פרשני:בבלי:יבמות ק א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות ק א

חברותא[edit]

ובשלמא טומטום ואנדרוגינוס נמי ניחא הטעם שאין חולקין להם, משום  דבריה בפני עצמה נינהו, כלומר: בריות משונות הן, ויש בחלוקת תרומה להם לעין כל, משום זילות התרומה.
ובשלמא עבד נמי ניחא הטעם שאין חולקין לו, משום דדילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין, שמא יבואו להעלותו ליוחסין על סמך שראוהו חולק בגורן.
ובשלמא ערל וטמא ניחא הטעם שאין חולקים להם תרומה, משום דמאיסי (מאוסים הם) ויש בזה משום זילות התרומה.
ובשלמא נושא אשה שאינה הוגנת לו שאין חולקין לו, משום קנסא על שעבר ונשא נשים שאינן כשרות לכהונה.
אלא אשה מאי טעמא לא חולקין לה תרומה בבית הגורן?
פליגי בה - בטעם הדבר שאין חולקין לאשה - רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע:
חד אמר: משום גרושה, שמא תבוא לחלוק אף לאחר שגרשוה ואסורה בתרומה, כי פעמים שאין יודעים האנשים בגירושיה. אבל לביתה, משגרין לה, שבמקומה יודעים הכל שהיא מגורשת.
וחד אמר: משום יחוד, כי בית הגרנות הוא מקום שאין מצויים שם אנשים, ומתיחד בעל הגורן עם האשה.
מאי בינייהו בין טעמו של זה לטעמו של זה?
ומפרשינן: איכא בינייהו: אם מותר לחלוק לאשה בבי דרי דמקרב למתא (בית הגרנות הקרוב לעיר), שיש להניח כי אם נתגרשה ידעו בדבר באותו מקום, ואולם לא שכיחי ביה אינשי (אין מצויין אנשים באותו מקום). ונמצא שיש לחוש ליחוד ואין לחוש לגרושה.
אי נמי, איכא בינייהו: חלוקת תרומה לאשה בבית הגרנות דמרחק ויש לחוש לגרושה, ואולם שכיחי ביה אינשי, ואין לחוש ליחוד.
שנינו בברייתא:
וכולן משגרין להם לבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו: ומדייקת הגמרא: אבל לערל - משגרינן ליה.
ומאי טעמא משגרין לו, משום דאניס ואין לקונסו -
ואם כן תיקשי: טמא נמי - שאין משגרין לו לביתו משום קנס על שלא שמר את עצמו בטהרה - הא אניס, ולמה אין משגרין לו!?
ומפרשינן: האי - ערל - נפיש אונסיה (אונסו מרובה) שהרי מתו אחיו מחמת מילה ומה היה לו לעשות!?  1 

 1.  שיטת רש"י ותוספות בריש פרק הערל שאף ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בתרומה, ושלא כדעת רבינו תם (חגיגה ד) המתיר לו לאכול בתרומה, ומסוגיא זו הוכיחו אחרונים כאן כשיטת רש"י ותוספות.
והאי - טמא - לא נפיש אונסיה, שהרי היה יכול להזהר יותר.
תנו רבנן:
העבד והאשה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות.
ובמקום שחולקין, נותנין לאשה תחלה, ופוטרין אותה מיד.
ותמהה הגמרא על הברייתא: מאי קאמר?! מתחילה קאמר "אין חולקין", ושוב אמר "ובמקום שחולקין"!?
ומפרשת הגמרא: זה שאמרה הברייתא "ובמקום שחולקין", אין זה ענין של תרומה המתחלקת בבית הגרנות, שהיא אינה מתחלקת לעבד ואשה.
אלא, הכי קאמר: מעשר עני אינו מתחלק בבית הגרנות אלא בתוך הבית, דכתיב גבי מעשר עני "ואכלו בשעריך".
ועוד, כדי שלא ייכלמו העניים הנזקקים למעשר עני.
ודבר שחולקין אותו אף לעבד ולאשה, כגון מעשר עני המתחלק בתוך הבית, ואין בו משום יחוד לאסור חלוקתו לנשים,  2  ובאו עבד ואשה לחלוק - נותנין לאשה תחילה.

 2.  וכל שכן שמחלקים אותו לעבדים, שהרי אין שייך כלל לאסור במעשר עני אלא בתרומה משום העלאתם ליוחסין.
ומאי טעמא נותנין לאשה תחלה?
משום זילותא דאשה לעמוד ולחכות.
אמר רבא: מריש,  3  כי הוו אתא גברא ואיתתא לדינא קמאי (בתחילה הייתי נוהג כאשר באו לפני שני דיני תורה של גבר ואשה), הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא (הייתי נזקק להתיר תחילה את דינו של הגבר, כלומר: לדונו).

 3.  כנדפס צריך להיות.
כי אמינא, דמיחייב במצוות (שהייתי אומר הגבר קודם, היות והוא חייב במצוות), וכדי שלא להשהותו לדבר מצוה - עלי להקדימו.  4 

 4.  מאירי.
אולם עתה, כיון דשמענא להא (ואחר ששמעתי את הברייתא הנזכרת ופירושה), שרינא תיגרא דאיתתא ברישא (נזקק אני תחילה להתיר את דינה של האשה).
מאי טעמא? - משום זילותא דאשה, וכשם שבמעשר עני חולקין לאשה תחילה.
שנינו במשנה: הגדילו התערובות ושחררו זה את זה:
ומדייקת הגמרא מלשון המשנה: "שיחררו (אם החליטו הם מעצמם לשחרר זה את זה) אין, אכן יש בהם את דין המשנה.
אבל לא שיחררו מעצמם, לא, ואין אנו כופין אותם לשחרר.  5 

 5.  נכתב על פי גירסת רש"י, ולגירסתו משמע שאין גורסין "אי בעי אין, אי לא בעי לא" שהוא כפל לשון ולא נזכר ברש"י.
ואמאי לא יהיו חייבים לשחרר זה את זה!?
והרי שנינו: "מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי: (אכן) תקנתם את רבו, ואת עצמו (שיוכל לפרות ולרבות) לא תקנתם. (כי) לישא שפחה אינו יכול (שהרי חציו בן חורין ואסור בשפחה. ואף לישא) בת חורין אינו יכול.
(שמא תאמר) ליבטיל (מפריה ורביה), והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה".
אלא, מפני תיקון העולם (שיתיישב) כופין את רבו ועושה אותו בן חורין. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי".
ואף כאן, הרי כל אחד ואחד מביניהם:
לישא שפחה כדי לפרות ולרבות אינו יכול, שמא ישראל הוא.
ואף לישא בת חורין כדי לפרות ולרבות אינו יכול, כי שמא עבד הוא.
ואם כן, יש לנו לכפותם לשחרר זה את זה כדי שיוכל כל אחד לפרות ולרבות. ואמאי קתני "שחררו", ותלה התנא את הדבר ברצונם ודעתם!?
אמר רבא: אימא: אכן כופין אותן ומשחררין זה את זה, כדי שיוכלו לפרות ולרבות.
שנינו במשנה: ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים:
ומפרשת הגמרא: למאי הלכתא לאיזה ענין הדברים אמורים?
א. מנחת ישראל נקמצת, ומקטירים את הקומץ על גבי המזבח, ושיירי המנחה נאכלים לכהנים.
ואילו מנחת כהן אינה נקמצת, אלא מקטירים אותה כולה כליל לה'. שנאמר: וכל מנחת כהן כליל תהיה - לא תאכל.
ב. כתיב: " (כי כל שאור וכל דבש) לא תקטירו ממנו אשה לה'".
ודרשו חכמים מהריבוי "כל" והמילה "ממנו": כל דבר אשר חלק ממנו אתה מצווה שיהיה "קרב לאישים", להקטירו על המזבח - הרי מה שנותר "ממנו", שלא ציוה הכתוב להקריבו, אסור לך להקריבו על המזבח, אלא הרי הוא ב"בל תקטירו".
אמר מפרש רב פפא: נפקא מינה בדבר, למנחתם של הספיקות!
לומר לך, שמצד אחד, מנחתם נקמצת כמנחת ישראל, ואינה מוקטרת כולה כאחת, כי שמא ישראל הוא.
ומצד שני, אינה נאכלת (אין שייריה נאכלים) כדין מנחת כהנים שאינה נאכלת.
הא כיצד נוהגים בהקטרתה?
הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קריבין בעצמן.
ותמהה הגמרא: הרי מנחה זו, ספק מנחת ישראל היא, ואם אכן מנחת ישראל היא איקרי כאן (קורא אני על מנחה זו) "כל שממנו לאישים, (כל דבר שיש להקטיר חלק ממנו למזבח) - הרי הוא, המשתייר ממה שהוקטר, באיסור "בל תקטירו ממנו (למזבח) "!?
אמר פירש רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי:
דמסיק להו שמעלה את השיריים של המנחה על המזבח, ומקטירם לשום "עצים", שישמשו כעצים להדלקה על המזבח, ולא לשם הקטרת קרבן. והכהן המקטיר אותן מתנה, ואומר:
אם ראויין הן להקטיר, ולא היתה מנחה זו ראויה להיקמץ, אלא היה דינה כמנחת כהן, הרי זו הקטרה לשמה, וקמיצתה לא מעלה ולא מורדת.
ואם ראויה היתה מנחה זו להיקמץ, ואלו הן שייריה, הרי הן כשאר עצי המערכה.  6 

 6.  על פי רש"י בסוטה כג א.
וכרבי אלעזר, שאמר לעשות כן באברי חטאת שנתערבו באברי עולה, שצריך הוא להקטירם משום ספק אברי עולה, ומאידך אסור הוא להקטיר אברי חטאת, שהרי כבר הקטיר מן החטאת את האימורין על המזבח, ונמצאו אברי החטאת ב"בל תקטירו".
ולפיכך מקטיר את כולן בתנאי, שאם הם אברי עולה הן, תהיה הקטרתן לשם הקטרה, ואם לאו - יהיו כשאר עצי המערכה!
דתניא: רבי אלעזר אומר: כתיב: " (כי כל שאור וכל דבש) לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה' (את השאור והדבש), ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח".
ודורש רבי אלעזר את הפסוק "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" שזה עולה על "לא תקטירו ממנו אשה לה'", שמשם למדו על איסור הקטרת שיריים מדבר שכבר הוקטר ממנו לאישים. כדי ללמד:
לריח ניחוח אי אתה מעלה את השיריים שנתת ממנו לאישים.
אבל אתה מעלה את השיריים לשום עצים.
ואף באברי חטאת שנתערבו באברי עולה יעשה כן, משום תקנת אברי העולה שיוקטרו כדינם.
ועדיין תמהה הגמרא: הניחא לרבי אלעזר.
אלא לרבנן - החולקים עליו באברי חטאת שנתערבו באברי עולה, וסוברים ש"תעובר צורתן" (שיעבור עליהם הלילה) ויצאו לבית השריפה, ולא יקטירם לשום עצים - מאי איכא למימר!?
ומפרשת הגמרא: דעביד לה כרבי אלעזר ברבי שמעון.
דתניא:
כתיב גבי מנחת חוטא שמביאים על שבועת העדות, או על טומאת מקדש וקדשיו, או על ביטוי שפתים:
"ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת. והביאה אל הכהן, וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה והקטיר המזבחה. וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו, והיתה לכהן כמנחה".
וביאור מה שאמרה תורה: "והיתה לכהן כמנחה" נחלקו התנאים:
לדעת רבנן כך הוא פירוש הכתוב: מנחת חובתו של כהן הרי היא כליל כמנחת נדבתו, ואינה נקמצת.
לדעת רבי שמעון, כך הוא פירושו: אם חוטא זה כהן הוא, הרי מנחתו כמנחת ישראל. מה מנחת ישראל נקמצת, אף מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אי מה מנחת ישראל שיריה נאכלין אף זה שיריה נאכלין, תלמוד לומר: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. הא כיצד? - הקומץ קרב לעצמו, והשירים קרבין לעצמן.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרין לאיבוד על בית הדשן (הוא המקום שנותנים שם תרומת הדשן שתורמין מן המזבח בכל יום, ונאמר בו "ושמו אצל המזבח).  7 

 7.  כן היא שיטת רש"י; אבל התוספות מפרשים שהיו שורפין את השיריים במקום שהיה במזרחו של כבש, שהיו שורפין שם פסולי קדשי קדשים, ואף כאן השיריים נשרפין, ודלא כרש"י שמפזרן לאיבוד ובמקום אחר.
ואף כאן, במנחה שהיא ספק של כהן ספק של ישראל, יעשה כן, כי אפילו רבנן, היינו רבי שמעון,  8  לא פליגי עליה דרבי אלעזר ברבי שמעון, ואמרו גבי מנחת חוטא של כהן שיקריב את השיריים ולא יפזרם על בית הדשן -

 8.  כן נראה מלשון רש"י "ועד כאן לא פליגי רבנן עליה ואמרו דשירים קרבים" ולשון זה אינו שייך אלא לרבי שמעון, כי לפי רבנן אין כאן שיריים כלל, שכולה עולה כליל; וראה בהערה הבאה.
אלא במנחת חוטא של כהנים. כיון דלפי דעתם, כל המנחה בת הקרבה היא, ולפיכך יכול להקריבה כולה על גבי המזבח, ואף על פי שנקמצה.
אבל הכא במנחה ספק של כהן ספק של ישראל, שאם אכן מנחת ישראל היא - שהשיריים אינם בני הקרבה - עובר על השיריים ב"בל תקטירו", הרי אפילו רבנן מודו שיפזר את השיריים על בית הדשן.  9 

 9.  נתבאר על פי רש"י, ולפי זה מבואר דרבי שמעון מודה לדין "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו", אלא שאין דין זה אמור אלא כאשר הוא מקריב על גבי המזבח מה שאינו ראוי להקריב, והואיל וראוי הוא להקריב את כולו לגעת רבי שמעון אין זה בכלל בל תקטירו. אבל ברש"י בסוטה כג א מבואר, דרבי שמעון לא סבירא ליה כלל "כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו".
מתניתין:
מי שלא שהתה אחר בעלה - לאחר שיצאה ממנו  10  - שלשה חדשים כדי שיעור הבחנה בין ולד של ראשון לולד של שני. ונשאת לאחר, וילדה, ואין ידוע אם הולד הוא בן תשעה חדשים לבעל הראשון, אם בן שבעה חדשים הוא לבעל האחרון -.

 10.  ובגמרא יתבאר באיזה אופן יצאה ממנו, אם מת או שגירשה או שהיו קידושיה קידושי טעות.
אם היו לה לזו שנישאת בשנית בנים ודאין מן הבעל הראשון, ובנים ודאין מן הבעל השני, ונשא הבן שהוא ספק, אשה, ומת בלי בנים, הרי אלו הודאין - אחד ממשפחה זו ואחד ממשפחה זו - חולצין לאשת הספק, שהרי זקוקה היא לאחת המשפחות, אלא שאין ידוע מי היא.
ואולם לא מייבמין, שהרי הספק הזה ביחס אליהם הוא ספק אח מן האב ומן האם, וספק אח מן האם לבדו, שאשתו אסורה עליהם באיסור באיסור כרת.
וכן הוא הספק להם - אם מתו הודאין בלא בנים - חולץ מספק.
ואולם לא מייבם, שהרי ספק אשת אחיו מן האם בלבד היא, ואסורה עליו באיסור כרת.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב