, שונה הדין שם, לענין היתרה של אשה לאחר שהתייבמה, לצאת מהיבם בגט בלבד שלא תצטרך לחלוץ, או לחזור ולהנשא ליבם שלה מחדש.
משום דאמר קרא (דברים כה) "ולקחה לו לאשה", מלמד הכתוב: כיון שלקחה - נעשית כאשתו לכל דבר.
וכיון שהיא נעשית כאשתו לכל דבר, היא יוצאת בגט בלבד, ככל אשה, ומותרת לחזור לו לאחר גירושיה, ככל אשה.
אבל עדיין יש לה שם "אשת אח" של אחיו שלא היה בעולמו, לגבי האח השלישי שנולד אחר מיתת האח הראשון.
ופרכינן: אי הכי, שנעשית כאשתו של היבם לכל דבר, ופקע מעליה איסור אשת אח של הראשון -
הכא נמי, גם כאן, לגבי אחיו שלא היה בעולמו נאמר אותו דבר, שהיות ופקע ממנה (אצל האח המייבם) איסור אשת אח, והרי היא כאשתו לכל דבר, גם שלא לצורך קיום מצות יבום, הרי שוב איננה אסורה משום אשת אח של הראשון, ולכן פקע איסורה גם לגבי האח שלא היה בעולמו!
ומשנינן: הא כתב רחמנא "ויבמה", שעדיין יבומין הראשונים עליה, ונשאר עליה שם אשת אח של הראשון.
והוינן בה: כיון שיש לנו דרש אחד לאסור, ודרש אחר להתיר - מה ראית לדרוש את "ולקחה לו לאשה" כדי להתיר ליבם לגרשה בגט ולהחזירה, ומצד שני לדרוש את "ויבמה" כדי לאוסרה לאחיו שלא היה בעולמו.
ומדוע לא נאמר להיפך, שתהיה מותרת לאחיו שלא היה בעולמו, היות ובשעה שנולד הוא מצאה כאשת אח של השני, ואני קורא בה "ולקחה לו לאשה", שהרי היא לגביו כאשתו של השני ולא של הראשון, ואם ימות השני יהיה מותר לו ליבמה.
ואילו מ"ויבמה" נלמד שעדיין ייבומים הראשונים עליה אם בא לגרשה, ותצטרך גם חליצה, ותהיה אסורה לשוב אליו אחר גרושיה!?
ומשנינן: מסתברא לומר כמו שאמרנו, כי:
שדי, הטל היתירא של "ולקחה לו לאשה", אהיתירא, על היבם שהותרה לו בתחילה.
ושדי, והטל איסורא של "ויבמה", אאיסורא, על אחיו שלא היה בעולמו, שמצד נפילתה מאחיו שלא היה בעולמו הוא אסור בה.
ומבררת הגמרא את שיטתו של רבי שמעון, כיצד זה פוקע איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו על ידי ייבומו של האח השני לפני לידתו של השלישי, בעוד ששאר איסורים אינם פוקעים באופן שכזה.
ולרבי שמעון, דאמר "ייבם ובסוף נולד" מותרת, הואיל:
א. ובא האח השלישי, שלא היה בעולמו של הראשון, ו"מצאה בהיתר", כשהיא מיובמת לאחיו שהיה בעולמו, ומותרת לו.
וההיתר של השני עובר עתה לשלישי, כאשר הוא בא לייבמה מנפילתה מהשני, היות ובאמצעות הייבום עוברת אישות המת של השני אל השלישי על כל היתריה.
ב. ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מחמת נפילה של האח שלא היה בעולמו.
כי אילו היתה נופלת לפניו (אם לא היתה מיובמת בשעת לידתו) והיתה נאסרת עליו אז מצד "אשת אחיו שלא היה בעולמו", שוב לא היה מועיל לו הייבום של השני כדי להתירה מאיסור זה. כיון שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבוא עליה", הרי זו נאסרת עליו עולמית, כאשת אח שיש לה בנים, והייבום מכח השני אינו יכול להפקיע את האיסור של אשת אח שיש לה בנים.
הרי אם נבאר לפי רבי שמעון שמצות ייבום מעבירה ליבם את אישות המת יחד עם כל ההיתרים שלו -
אלא מעתה, אחותו מאמו, שלפני לידתו נשאה אחיו מאביו, ורק אחר כך נולד האח הזה, והיה עמו בעולמו, ומת האח שהיה נשוי לאחותו מאמו, גם היא תתייבם לו, על אף היותה עליו באיסור ערות אחותו מאמו, הואיל ובא ומצאה בהיתר לאחיו המת.
כי נאמר, שכל ההיתרים שהיו לאחיו, יעברו אליו עתה, באמצעות הייבום, היות ומשמעות הייבום היא: העברת אישות המת אל המייבם, על כל היתיריה!
ודוחה הגמרא: כיצד ניתן לומר זאת?
והרי איסור אחותו - להיכן אזל הלך!?
ועונה הגמרא בתמיהה: הכא נמי, בייבם האח השני ולבסוף נולד האח השלישי, מדוע שלא נתמה את אותו התמיהה: איסור "אשת אחיו שלא היה בעולם", שיש על האח השלישי - להיכן אזל!? ומחלקת הגמרא ביניהם:
האי, איסור אמו, הוא איסורא דלית ליה היתירא, שלא הותר איסור זה לאף אחד.
שהרי לא הותר איסור אחותו מאמו לאחיו שמת, שהרי היא אינה אחותו.
ולכן אי אפשר להתיר את איסור אחותו ליבם מכח אישות המת המועברת אליו, כי כאמור, לאח שמת לא היה כל "היתר" לאיסור אחות אמו.
אבל האי, איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו, הוא איסורא דאית ליה היתירא.
שהרי לאחיו השני, שהיה בעולמו, הותר איסור אשת אח של הראשון, ומה שלא הותר לשלישי הוא רק בגלל שלא היה בעולמו.
אבל כיון שבשעה שנולד השלישי הוא מצאה מיובמת לשני, וכבר עתה היא מיועדת לו ליבום לאחר מיתת האח השני, וביבום הוא מקבל את אישות המת, הרי היתר אשת אח של הראשון שהיה לשני, עובר לשלישי, היות והשלישי - מכח השני הוא בא! (לשון רש"י).  1 

 1.  רש"י מבאר, בד"ה איסור אחותו שהיתרו של השלישי הוא משום שהוא בא מכוחו של השני, ולגבי השני פקע איסורו של הראשון בשעת מיתת הראשון, ולכן יכול השלישי לייבמה, מכח השני. אך תוס' מבארים כי כמו שפקע איסור אשת אח כלפי האח השני המייבם, הוא פקע גם כלפי השלישי. והיינו, שלצורך הייבום הפקיעה התורה איסור אשת אח ממנה, ולכן בשעה שמייבם פוקע האיסור גם כלפי אותו שלא היה בעולמו.
מתניתין:
עד עתה שנינו במשנה את דין העריות שאסורות באיסור כרת ופוטרות את צרותיהן מן החליצה ומן היבום, ועתה מבארת המשנה את דין היבמה שאסורה ליבם באיסורי לאו או עשה גרידא, או שאסורה עליו באיסור דרבנן:
כלל אמרו ביבמה:
א. כל יבמה שאיסורה על יבמה הוא "איסור ערוה", שיש בה כרת -
צרתה של הערוה לא חולצת, ולא מתייבמת
וכל שכן שהערוה עצמה פטורה מהחליצה ומן היבום.
ב. היתה היבמה אסורה ליבם ב"איסור מצוה", שהוא איסור מדרבנן של "שניות לעריות", שאסרו חכמים גם את קרובותיהן של העריות, וכמו שתבאר המשנה בסמוך.
וכן אם היתה אסורה ב"איסור קדושה", שהוא איסור כהונה, כגון גרושה לכהן, כפי שתבאר המשנה בסמוך -
הרי היא עצמה חולצת, ולא מתייבמת.
ג. כמו כן, אסרו חכמים, את קרובותיה של היבמה הנופלת לפניו, ו"זקוקה" לו ליבום.
ולכן, אם נפלו לפני היבם שתי אחיות, משני אחיו, אסור לו לייבם אף אחת מהן, היות וכל אחת מהן אסורה עליו באיסור "אחות זקוקתו".
אך אם אירע שאחת משתי האחיות שנפלו לפניו היתה אסורה עליו באיסור ערוה, הרי אין הערוה נחשבת "זקוקתו", ואין אחותה המותרת לו נחשבת "אחות זקוקתו", ולכן:
אחותה של ערוה, שהיא, כאשר היא "יבמתה", שנופלת ליבום יחד עמה,
חולצת או מתייבמת.
לפי שכאמור, אין זיקה בין האחות שהיא ערוה אל היבם, ונמצא שהאחות המותרת אינה נחשבת ל"אחות זקוקתו".
ועתה מבארת המשנה מהו איסור מצוה, ומהו איסור קדושה:
"איסור מצוה" - "שניות לעריות", שאיסורן הוא מדברי סופרים, ויבואר גדרן בגמרא.  2 

 2.  האם גזרו חכמים על שניות שיהיה להן דין "ערוה" מדרבנן, או שרק אסרו אותם חכמים כסייג, ואינן אלא בגדר איסור, כמו חייבי לאוין, מן התורה, שאינן בגדר "ערוה". אך הדרכי משה באבן העזר ט"ו דייק מהטור שאם קידש אדם אשה שאסורה לו באיסור שניות, ובא אדם אחר וקידשה גם הוא, הרי למרות שקידושי הראשון תפסו בה מן התורה, כיון שאסרו חכמים את קידושיו כאיסור ערוה, הרי מדרבנן נחשב הדבר כאילו לא תפסו קידושיו, ולכן היא צריכה, מדרבנן, גט מהשני! והקשה הדרכי משה, איך יתכן שיהיו איסורי שניות מדרבנן חמורים מאיסורי לאו מן התורה, שאם יקדש אדם חייבי לאוין, ויבוא אחר ויקדשנה, לא תצטרך גט מהשני, בכלל. ומבאר הגר"ש בספר חידושי רבי שמואל, (ח"ב ג) שיש חילוק מהותי לפי הטור בין איסורי לאוין מן התורה, שלא נאסרו בגדרי ערוה (ולכן, אם יקדש אותה ויבוא אחר ויקדשנה אינה צריכה גט מהשני) ובין איסורי שניות, שאסרום חכמים בגדר "ערוה", כי "ערוה" שוללת את הקידושין, מדרבנן, ואינה בגדר איסור.
"איסור קדושה" - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, ובת ישראל לנתין וממזר.
וכגון שנשאן אחיו באיסור, וקידושין תופסים בנשים האסורות על המקדש, כשאינן אסורות עליו באיסורי ערוה שיש בהן כרת.
ונשים אלו אינן מתייבמות, כיון שהן אסורות ליבם, אך הן טעונות חליצה, לפי שאינן דומות לאחות אשה, שממנה נלמד פטור ערוה מיבום ומחליצה.
גמרא:
לשון "כלל אמרו ביבמה", משמעותו שיש דברים נוספים על מה שמפרטת המשנה, שאותם לא פירטה המשנה, אלא משייכת אותם ל"כלל" הזה.
והוינן בה: "כלל", שאמרה משנתנו - לאתויי מאי, מה הוא בא להוסיף?
אמר רפרם בר פפא: לאתויי צרת אילונית. לומר שגם איילונית, שאינה ראויה להוליד, ולכן היא פטורה מהיבום - פוטרת צרתה מהחליצה ומהיבום.
וכדרב אסי, הסובר שצרת איילונית פטורה מן החליצה והייבום.
ואיכא דאמרי, שכך הוינן בה:
זה ששנינו במשנתנו כלל: כל שהיא איסור ערוה (צרתה, וכל שכן היא) לא חולצת ולא מתייבמת.
הרי יש לנו לדייק מהכלל הזה, ש"כל שאיסורה איסור ערוה" - הוא דאסירא צרתה.
הא, אם לא היה איסורה איסור ערוה - צרתה לא אסירא.
ואם כן, המילה "כל" (כל שאיסורה איסור ערוה) - למעוטי מאי, איזה צרה היא באה למעט?
והרי גם מבלעדי המילה "כל" יודעים אנו כי כל יבמה שאין איסורה איסור ערוה, צרתה אינה אסורה!
אמר רפרם: למעוטי צרת אילונית, שאינה נחשבת צרת ערוה, והרי היא מתייבמת, למרות שהאיילונית עצמה היא ערות אשת אח שאין לה היתר יבום, ונמצא שצרתה היא צרת ערוה שאין לה היתר ליבום.
והטעם שאין צרתה נפטרת מכח היותה צרה של ערות אשת אח, הוא משום שאין ערות אשת אח של האיילונית מונעת את היבום. אלא היותה איילונית, שאינה יולדת, היא שמונעת את היבום שלה.
ולכן אין היותה של האיילונית ערות אשת אח פוטרת את צרתה מהיבום.
ודלא כרב אסי, הסובר שאיילונית אכן פוטרת צרתה מהייבום ומהחליצה.
ועתה מבארת הגמרא, את מה ששנינו במשנתנו: אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת.
אחותה שהיא יבמתה - דמאן? באיזה אחות המדובר?
אילימא אחות דאיסור מצוה (אחות לאיסור "שניות" מדרבנן).
לא יתכן שתהיה מותרת להתייבם.
כיון דמדאורייתא רמיא קמיה,  3  כיון שמן התורה אחותה, שהיא איסור מצוה, נופלת ליבום, הרי האחות שאין בה איסור מצוה, נחשבת לאחות זקוקתו, ואם יבוא עליה - פגע באחות זקוקתו!

 3.  האם נאסרה גם אחות חייבי לאוין ועשין, שעולים רק לחליצה ולא ליבום מדין "אחות זקוקתו", או שמא לא נאסרה אלא אחותה של יבמה העולה ליבום, אך זאת שאינה אלא לחליצה, יתכן ולא נאסרו קרובתיה לפי שאין זיקתה זיקת יבום אלא זיקת חליצה. ומלשון הגמרא, משמע, שרק משום שאיסור מצוה "רמיא קמיא" לייבום, נאסרת אחותה. (עיין שיעורי רבי שמואל). והאור שמח פ"ז מיבום וחליצה כתב שמסתם לשון המשניות משמע שיש איסור אחות זקוקה גם בחייבי לאוין ועשה, על אף שזיקתם אינה ליבום אלא רק לחליצה. והים של שלמה כתב שלשון הגמרא "מדאורייתא רמיא קמיה", הוא לרווחא דמילתא (פרק ב סימן ג).
אלא, בהכרח, שמדברת המשנה באחותה דאיסור ערוה.
כיון שאחותה היא ערוה ליבם, אין היא זקוקה לו, ולכן אינה נחשבת אחות זקוקה, והיא חולצת או מתייבמת.
שנינו במשנה: איסור מצוה - "שניות".
והוינן בה: אמאי קרי ליה התנא ל"שניות"
- "איסור מצוה"?
אמר אביי: על שם "מצוה לשמוע דברי חכמים".
שנינו במשנה: איסור קדושה: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והוינן בה: ואמאי קרי להו לאיסורי אישות לכהונה "איסור קדושה"?
ומשנינן: דכתיב בכהנים (ויקרא כא) "קדושים יהיו לאלהיהם", לפני הפסוק האוסר עליהם לקחת גרושה וחללה.
תניא, רבי יהודה מחליף את ההגדרות ששנינו במשנתנו לאיסור מצוה ולאיסור קדושה.
איסור מצוה - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
ומבארת הגמרא: ואמאי קרי ליה איסור מצוה?
דכתיב בסוף ספר ויקרא, הנקרא "תורת כהנים" (כז לד) "אלה המצות".
וממשיכה הברייתא את ההחלפה של רבי יהודה:
"איסור קדושה" - שניות מדברי סופרים.
ומבארת הגמרא: ואמאי קרי ליה "איסור קדושה"?
אמר אביי: כל המקיים דברי חכמים נקרא "קדוש"
אמר. ליה רבא: וכי כל שאינו מקיים דברי חכמים, רק "קדוש" הוא דלא מקרי, ואילו "רשע" נמי - לא מיקרי!?
אלא, אמר רבא: "איסור קדושה" הוא מלשון "קדש עצמך במותר לך".
שנינו במשנה: איסור קדושה: אלמנה לכהן גדול, חולצת ולא מתייבמת.
והוינן בה: קפסיק התנא בדבר פסוק ומוחלט, ותני "אלמנה לכהן גדול" - לא שנא אלמנה מן הנשואין, ולא שנא אלמנה מן האירוסין, אינה מתייבמת, אלא חולצת.
בשלמא אלמנה מן הנשואין שפיר אינה מתייבמת לכהן גדול, היות ואסורה עליו גם באיסור עשה "והוא אשה בבבתוליה יקח", וגם בלא תעשה "אלמנה לא יקח".
ואין מצות עשה של יבום דוחה איסורי לא תעשה ועשה של כהן גדול באלמנה.
אלא אלמנה מן האירוסין, שאיסורה לכהן גדול, איסור "לא תעשה" גרידא הוא, שהרי אין בה איסור עשה של בעולה, לפי שהיא בתולה.
אם כן, יבא עשה של ייבום, וידחה את לא תעשה של אלמנה מהאירוסין לכהן גדול, ויהיה מותר לו לייבמה!?
אמר רב גידל אמר רב, אלמנה מן האירוסין לכהן גדול, התמעטה מלימוד מיוחד, שאינה מתייבמת אלא חולצת: אמר קרא בפרשת יבום: (דברים כה ז)
"והיה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו - ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה נעלו".
פעמיים נכתבה בפסוק הזה המילה "יבמתו", והפעם השניה - מיותרת היא!
שאין תלמוד, אין צורך לומר, לכתוב פעם נוספת, "יבמתו".
שהרי מתחיל הפסוק ואומר: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו", והיה יכול להמשיך ולומר "ועלתה השערה", ולא היה צריך לומר "ועלתה יבמתו השערה".
שהרי דבר ברור הוא ש"יבמתו" האמורה בתחילה, שלא חפץ היבם לקחת אותה, היא זאת שעולה השערה לחלוץ.
ואם כן, מה תלמוד לומר "יבמתו"? מה בא יתור המילה הזאת ללמד?
לרבות יבמה שלא היתה נכללת עד עתה בפסוק, ולומר, שגם היא חולצת, על אף שאינה מתייבמת:
יש לך יבמה אחרת, שעולה השערה לחליצה, ואינה עולה לייבום.
ואיזו היא?
זו היא היבמה שאסורה ליבם מחמת שהיא "חייבי לאוין".
ומלמד ייתור הכתוב של המילה "יבמתו", שגם יבמה שהיא מחייבי לאוין, ואינה עולה ליבום, בכל זאת היא צריכה לחלוץ.
ומוכח, שבלעדי הייתור הזה, לא רק שלא היה כח בידי מצות הייבום לדחות את הלאו של איסור כהונה, ולא היתה מתייבמת, אלא היא לא היתה צריכה אפילו חליצה!
וכך הוא הלימוד מהכתוב (לפי רש"י! ועיין תוס'):
אילו היה הכתוב אומר רק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו - ועלתה השערה, וחלצה", היתה משמעות הכתוב הזה, שיבמה האסורה בלאו, אינה צריכה אפילו חליצה!
לפי שכך היתה משמעותו:
רק מי שקוראים בה "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו", שאפשר לו "לקחת" את יבמתו אם רצונו בכך, והוא יכול שלא לחפוץ בכך, רק בה אני קורא את המשכו של הכתוב - "ועלתה השערה, וחלצה".
אבל כל יבמה שאין אני קורא בה את תחילת הכתוב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו", ובכלל זאת יבמה האסורה באיסור לאו, שאינו יכול "לקחת" אותה מחמת איסור הלאו (לולי דחיית העשה ללאו!) - אין אני קורא בהן גם את המשך הכתוב, "ועלתה השערה, וחלצה".
ולפיכך, הוסיף הכתוב את המילה "יבמתו", וכתב "והיה אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה", ללמדך, כי גם יבמה שאין אני קורא בה את תחילת הפסוק "ואם לא יחפוץ לקחת", שהרי גם אם חפץ בה אינו יכול לקחתה, בכל זאת היא נקראת "יבמתו", וגם היא זקוקה לעלות השערה, לחליצה.
ומוכח מכאן, שאין עשה של יבום דוחה לא תעשה בחייבי לאוין, ורק מכח הייתור של "יבמתו" היא עולה לחליצה.
וטעם הדבר, לפי שגם בחייבי לאוין אין אני קורא בהן "ואם לא יחפוץ האיש לקחת".
כי אם היה עשה דוחה לא תעשה, והיינו קוראים בה "לקחת", והיתה אף מתייבמת, הרי לא היה כל צורך בייתור המילה "יבמתו" ללמד שהיא צריכה חליצה, שהרי אם עשה דוחה כאן לא תעשה, היא אף מתייבמת!
ומקשינן: לדבריך, שבא יתור המילה "יבמתו" לחדש שאפילו אם אין אני קורא ביבמה את תחילת הפסוק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו" (שאין הדבר תלוי בחפצו, אלא אסור לו לקחתה), בכל זאת היא עולה לחליצה, מהריבוי של "ועלתה יבמתו השערה, וחלצה" -
תיקשי: ואימא, נאמר שייתור המילה "יבמתו", בא לרבות אפילו חייבי כריתות, שיצטרכו חליצה, על אף שאין אני קורא בהן את תחילת הפסוק "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו"!
והיתור "יבמתו" בא לומר חידוש, שכל יבמה, אפילו אם היא ערוה מחייבי כריתות, שאינה יכולה להתייבם, ואין אני קורא בה "לקחת", בכל זאת חייבת היא לעלות השערה לחלוץ.
ומשנינן: אי אפשר לומר שחידש הכתוב בייתור של "יבמתו", שאפילו חייבי כריתות צריכות חליצה.
כי מנגד, יש לנו דיוק מלשון הכתוב, שיבמה אשר איננה מתייבמת, פטורה היא אף מהחליצה:
אמר קרא (דברים כה) "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה נעלו".
וכך יש לנו לדייק ממשמעות הכתוב:
אם לא יחפוץ לייבם - אז יחלוץ.
הא אם חפץ לייבם - מייבם!
ומכאן למדנו כלל:
כל (רק) יבמה העולה לייבום (שאני קורא בה "ואם לא יחפוץ האיש לקחת", הא חפץ לייבם, מייבם) - עולה לחליצה.
ורק בה אני קורא את המשך הפסוק "ועלתה יבמתו השערה, וחלצה נעלו".
ואולם, כל יבמה שאין עולה לייבום (שאין אני קורא בא "אם לא יחפוץ, וחלצה נעלו", הא אם חפץ לייבם מייבם) - אינו (אינה) עולה לחליצה.
ולכן, אי אפשר לומר שהייתור של "יבמתו" בא לרבות אפילו ערוה של חייבי כריתות לחליצה.
ומקשינן: אי הכי, שיש לנו ללמוד משמעות מהפסוק כלל, שכל מי שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה - יבמות שהן חייבי לאוין, נמי ייפטרו מחליצה, לפי הכלל הזה. שהרי הן אינן עולות ליבום!? ומשנינן: הא, הרי מנגד רבי רחמנא (יש לנו את הריבוי של) "יבמתו", האומר שיש יבמה שאינה עולה ליבום, ובכל זאת היא חייבת חליצה!
וכיון שיש לנו שני לימודים מנוגדים, יש לנו לומר, שהכלל "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", בא למעט חייבי כריתות מן החליצה.
ואילו הריבוי של "יבמתו", מלמד שחייבי לאוין חייבים בחליצה!
ופרכינן: ומה ראית?
והיינו, מנין לך לחלק בין חייבי לאוין לחייבי כריתות!?
והרי בשתיהן אין אני קורא "לקחת" לכתחילה.
ואם כן, מדוע מלמד הריבוי של "יבמתו" דוקא על חייבי לאוין, שהן חולצות על אף שלא קוראים בהן "לקחת", ולא על חייבי כריתות, שיתחייבו חליצה על אף שלא קוראים בהן "לקחת".
וזה שיש לנו לימוד נגדי, ש"כל מי שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה", עדיין לא מחייב ולא מסביר את החלוקה בין חייבי כריתות לחייבי לאוין.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב