פרשני:בבלי:יבמות סד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות סד ב

חברותא[edit]

וכתיב מיד בהמשך: הביטו אל אברהם אביכם, ואל שרה תחוללכם והוא פירוש למה שאמר: הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: שרה אמנו, איילונית היתה
שנאמר: ותהי שרי עקרה "אין לה ולד".
וכי מאחר שאמר "ותהי שרי עקרה", לא היה לו לומר "אין לה ולד", אלא לכך נאמר, כדי ללמדך: אפילו "בית ולד", רחם, אין לה, לפי שאיילונית היתה.
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: לא שנו במשנתנו שעד עשר שנים יכול לשהות עם אשתו מבלי שתלד, אלא בדורות הראשונים, שהיו שנותיהן של האנשים מרובות.
אבל בדורות האחרונים, ששנותיהן מועטות,  2  הרי זה שוהה עמה שתי שנים ומחצה בלבד, כנגד זמן הראוי לשלשה עיבורים.

 2.  בערוך לנר העיר, שלפי יחס מספר שנותינו לשנות אברהם ושרה היה צריך להיות החשבון יותר משתי שנים ומחצה; וראה מה שביאר שם.
תשעה חדשים לכל עיבור, הרי כ"ז חודש.
וחודש נוסף לכל עיבור ועיבור, לימי טומאה וטהרה. לפי שהאשה מתעברת סמוך לקבלת וסתה, ולכן צריך להמתין אחרי זמן עיבורה חודש נוסף, שיחלפו בו ימי הטומאה והטהרה, ותתעבר סמוך לוסתה.
הרי לך שלשים חודש, שהם שנתיים ומחצה (רש"י).
אמר רבה, אמר רב נחמן: בדורות האחרונים הרי הוא שוהה עמה שלש שנים, כנגד שלש פקידות של עקרות שהיו בראש השנה.
שהוא הזמן המסוגל לפקידת עקרות, לשמוע תפלתן, ולגזור עליהן הריון (רש"י).
דאמר מר: בראש השנה נפקדו שרה אמנו, ורחל אמנו, וחנה, אמו של שמואל הנביא.
אמר רבה: ליתנהו להני כללי (אין הלכה כדברי רב ורב נחמן), אלא אף בדורות האחרונים הרי זה שוהה עמה עשר שנים, כי:
מכדי הרי מתניתין - מאן תקין? הרי מי סידר את משנתנו - רבי הוא שסידרה.
והא כבר בימי דוד אימעוט שני (בימיו כבר נתמעטו שני האנשים), דכתיב: ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
ובכל זאת הביא רבי את המשנה ששוהה עמה עשר שנים!
וכאן שבה הגמרא לבאר את דברי הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיא: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להיבנות ממנה:
ומקשינן: והאי "שמא לא זכה הוא להיבנות הימנה", צריך ביאור!
למה אנו אומרים שיתן כתובה מפני שהקולר תלוי בו שלא זכה להיבנות הימנה?
והרי דילמא איהי דלא זכיא (שמא היא זו שלא זכתה)?
והואיל ואפשר שהקולר תלוי בה, למה יתן כתובה מספק?  3 

 3.  רש"י. ואולם הרמב"ן בתחילת הסוגיא כתב לצדד שאין דין הכתובה תלוי במה שלא זכה הוא ליבנות ממנה (והברייתא לא הזכירה זה לענין כתובה, וכפי שהובא לעיל בהערות משמו), "והא דאקשינן ודילמא איהי הוא דלא זכאי, אלישנא דברייתא בלחוד קאי, אבל לא אעיקר דינא"; וכן הביא בתוספות חד מקמאי בשם הראב"ד.
ומשנינן: איהי, כיון דלא מיפקדא אפריה ורביה (האשה, הואיל ואינה מחויבת בפריה ורביה) לא מיענשא (אין היא נענשת) באי לידת בנים כיון שלא איכפת לה. ואם כן הקולר תלוי בו, ולפיכך יתן כתובה.
ועתה מקשה הגמרא על משנתנו, ששנינו בה: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה, אלא ישא אשה אחרת שמא לא זכה להיבנות מן הראשונה ויבנה מן השניה:
איני! והא אמרו ליה רבנן לרבי אבא בר זבדא שלא היו לו בנים מן האשה הראשונה שנשא: נסיב איתתא ואוליד בני (שא אשה והולד בנים) כדי לקיים מצות פריה ורביה.
ואמר ענה להו רבי אבא בר זבדא: אי זכאי  4  - הוו לי מקמייתא (לו הייתי זכאי לפני ה' שיהיו לי בנים, הייתי זוכה לכך מן הראשונה), אלא שאיני זכאי, ומה יוסיפו לי נשואין עם אשה אחרת.

 4.  הכ"ף בקמץ והאל"ף בחיריק.
ומשנינן: התם, לא משום כך נמנע רבי אבא בר זבדא מלישא אשה אחרת, אלא דחויי קא מדחי להו לרבנן (דחה את דברי החכמים בלא כלום).
דרבי אבא בר זבדא איעקר מפירקיה דרב הונא (נעשה עקר בשעה שהעמיד עצמו מלהטיל מי רגלים בעת דרשתו הארוכה של רב הונא), ומשום כך לא היתה תועלת בנשיאת אשה אחרת.
רב גידל אף הוא איעקר מפרקיה דרב הונא.
רבי חלבו אף הוא איעקר מפרקיה דרב הונא.
רב ששת אף הוא איעקר מפרקיה דרב הונא.
רב אחא בר יעקב שהיה אף הוא מתלמידי רב הונא, אחדתיה סוסכינתא (אחז בו חולי שנבע מעצירת השתן, שאדם נעקר הימנו).
תליוה לרב אחא בר יעקב בארזא דבי רב, על עץ גבוה, ונפק מיניה, ויצא ממנו השתן כמו "הוצא ירקא".
אמר רב אחא בר יעקב על כך: שיתין סבי הוינא (ששים זקנים היינו), וכולהו איעקור מפרקיה דרב הונא (וכולם נעקרו מדרשתו הארוכה של רב הונא), לבר מאנא, דקיימי בנפשאי (חוץ ממני שקיימתי בעצמי:) "החכמה תחיה בעליה", שבקשתי לתלות אותי על עץ גבוה, וכך יצא ממני השתן.  5 

 5.  כתב בעיון יעקב: אפשר שרב אחא זה הוא רב אחא שאמר בפרק שלישי דמכות: המשהה את נקביו קעבר משום בל תשקצו, לכך הוא לא סיכן בנפשו לעצור את נקביו, וזה "החכמה תחיה את בעליה", רק פעם אחת שהה מעט, ותלי נפשיה בארזא דבי רב.
שנינו במשנה: גירשה מותרת לינשא לאחר, ורשאי הבעל השני לשהות עמה עשר שנים: ודייקינן: רק הבעל השני, אין, אכן מותר לשאתה ואף לשהות עמה עשר שנים.
אבל אם שהתה עשר שנים גם עם הבעל השני ולא ילדה,  6  הרי הבעל השלישי לא יכול לשאתה, אם לא קיים עדיין מצות פריה ורביה, הואיל והוחזקה על ידי שניהם כאשה שאינה בת בנים.

 6.  כן נראה מלשון המאירי ששיעור השהיה להיות מוחזקת שאינה בת בנים הוא עשר שנים, שכתב: "ואם גירשה שני לסוף עשר שנים" אסורה לינשא לשלישי; וכן נראה מדברי התוספות לקמן סה א ד"ה תצא; וראה מה שנתבאר במשנה בהערות.
מתניתין מני? - רבי היא, הסובר שבשתי פעמים הוי חזקה.
דתניא: אם מלה אשה את בנה הראשון, ומת מחמת מילה, ומלה אף את בנה השני, ומת אף הוא מחמת המילה, הרי את בנה השלישי - לא תמול, דברי רבי, הואיל והוחזקה לילד בנים המתים מחמת מילה.  7 

 7.  כתב המאירי: אין החזקה אלא ממנה, הא אם הוליד הוא מאשה אחרת, ומת, הרי זה ימול, וזהו שייחסו את הענין באשה, כמו שאמר: "מלה לראשון"; ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רסג הביא בזה שתי שיטות.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: גם את השלישי תמול. כי בשתי פעמים לא הוי חזקה, ורק אם מת אף השלישי אז הוי חזקה, ואת הרביעי לא תמול.
ושואלת הגמרא: והתניא איפכא!
הרי מצאנו ברייתא בה הוחלפו דברי רבי ורבן שמעון בן גמליאל, שרבי אומר בשלש פעמים הוי חזקה, ורבן שמעון בן גמליאל אומר בשתי פעמים הוי חזקה. והיינו, שחזרו בהם והחליפו את שיטתם, ומעתה יש לנו להסתפק: הי מינייהו אחריניתא, איזו ברייתא נשנית באחרונה, כדי שנדע את דעתם הסופית בענין!?
תא שמע: דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
מעשה בארבע אחיות בציפורי, שמלה האחות הראשונה את בנה ומת, והאחות השניה מלה אף היא את בנה ומת, וכן השלישית מלה את בנה ומת.
וכשילדה האחות הרביעית את בנה, באת היא לפני רבן שמעון בן גמליאל.
אמר לה: אל תמולי את בנך, מפני שהוחזקה המשפחה שימותו בניהם מחמת מילה.
ומעשה זה ודאי בא לפני רבן שמעון בן גמליאל בסוף ימיו, שאם לא כן, לא היה רבי יוחנן, שהיה אמורא, וחי בסוף תקופת התנאים, יכול להעיד עליה שראה את המעשה.
הרי למדת שדעת רבן שמעון בן גמליאל בזקנותו כברייתא הראשונה, שבשלש פעמים הוי חזקה.
ומקשינן על ההוכחה מן הברייתא: ודילמא גם אי אתיא שלישית (לו היתה באה גם השלישית לשאול), נמי הוה אמר לה רבן שמעון בן גמליאל: אל תמולי!
כי לדעתו בשתי פעמים הוי חזקה. אלא מעשה שהיה כך היה שלא באה לישאל אלא האחות הרביעית?!
ומשנינן: אם כן, כדבריך, מאי אסהדותיה (עדותו) דרבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן?
הרי ודאי נתכוין להעיד שאין חזקה אלא בשלש פעמים?!
ואכתי מקשינן, ודחינן את הראיה: ודלמא, הא קא משמע לן רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בעדותו: דאפילו אחיות מחזקות זו את זו.  8  ולא בא רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ללמד בכמה פעמים הוי חזקה?!

 8.  כלומר: יש חזקה שאינה באותו גוף, אלא חזקה הבאה על ידי כל בני המשפחה, קובעת את טיבעה של אותה משפחה.
אמר רבא: השתא דאמרת "אחיות מחזקות"
- לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין (חולין שנופלין מרוב כובד החולי, נמוקי יוסף), כלומר: ממשפחה שהוחזקו בניה לילד נכפין. ולא ממשפחת מצורעים.
והוא דאתחזק תלתא זימני (ובלבד שהוחזקה המשפחה בכך שלש פעמים), על ידי שלשה מבני המשפחה שילדו נכפין או מצורעים.  9 

 9.  כתב הנמוקי יוסף: הכא אפילו רבי מודה שאין לחוש במשפחה פחות מתלתא זימני; והרשב"א כתב: והא דאמר רבא גבי אחיות והוא דאיתחזק תלתא זימני, אבל תרי אקראי בעלמא הוא, התם באחיות דוקא, דאחיות לא מחזיקות אלא בתלתא זימני דחידוש הוא, אבל אנפשיה בתרי זימני הוי חזקה. ולא כתב הרשב"א, שאפילו רבי מודה בהא, ויש לפרש דבהא קיימא לן כרשב"ג (קרן אורה). וכן נראה מדברי המאירי שדבר זה ביסודו תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג, אלא דבהא קיימא לן כרשב"ג, ונתן טעם משום דחולי לא שכיחא. ובקרן אורה תמה לדעת הנמוקי יוסף: אם כן מאי סלקא דעתין להוכיח מדברי רשב"ג גבי אחיות, לענין הספק שנסתפקה הגמרא בדעת רשב"ג אם בעינן חזקה שלש פעמים, והרי אחיות שאני?! ותירץ: היינו דקאמר הש"ס ודילמא הא קמ"ל דאחיות מחזקות, ובאמת בעינן תלתא דוקא; וכעין זה גם בערוך לנר; וראה מה שנתבאר בהערה הבאה.
ועתה, לאחר שדחתה הגמרא את ההוכחה, שאותה ברייתא האומרת בדעת רבן שמעון בן גמליאל שאין חזקה אלא בשלש פעמים, היא זו שנשנית באחרונה.
יש להסתפק: מאי הוי עלה? איך נוהגים בשאלה זאת הלכה למעשה?
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן, ב"כנישתא דמעון", ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ובאה אשה אשר כבר מלה בעבר פעם ראשונה,  10  את בנה הראשון, ומת, וכן פעם שניה מלה בעבר את בנה השני, ומת. ועתה, בפעם השלישית, היא באה לפניו לישאל על מילת בנה השלישי, שחל להיות באותו יום.

 10.  לפי פשוטו משמע הלשון "ראשונה" שהמעשה היה בשלש אחיות, ואולם בערוך לנר הוכיח מדברי הרשב"א והנמוקי יוסף שנזכרו בהערה לעיל, שכוונת הגמרא אינה באחיות כי לחזקת אחיות דין אחר, וכוונת הגמרא "פעם ראשונה".
ואמר לה רבי יוחנן: לכי ומולי אותו.  11 

 11.  כי אין די בשתי אחיות להחזיק את המשפחה, לפי פשוטו, או שאין די בשתי פעמים להחזיק את בניה שמתים מחמת מילה, לפי הערוך לנר.
אמר ליה אביי לרב יצחק בר יוסף: חזי (ראה ותן ליבך לדקדק בעדותך יפה, ריטב"א) דהרי קשרית סכנתא ואיסורא (כי אתה מתיר איסור וסכנה), כי מלבד הסכנה לחיי התינוק, הרי שאתה מתיר לחלל שבת ויום הכפורים על מילת תינוק שהוחזק למות בשתי פעמים.
ואפילו הכי סמך עלה - על דברי רב יצחק בר יוסף שאמר משמו של רבי יוחנן: בשתי פעמים לא הוי חזקה - אביי עצמו שלא לחוש לסכנה בשתי פעמים.
ואזל אביי - על סמך זה - ונסבה לחומה (הלך ונשא את האשה ששמה חומה), ברתא (בתו של) דאיסי בריה דרב יצחק בריה דרב יהודה, דנסבה רחבה דפומבדיתא, ושכיב (שנישאה בעבר לרחבה דפומבדיתא, ומת).
והלכה ונישאה בשנית לרב יצחק בריה דרבה בר בר חנה, ושכיב (מת) אף הוא.
ובכל זאת נסבה הוא (אביי), מפני שסמך על רב יצחק בר יוסף, שלא הוחזקה חומה כאשה קטלנית בשתי פעמים.
ואולם, לבסוף שכיב (מת) אף אביי.
אמר תמה רבא על אביי: ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי (וכי יש מי שעושה מעשה ומסכן את נפשו בכגון דא)?
והא איהו, והרי אביי עצמו הוא דאמר: אבין דסמכא (רבי אבין בר סמכא הוא) במה שאומר משמו של רבי יוחנן, אבל יצחק סומקא (יצחק האדום, הוא רב יצחק בר יוסף) לאו בר סמכא הוא לאמר דברים בשם רבי יוחנן, היות ןאבין - ישנו בחזרה (חוזר הוא על תלמודו), אבל יצחק סומקא - אינו בחזרה!?  12 

 12.  לשון אחר פירש רש"י: רבי אבין מצוי כל שעה אצל רבי יוחנן, ואם חזר בו רבי יוחנן משום דבר שאמר תחילה, היה שומע זאת וחוזר בו אף הוא, אבל רב יצחק אינו מצוי לפני רבי יוחנן, ופעמים ששמע דבר מרבי יוחנן ולמחר חזר בו רבי יוחנן, והוא אינו יודע.
ואם כן, האיך סמך אביי עליו לסכן את עצמו בנשיאת חומה?!
ועוד - לא גרסינן  13 xxx

 13.  הריטב"א מחקו על פי נוסחאות מדויקות, והכריח כן; וראה על זה בהערה הבאה.
וכאן שבה הגמרא לתחילת הסוגיא, מיהו התנא של משנתנו הסובר שלענין נישואין בשתי פעמים הוי חזקה - והעמדנו שהוא רבי, שאמר לענין מילה, בשתי פעמים הוי חזקה.
ומקשה על כך הגמרא:
אימר דפליגי - רבי ורבן שמעון בן גמליאל אם די בשתי פעמים להיות חזקה - לענין מילה, אבל בנישואין, מי פליגי?
והרי יתכן שאף רבן שמעון בן גמליאל מודה לרבי, שלענין נשואין בשתי פעמים הוי חזקה.  14 

 14.  טעם החילוק מבואר בריטב"א: דילמא לא איפליג רשב"ג אלא גבי מילה שאין החזקה באותו ולד עצמו, אלא דמחזיקינן מולד לולד או מאחות לאחות, אבל גבי נשואין שהיא גופה הוחזקה, אפילו רשב"ג מודה דבתרי זימני הוי חזקה, וראה היטב דברי הריטב"א במקורם. ואולם בקרן אורה (סוף עמוד זה) כתב בטעם החילוק, משום דבנישואין לענין קטלנית אין כאן חזקה גמורה ואיסור גמור אלא חששא בעלמא (וכמו שהביא שם בשם הרמב"ם), ובחששא מודה רשב"ג דבשתי פעמים נמי חיישינן.
ומשנינן: אין, אכן נחלקו אף לענין נישואין.
והתניא (בניחותא, ואכן כך למדנו): אם ניסת אשה לבעל הראשון, ומת, וניסת לבעל השני ומת אף הוא - הרי לבעל שלישי לא תנשא, דברי רבי
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לשלישי תנשא, ורק לרביעי לא תנשא, אם מת אף השלישי.
ומקשינן בין על רבי ובין על רבן שמעון בן גמליאל:
בשלמא גבי מילה ניחא, כי מאחר שהוחזקה המשפחה למות מחמת מילה, תולים אנו שימותו בניהם מחמת מילה.
היות ואיכא משפחה דרפי דמה, שדמה רפוי, דליל, שאינו נקרש, ויש סכנה בדימום של המילה למיתת התינוק, ואיכא משפחה דקמיט דמה, שהדם סמיך ונקרש, ואין סכנה למולו.
ומאחר שהוחזקה, תולים אנו שמשפחה זו רפי דמה, וימותו בניהם מחמת מילה.
אלא נישואין (נישואי אשה שהוחזקה להיות קטלנית) מאי טעמא, כלומר: כיצד יתכן להחליט על אשה שבעליה מתים, וכי בה הדבר תלוי?!
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי דהגרוניא משמיה דרב הונא:
מעין, מקורה של האשה, הוא הגורם לאנשים הבאים עליה, שימותו.
ורב אשי עצמו אמר: מזל של האשה גורם לבעליה שימותו.
מאי בינייהו?
איכא ביניהו במקום דאירסה השלישי  15 , ומית מת קודם שנשאה.

 15.  בערוך לנר תמה על לשונו של רש"י שכתב: אירסה "השלישי" ומת, דבזה ליכא נפקותא אלא לרשב"ג, ולא לדידן דפסקינן כרבי דבתרתי זמנין הוי חזקה לענין קטלנית, ולמה לא נקט דאירסה הראשון או השני דמזה יש נפקותא אפילו לדידן?! וראה שם.
שהרי אין אתה יכול לומר "מעין גורם" כיון שעדיין לא בא עליה, ולדעת הסובר "מעין גורם" מותרת לינשא לרביעי.
אי נמי, כגון דנפל מדיקלא ומית (נפל הבעל מן הדקל ומת), שהרי אי אתה יכול לומר מעיינה של האשה גרם שיפול מן הדקל, כיון שלא מת מחולי.
אמר ליה רב יוסף בריה דרבא, לרבא:
פעם אחת בעאי שאלתי מיניה מרב יוסף: האם הלכה כרבי? ואמר לי רב יוסף: אין, אכן הלכה כרבי.
ופעם אחרת שאלתי ממנו האם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? ואמר לי רב יוסף: אין, אכן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.  16 

 16.  והתוספות פירשו: ששאלו הלכה כרבי או כרבן שמעון בן גמליאל, והשיבו דהלכה כשניהם.
וכמדומה אני, שאחוכי אחיך בי (היתל בי) רב יוסף.
אמר ליה רבא לרב יוסף בריה: לא היתל בך רב יוסף, אלא, אכן פעמים שהלכה כרבי, הסובר בשתי פעמים הוי חזקה, ופעמים שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הסובר בשלש פעמים הוי חזקה (כדמפרש ואזיל). כי סתמי נינהו, סתם משניות יש פעמים כרבי, ופעמים כרבן שמעון בן גמליאל, ובהתאם לכך נפסקה ההלכה.
והכי פשיט לך רב יוסף:
לענין נישואין  17  של אשה קטלנית, ושל אשה שהוחזקה כאשה שאינה בת בנים  18 , וכן לענין מלקיות (מפרש לה ואזיל) -

 17.  והוא הדין לענין מילה, ריטב"א וכל הפוסקים.   18.  ראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא, אם אכן הנידון הוא לגבי שני ענינים אלו.
הלכה כרבי, שבשתי פעמים הוי חזקה.
ואילו בוסתות, ושור המועד (מפרש להו ואזיל) -
הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שבשלש פעמים הוי חזקה.
ומפרשת הגמרא מה הן המשניות הסתומות, כפי שאמרנו:
נישואין:
הא דאמרן בתחלת הסוגיא, לדייק ממשנתנו שבשתי פעמים הוי חזקה. והטעם, משום שאזלינן לחומרא  19 .

 19.  כתבו הרמב"ן הרשב"א והמאירי, בטעם הדבר שבנישואין קיימא לן כרבי, שהוא משום דאזלינן לחומרא; ולשיטתם מה שאמרו "נישואין" כולל שני ענינים: א. דין משנתנו לענין אשה שאינה בת בנים; ב. נישואין לאשה קטלנית, (וכן מבואר במאירי) ; ולשיטתם מבוארת הוכחת הגמרא ממשנתנו. ואולם הריטב"א והרא"ש כתבו: משום דבספק סכנה אזלינן לחומרא, וטעם זה אינו שייך לענין עקרות שבמשנתנו, וראה מה שכתב המגיה בריטב"א הנדמ"ח עמוד תרא הערה 32.
מלקות:
דתנן: מי שלקה ושנה שתי פעמים על אותה עבירה עצמה, והיא לאו שיש בה כרת (גמרא סנהדרין פא ב), הרי, אם חטא באותה עבירה בשלישית: בית דין כונסין אותו לכיפה (מקום סגור), ומאכילין אותו שעורים, עד שתהא כריסו נבקעת
כי על ידי שתי פעמים שלקה, מחזיקים אנו אותו ברשע, והואיל ועבירה זו יש בה כרת, מקרבים אנו עליו את מיתתו  20 .

 20.  כתב הריטב"א בטעם הדבר שלענין מלקות די בשתי פעמים להיות חזקה, כיון "דהא מיירי בחייבי כריתות, וכיון דחמירי טובא מחמירין ביה מפני ייסור הרשעים לבער עושי רשעה, כיון דממילא הוא דמייתי", וראה גם ברמב"ן רשב"א ומאירי.
וסתות:
א. אשה הרואה דם נדה, חששו חכמים שמא יצא הדם ממקורה אף קודם ראותה אותו, אלא ש"כותלי בית הרחם" העמידוהו מלצאת החוצה, ולפיכך מטמאת היא את כל הטהרות שנגעה בהם, מעת לעת למפרע, מזמן ראייתה.
ב. ואולם אשה הרואה דם בזמן וסתה הקבוע, אין אנו מטמאים את הטהרות למפרע, אלא דיה שתטמא את הטהרות בשעת ראיית הדם, כי חזקה היא שאורח בזמנו בא.
ג. אשה שיש לה וסת קבוע, שהורגלה לראות דם בפרק זמן קבוע, ולא בדקה בזמן וסתה אם טהורה היא, הרי היא טמאה  21 , כי תולים אנו שאורח בזמנו בא.

 21.  רבינו עקיבא איגר תמה על דברי רש"י בזה, כי לפי מה דקיימא לן שחזקת הוסתות אינה אלא מדרבנן, אין היא בחזקת טמאה, וראה בהערה הבאה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב