פרשני:בבלי:יבמות לח א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות לח א

חברותא[edit]


דרכי חד - גבך הוא! יש לי בבירור דרך אחת בתוך שדותיך שמסביב לשדי. ולכן, סובר אדמון, שהוא זוכה בה.
אבל הכא, בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי ביבם לאחר שחלק היבם עם הספק בנכסי האח המת, מי איכא למימר הכי, שיש לספק טענת "ברי" על חלק מסוים של הירושה?
והרי אין הוא יודע בודאי אם הוא בן האח המת או בן היבם, אלא הוא בא מכח שתי טענות של ספק, שממה נפשך מגיע לו חלק בירושה, או שיחזירו לו את מחצית נכסי המת שנטל אביהם, או שיתנו לו חלק שוה ככל האחים בנכסי אביהם.
ולכן, רק כאן אומרים "קם דינא". שהיות ויש לו רק טענות ספק, ומכח טענת הספק הראשונה הוא כבר חלק עם היבם, וקיבל את מחצית נכסי האח המת מכח דין חלוקה של "ממון המוטל בספק חולקין" -
שוב אין הוא יכול לטעון טענת ספק נוספת, שמגיע לו חלק בנכסי היבם, ומכח שתי טענות הספק, בעבר ובהוה, לזכות עתה (בטענת "ממה נפשך") במחצית השניה של נכסי האח המת.
ורבי ירמיה, אמר לך: אנא, דאמרי הדר דינא, יכול אני לומר זאת אפילו לרבנן.
כי עד כאן לא קאמרי רבנן התם שלא מגיעה לו דרך, אלא משום דאמר ליה הקונה: אי שתקת שתקת.
ואי לא - מהדרנא שטרא למרייהו, ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו. ומכח זה הוא מפסיד את דרכו.
אבל הכא, בספק ובני יבם הבאים לחלוק בנכסי היבם - מי איכא למימר הכי ("אי שתקת שתקת")!
ד. ספק ויבם, שבאו לחלוק בנכסי סבא, אבי האחים.
ספק אמר על עצמו: האי גברא (אני עצמי) בר מיתנא הוא, ופלגא ומחצית של נכסי הסבא - דידי שלי הוא.
ואילו היבם אמר: את, בראי דידי את, אתה, בני אתה, ולית לך ולא מידי, ואין לך ליטול כלום בנכסי הסבא! -
הוי יבם - ודאי יורש, ואילו ספק - רק ספק יורש.
ואין ספק יורש מוציא מידי ודאי יורש.
ה. ספק ובני יבם, שבאו לחלוק בנכסי סבא,,
ספק אמר על עצמו: ההוא גברא, בר מיתנא הוא, ופלגא, ומחצית של נכסי בסבא - דידי הוא!
ואילו בני יבם אמרי לו: אתה - אחונא את, ומנתא אית לך בהדן, ויש לך לחלוק אתנו ולקבל חלקך כאילו אחינו אתה.
נמצא, שיחד עם טענתו על מחצית הנכסים, מודה הספק, שאין לו חלק במחצית האחרת של הנכסים, אלא היא מגיעה כולה לבני היבם.
ומאידך, אם היו בני היבם שנים, הרי הם מודים לספק שמגיע לו שליש מהנכסים (שהרי לטענתם יש לחלק את הנכסים בין שלשתם).
ולכן, פלגא מחצית הנכסים דקמודי להו הספק לבני היבם שהיא שייכת להם - שקלי, נוטלים בני היבם לעצמם.
תילתא את שליש הנכסים דקא מודו ליה בני היבם לספק שמגיע לו, שקל, נוטל הספק.
ולאחר שחילקו את הנכסים בהתאם להודאתם (חצי ועוד שליש, שהם חמש ששיות), פש להו דנקא, נשארה ששית מהנכסים כשהיא בלתי מחולקת, ועליה הם נחלקים למי היא שייכת.
וחלק הנכסים הזה הוי ממון המוטל בספק, וחולקין אותו ביניהם, להם יחד מחצית הששית, ולו מחצית הששית.
ו. ואם מת הספק, ונחלקו הסבא והיבם מי הוא היורש בנכסי ספק.
ה"סבא" של הספק טוען שהנכד שמת הוא בנו של הבן שמת, והוא קודם ליבם בירושה, כי במקום שמת אחד האחים, או שמת אחד הנכדים בלא בנים ואין יבום (ואביו אינו קיים) - יורש האבא או הסבא את הנכסים כולם, ולא האחים.
אך אם יש יבום, זוכה האח המייבם בכל הנכסים, ולא האבא או הסבא.
ואילו היבם טוען שהספק שמת הוא בנו, והוא קודם ליורשו לפני הסבא.
או שנחלקו הסבא והספק מי הוא היורש בנכסי יבם, כאשר אין לו בן אחר -
הסבא טוען שהספק הוא בנו של האח הראשון שמת, ולכן ראוי הוא הסבא לרשת את נכסי בנו היבם.
ואילו הספק טוען שהוא בנו של היבם, והוא קודם לסבא בירושתו.
הוי ממון המוטל בספק, וחולקין.
מתניתין:
שומרת יבם, הזקוקה ליבם, ומצפה שייבמנה, שנפלו לה נכסים מירושת אביה -
מודים בית שמאי ובית הלל (שנחלקו לקמן במשנה בענין ירושתה של שומרת יבם), שזכותה -
להיות מוכרת אותם, ונותנת אותם במתנה.
ואם עשתה כן, הרי המכר (או הנתינה) - קיים!
ואם מתה שומרת יבם - מה יעשה בכתובתה, המגיעה לה מנכסי בעלה, היות והוא מת לפניה, והיא זכאית לגבות מנכסיו את כתובתה?
וכמו כן - מה יעשה בנכסים שנפלו לה מאביה, שהגדרתם היא "נכסים הנכנסים עמה אל בעלה ויוצאין עמה ממנו"?
דהיינו, מה יעשה עם "נכסי מלוג", כמו קרקעות או עבדים או מקנה, שהאשה מכניסה לבעלה, כ"נכסי מלוג", שהקרן שייכת לה, והפירות לבעלה?
האם יורשים אותם רק יורשי בית אביה של האשה, כדין כל אשה שמתה בלא בעל ובלא בנים, שיורשי בית אביה יורשים אותה, ולא יורשי בעלה.
או שהיות והיא שומרת יבם (שציפתה לו, אך הוא לא יבמה), יש גם ליבם חלק בירושתה?
(וביחס לנכסי צאן ברזל - עיין בתוס'. ובספר שאילת דוד באבן העזר, ביאר סוגיה זאת וענין נכסי צאן ברזל בהרחבה)
בית שמאי אומרים: ב"נכסי מלוג" - יחלוקו בהם יורשי הבעל, דהיינו, היבם, שהוא היורש של האח המת, עם יורשי האב של האשה.
כי לפי הגדרתם של בית שמאי שומרת יבם היא בגדר "ספק נשואה".
וכיון שהבעל יורש את אשתו הנשואה לו, וכאן המצב ספק אם היא בגדר נשואה ליבם או לא, לכן זוכה היבם במחצית הנכסים הללו, ואילו יורשי אביה של היבמה זוכים בחלק השני, מספק.
אך בכתובתה מודים בית שמאי לבית הלל, שהיא נשארת בחזקת יורשי הבעל, ואין ליורשי אביה חלק בה, מהטעם שיתבאר בגמרא.
ובית הלל אומרים: נכסים - בחזקתן הם עומדים. ולכן:
א. זכות גביית הכתובה המגיעה לה מנכסי בעלה המת - נשארת בחזקת יורשי הבעל.
והיינו, אין יורשי בית אביה זכאים בגביית כתובתה מנכסי בעלה המת, לפי שנכסים אלו מצויים עתה בידי יורשי הבעל.
ב. נכסים הנכנסים ויוצאין עמה - בחזקת יורשי האב.
כיון שגם אם היא כבר היתה מתייבמת, לא היה בהם ליבם אלא זכות של אכילת פירות, וגוף הנכסים היה שייך לה, לכן עתה, שמתה בלי להתייבם, הרי הם בחזקת בית אביה.
אך אם כבר כנסה היבם, הרי היא כאשתו לכל דבר, והוא היורש הבלעדי שלה.
ובלבד שתהא כתובה - על נכסי בעלה הראשון. והיבם אינו מתחייב לה כתובה, היות ו"אשה הקנו לו מן השמים".
גמרא:
הניחה גמרא שהרישא של המשנה, האומרת "שומרת יבם שנפלו לה נכסים", מדוברת בכגון שנפלו לה הנכסים מירושת אביה בהיותה שומרת יבם.
ולכן, הוינן בה: מאי שנא רישא, כשנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם, והיא קיימת, דלא פליגי בית שמאי על בית הלל, ומודים להם שהנכסים הם בחזקתה בלבד, ואין היא נחשבת כספק נשואה, שהרי היא מוכרת ונותנת אותם, ומכירתה ונתינתה קיימים.
ומאי שנא סיפא, אם מתה, דפליגי בית שמאי על בית הלל, וסוברים שמעמדה הוא כספק נשואה, וחולקים יורשיה עם היבם בכתובתה ובנכסי מלוג שלה!?
ומשנינן: אמר עולא: רישא של משנתנו, מדובר בה דנפלה היבמה ליבום כשהיא ארוסה, ובהיותה שומרת יבם מן האירוסין נפלה לה הירושה מבית אביה.
ואילו סיפא של משנתנו, מדובר בה דנפלה ליבום כשהיא נשואה, ונכסי בית אביה באו אליה בהיותה שומרת יבם מן הנשואין.
ומבארת הגמרא את החילוק של עולא, ואת טעמו.
לקמן, בעמוד הבא, מביאה הגמרא את דברי המשנה במסכת כתובות, שנחלקו בית שמאי ובית הלל בארוסה שנפלו לה נכסים מאביה, שבית שמאי מתירים לה למכור לכתחילה, ובית הלל אומרים שלכתחילה לא תמכור, אך אם מכרה, מכרה קיים.
וקסבר עולא, שזיקת ארוסה - עושה "ספק ארוסה"
ולכן,. ברישא של המשנה, המדברת בשומרת יבם שנפלו לה הנכסים מאביה בהיותה ארוסה, שבהיותה ארוסה תחת בעלה היא היתה יכולה למכור אותם (לכתחילה לבית שמאי, ובדיעבד מכרה קיים לבית הלל) -
הרי כשמת בעלה ולא נשאה, והיא נעשית שומרת יבם מן האירוסין, יכולה היא להמשיך ולמכור לכתחילה את נכסי בית אביה, כמו שהיתה עושה זאת לכתחילה בהיותה תחת בעלה, לפי בית שמאי.
ועושה זאת מכל שכן, שהרי עתה היא אינה אשתו ממש של היבם, אלא רק זקוקה לו, והיא "ספק ארוסה" לו.
ואילו בית הלל סוברים, שרק ארוסה ממש לא תמכור לכתחילה את נכסי בית אביה שבאו לה בהיותה ארוסה.
אבל שומרת יבם, שאינה אלא "ספק ארוסה", מודים הם לבית שמאי, שהיא רשאית למכור לכתחילה את הנכסים שנפלו לה בהיותה שומרת יבם מן האירוסין.
ובסיפא, שמדובר בה בנשואה שמת בעלה, ונפילת הנכסים מאביה היתה בעודה שומרת יבם מן הנשואין -  וזיקת נשואה עושה "ספק נשואה".
והיות ונשואה שמכרה את הנכסים שנפלו לה, הבעל מוציא אותם מידי הלקוחות, כאן, שזיקת נשואה עושה ספק נשואה, הנכסים בספק.
ולפי בית שמאי, חלוקת הנכסים עדיפה.
ואילו לבית הלל, העמדת הנכסים בחזקתם, עדיפה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יבמות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב