פרשני:בבלי:יבמות צ ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות צ ב

חברותא[edit]

אמר ליה רב חסדא לרבה: בעאי לאותובך (הייתי רוצה להקשות עליך עוד):
מערל שמל, ואמרו בית הלל: "הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר", וצריך הזאת שלישי ושביעי. ולפיכך גר שנתגייר בערב הפסח, הרי הוא כטמא, ואינו מביא קרבן פסח, לפי שצריך עדיין הזאה, ואין הזאה זו אלא מדרבנן, ומכל מקום עקרו חכמים ממנו את מצות הקרבת קרבן פסח, שהוא חייב בו מן התורה.
ומהזאה. טמא שצריך הזאה ממי חטאת, אין מזים עליו בשבת משום "שבות", והעמידו חכמים דבריהם אף כשנצרך להזאה כדי להיטהר לקרבן פסח. ונמצאו חכמים עוקרים דבר מן התורה.
ומאיזמל של מילה, שאם הוצרכו להביאו בשבת דרך חצרות גגות וקרפיפות (מחצר של זה לחצר של אחר, וכן מגג לגג, ומקרפף לקרפף, ומחצר לגג או לקרפף) שאסרו חכמים את הטלטול בהם, העמידו חכמים את דבריהם, ונעקרת מצות מילה מן התורה.
ומסדין של פשתן בציצית, שמן התורה יכול להטיל בו ציצית של צמר, היות וכלאים בציצית התירה התורה, וחכמים גזרו שלא יטילנו גזירה משום כסות לילה שאינה חייבת בציצית, ושמא יטיל אף בה.
הרי שעקרו חכמים מצוה מן התורה.  1  ומכבשי עצרת ששחטן בשבת שלא לשמן, דקיימא לן שהם כשרים בתורת שלמים, אלא שלא עלו לשם חובת כבשי עצרת. ואמרו חכמים: לא יזרוק את הדם, שלא ניתנה שבות של זריקת דם לידחות אלא אצל כבשי עצרת ולא אצל שלמים בעלמא. ונמצא שעקרו חכמים שלש מצות עשה: א. עשה דזריקת דם. ב. עשה דהקטרת אימורים. ג. עשה דאכילת בשר.  2 

 1.  הגמרא בהמשך מיישבת קושיא זו וחברותיה, כיון שהכל "שב ואל תעשה" הוא. והקשה הערוך לנר, כיון שלא ידע רבה "שב ואל תעשה שאני", אם כן למה הקשה לו מתחילה מברייתות, ולא מדינים אלו, שבהן משניות מפורשות, ראה שם מה שתירץ. והקשו התוספות: הרי סדין בציצית הוי קום ועשה, כי בשעה שמתכסה הוא בטלית החייבת בציצית שאין בה ציצית, הרי הוא עובר בידים! ? ותירצו: בשעת עיטוף אכתי לא מחייב עד אחר שנתעטף, ד"כסותך" משמע שאתה מכוסה בה כבר, ו"אשר תכסה בה" אתא לדרשה אחרינא, ולאחר שנתעטף דמתחייב, שב ואל תעשה הוא. ובקובץ הערות הוכיח מקושיית התוספות כמו הצד השני בחקירה הראשונה (לעיל בהערות), שקום ועשה ושב ואל תעשה תלוי באופן שהוא עובר עליו ולא בגוף המצוה. שהרי אף בקושייתם לא סברו התוספות שהלבישה עצמה היא איסור, אלא שמיד בשעת לבישה מתחייב הוא בציצית, ועל ידי לבישתו שהיא קום ועשה מתבטלת מצוה בשב ואל תעשה.   2.  רש"י.
ומשופר ולולב בשבת, שעקרו חכמים את המצוה משום "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", הרי שעקרו חכמים מצוה דאורייתא.
אולם השתא, דשנית לן: "שב ואל תעשה" לא מיעקר הוא -
כולהו קושיות שרציתי להקשות, נמי יש לתרצן, לפי ש"שב ואל תעשה" נינהו, ואינם קושיות על שיטתך שאין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה.
אך תא שמע ראיה נוספת:
כתיב בספר דברים (פרק יח), בענין הוראה של נביא אמת לשנות דבר מן התורה -
"אליו אל נביא האמת - תשמעון".
מלמד הכתוב שאפילו אומר לך הנביא: עבור על אחת מכל מצוות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל,  3  שהורה להקריב קרבן בבמה בשעת איסור הבמות, ויש כאן איסור שחוטי חוץ וכרת על העלאה בחוץ -

 3.  מלכים א, יח יט - לט. ובערוך לנר הוכיח ממה שכתב רש"י שעבר אליהו על העלאה בחוץ, שעל אף שאליהו לא העלה את הקרבן על האש, אלא ירדה האש מן השמים אחר שהעלהו, מכל מקום יש על זה כרת של העלאה בחוץ. ראה עוד שם.
הכל - לפי שעה. רק אם הורה הנביא לשנות דבר מן התורה כהוראת שעה שמע לו.  4 

 4.  הקשו הראשונים: אדרבה איפכא קשיא: דמשמע לפי השעה שמע לו, אבל לתקן לדורות לא, אלמא אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה! ? ותירץ הרשב"א: כל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתין שלא אמרו "לפי השעה" אלא להוציא נביא שאמר: חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.
ומשנינן: שאני התם: דכתיב "אליו תשמעון".
ואכתי מקשינן: וליגמר מיניה (נלמד מדין נביא האמת) שבכל מקום בית דין עוקרין דבר מן התורה, ואפילו בקום ועשה!?  5 

 5.  הקשו התוספות: האיך אפשר ללמוד מדין זה שחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה, והרי שאני התם, שעל פי הדיבור היה מתנבא לעבור על דברי תורה, והיכי ניגמר מיניה לעבור משום תקנת חכמים שלא על פי הדיבור! ? ותירצו: כיון שעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה, הוא הדין שלא על פי הדיבור. שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר, כדנפקא לן במגילה (ב ב) מקראי.
ומשנינן: מיגדר מילתא (לעשות גדר ותקנה), וכמו אליהו בהר הכרמל, שהשיב את בני ישראל על ידי זה מעבודת כוכבים - שאני.  6 

 6.  שני פירושים כתבו הראשונים בתירוץ הגמרא: האחד: לעולם שפיר גמרינן מיניה, ותריץ הכי, דהתם מיגדר מילתא לשעה אבל לעקור דבר מן התורה לדורות לא, וכן הלכתא דשב ואל תעשה בית דין עוקרין או אפילו לא תעשה לצורך השעה או הפקר ממון לעולם, אבל לעקור לא תעשה לדורות לא (לשון הריטב"א). השני: התם דוקא משום מגדר מילתא לעשות סייג לתורה, כי התם שהשיבם על ידי כך מעבודה זרה, וכן לקמן (במי שהטיח תחת התאנה) מפני שהיו פרוצים בעריות, או שהיו מזלזלים בשביתת שבת (ולכך סקלו את הרוכב על הסוס בשבת) אבל בעלמא לא (לשון הרשב"א, והוא פירוש רש"י כמבואר שם). ועל הפירוש הראשון כתב הרשב"א: ואינו מחוור. דאם כן הוה ליה למימר "אלא מגדר מילתא שאני". ועוד, מאי "שאני"? והרי הכין הוה ליה למימר "אלא מגדר מילתא שפיר דמי", או כיוצא בלשון זה.
תא שמע ראיה נוספת:
בעל ששלח גט לאשתו ורצה לבטלו קודם שהגיע ליד האשה, בראשונה היה עושה בית דין ומבטל בפניהם, ולא היה מודיע לאשה.
והתקין רבן גמליאל שלא יהו עושין כן מפני תיקון העולם, משום שפעמים אין האשה יודעת מביטול הגט, והולכת ונישאת לאדם אחר, ובניה ממנו ממזרים.
ואם בכל זאת בטלו הבעל בפני בית דין ושלא בפני האשה - לאחר תקנת רבן גמליאל - הרי גט זה מבוטל, דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול - לאחר תקנת רבן גמליאל - לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו שלא בפני האשה, שאם כן מה כח בית דין - שהתקינו שלא לבטל אלא בפני האשה - יפה.
והא הכא, דמדאורייתא בטל גט שנותן השליח לאשה, כי עד שהגיע גט ליד האשה יכול הבעל לבטלו. שנאמר: וכתב לה ספר כריתות "ונתן בידה", ועד שבא הגט לידה לאו גט הוא.  7 

 7.  רש"י.
ומשום "מה כח בית דין יפה" הכשירו חכמים את הגט, וקא שרינן אשת איש לעלמא!?
ומשנינן: מאן דמקדש אשה - אדעתא דרבנן מקדש (תולה הוא את קידושיו בדעת חכמים) שהרי אומר בשעת קדושין שמקדש אותה לאשה "כדת משה וישראל".
ואפקעינהו רבנן - על ידי גט זה, שאינו גט מן התורה - לקדושין, ועשו את המעות שנתן לה הבעל לשם קידושין כמתנה, שהרי הפקר בית דין הפקר.  8 

 8.  כן פירש רש"י כאן ולקמן קי א. אבל בכתובות ג א, ובגיטין לג א, לא הזכיר "הפקר בית דין הפקר". וראה עוד תוספת ביאור בדברי הגמרא, בתוספות בבבא בתרא מח ב ד"ה תינח, וראה עוד בדברי המאירי כאן.
אמר תמה ליה רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, שפיר יש לומר: עשו חכמים את מעותיו כמתנה למפרע.
אבל קדיש בביאה - מאי הפקעה איכא למימר, שהרי ביאתו שבעל לשם קידושין - מאי שויוה רבנן!? אמר ליה (גירסת רש"י) רב אשי לרבינא: כיון שבדעת חכמים תלה את קדושיו, שויוה רבנן על ידי גט זה לבעילתו של הבעל שהיתה לשם קדושין כבעילת זנות למפרע.  9 

 9.  כתב רש"י: ואית דאמרי: תינח דקדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן, קדיש בביאה דקידושין מדאורייתא נינהו מאי איכא למימר. וטעות גדול הוא בידם, כי קידושי כסף מן התורה הם, והם נלמדים מגזירה שוה ד"קיחה קיחה" משדה עפרון כמבואר במסכת קדושין ב א, וגזירה שוה בסיני נאמרה וכן כל י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. ועוד, אם קדושי כסף מדרבנן הם, איך סוקלים על בעילת נערה בתולה מאורסה. ועוד, מאי שינויא דשני "שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות", והרי הקושיא היתה: היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא, ואם כן מה משני ליה "שויוה רבנן", והרי אף זו הפקעה היא.
תא שמע ראיה נוספת:
אמר רבי אליעזר בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין מלקות, ועונשין עונש מיתה אפילו שלא מן התורה.
ולא שיתכוונו לעבור על דברי תורה לבדות מלבם חיוב מיתה למי שאינו חייב, אלא מפני צורך השעה יכולים לעשות זאת, כדי לעשות סייג לתורה.  10 

 10.  על פי רש"י בסנהדרין; ועיקר דין זה נפסק בשולחן ערוך בחושן משפט סימן ב: כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה. ואפילו בלא התראה. סמ"ע.
ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת - שאינו אלא איסור שבות דרבנן - בימי יונים, שהיו אז פרוצים בעבירות, מפני שראו לחצן של ישראל שהיונים גוזרים עליהם גזירות והיו מצוות בזויות בעיניהם.
והביאוהו לבית דין, וסקלוהו כמחלל שבת גמור - לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך, שהרי היו פרוצים בעבירות.  11 

 11.  על פי רש"י בסנהדרין; והרשב"א כתב, שהיו פרוצים בשביתת שבת.
ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו (בעל את אשתו) תחת התאנה, שהוא מקום גלוי, והביאוהו לבית דין, והלקוהו - לא מפני שראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך, שהיו פרוצים בעריות.
ומשנינן: מיגדר מילתא שאני.
שנינו במשנה: ולא זה וזה מטמאין לה:
ומפרשינן: מנלן?
כלומר: הבעל השני ודאי אינו מיטמא לה, שהרי אינה אשתו, אבל ראשון מאי טעמא אינו מיטמא לה כשאר נשים שבעליהם הכהנים מיטמאים להן?  12 

 12.  כתבו הרמב"ן והרשב"א: פירוש, אי אפשר לפרש שלא ייטמא לה משום קנסא וכשאר חומרות שבמשנה, שהרי מה קנס יש בזה "דמאי איכפת לה". וראה ברשב"א במשנתנו שהקשה: מאי שנא בעל דמיטמא לאשתו קטנה ומשום דזה הוי כמו מת מצוה כיון שהוא יורשה (וכמבואר לעיל פט ב), ומאי שנא כאן שאין אומרים שייטמא לה משום דהוה כמת מצוה! ? ותירץ, דהתם שאני שהקרובים אומרים "אם בעל הוא לירש, יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש", מה שאין כן בנישואין גמורין דאורייתא שהכל יודעים שבעל הוא, וזה הוי כמו אחותו הבעולה שהוא יורשה ואינו מיטמא לה. והריטב"א כתב כאן דהוה מצי למימר משום קנסא, "כי זו ודאי קריא ולא ענו לה, כשהוא יורש ואינו קובר אילו היה חייב לקוברה מן התורה" אלא שאת האמת כתבה הגמרא שאף מן התורה אינו מטמא לה, וראה מה שכתב הרב המגיה כאן ציון 309.
דכתיב "אמור אל הכהנים, לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו".
ואמר מר: "שארו" - זו אשתו.
וכתיב עוד באותה פרשה "לא יטמא בעל בעמיו להחלו" -
מלמד הכתוב שיש בעל שמיטמא לאשתו, ויש בעל שאין מיטמא לה.
הא כיצד: מיטמא הוא לאשתו כשירה, דהא קרינן ביה "שארו", ואינו מיטמא לאשתו פסולה שהרי ב"בעמוד והוצא" קאי, וזו פסולה היא לו, כי אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה.
עוד שנינו במשנה שקונסים אותה - ולא זה וזה זכאין במציאתה:
ומפרשת הגמרא מהו הקנס בכך שאין הבעל הראשון זכאי במציאתה כשאר נשים:
כי טעמא מאי אמור רבנן (מאיזה טעם אמרו חכמים) שמציאת אשה לבעלה? - כי היכי דלא תיהוי ליה איבה (כדי שלא ישנאה), מאחר שהוא נותן לה מזונות והיא לא תתן לה את מציאתה.  13  אבל הכא - שציוו אותו חכמים לגרשה - תיהוי ליה איבה ואיבה עליה, כדי שיגרשנה.

 13.  כן פירשו התוספות מתוך הכרח סוגיא דכתובות סו א, ודומה למה שאמרו בכתובות נח ב, "כי תקנו רבנן מזוני עיקר, ומעשה ידיה משום איבה". ומיהו הקשו: למה שינתה הגמרא לשונה בין מציאתה דהוא משום דתיהוי ליה איבה, לבין מעשה ידיה דאמרינן דהוא משום דלית לה מזוני, ולא יישבו.
עוד שנינו במשנה: ולא זה וזה זכאין, ובמעשה ידיה:
ומפרשת הגמרא למה אין הבעל הראשון זכאי במעשה ידיה כשאר נשים:
כי טעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה? הרי הטעם הוא משום דקאכלה מזוני שהבעל נותן מזונות).
אבל הכא, כיון דמזוני לית לה לאשה, וכמו ששנינו: "ולא מזונות", אם כן מעשה ידיה לאו דידיה, אין מעשה ידיה של הבעל.
שנינו במשנה: ולא מיפר נדריה:
ומפרשת הגמרא את הטעם שהראשון אינו מיפר נדריה כשאר בעל שמיפר את נדרי אשתו, ומה קנס יש לה בכך: כי טעמא מאי אמר רחמנא (מאיזה טעם אמרה התורה) שהבעל מיפר נדרי עינוי נפש כגון שלא ארחץ ולא אתקשט,  14  - כדי שלא תתגנה האשה על בעלה.

 14.  כתב הרשב"א: פירש"י כגון בנדרי עינוי נפש, אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי, תינח נדרי עינוי נפש (שאינו מיפר). דברים שבינו לבינה (שכל בעל מיפר לאשתו), מאי איכא למימר? ועוד, דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא, אלא דאורייתא היא, וכדרבי פנחס דאמר (לעיל כט ב) "כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת" (ובערוך לנר תמה עוד, דמה בכך שאין את טעם הפסוק, והרי לא קיימא לן כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא), וראה מה שפירש הרשב"א, וראה עוד מה שכתבו התוספות לעיל פט א ד"ה מאי.
אבל הכא, שמחוייב הוא להוציאה - תתגנה ותתגנה.
שנינו במשנה: היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב