פרשני:בבלי:יבמות עג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות עג ב

חברותא[עריכה]

ב. והאוכלן למעשר ובכורים בטומאת עצמן (טומאת החפץ ולא האדם) לוקה (ולרבי שמעון אינו לוקה).
מה שאין כן בתרומה, שאם אכלה בטומאת עצמה אינו לוקה, כי אינו אלא איסור עשה (ובהמשך הסוגיא מתבאר המקור לכל המבואר כאן) -
את כל החילוקים האלו - לא קתני התנא.
אלמא: תני, ושייר. וכשם ששייר בסיפא את אלו, כן שייר ברישא את הערל.
אמר מר:
ואסורין מעשר ובכורים לאונן, ורבי שמעון מתיר את הבכורים לאונן:
והוינן בה: מנא להו לחכמים שהבכורים אסורים לאונן?  1 

 1.  אבל מעשר שני נאמר בו בהדיא: לא אכלתי באני ממנו.
ומשנינן: מהא דכתיב "לא תוכל לאכול בשעריך (בגבולין) מעשר דגנך תירושך ויצהרך (זה מעשר שני) ובכורות בקרך, ותרומת ידך".
ואמר מר: "תרומת ידך" - אלו בכורים, שנאמר בהן "ולקח הכהן הטנא מידך".  2 

 2.  ללמד הוא בא, שהאוכל בכורים מחוץ לחומת ירושלים הרי הוא עובר בלאו, שלא שמענו אלא עשה להביאו לעזרה ממאמר הכתוב גבי בכורים: ושמת בטנא והלכת אל המקום. ואין אתה יכול לפרש מקרא זה על תרומה ממש, שהרי תרומה קדשי הגבול היא, ואינה צריכה "חומה", רש"י.
ומכיון שאיתקש ביכורים למעשר בפסוק זה, הרי אתה למד: מה מעשר אסור לאונן, וכמו שנאמר "לא אכלתי באני ממנו", אף בכורים אסור לאונן.
ורבי שמעון, המתיר את הבכורים לאונן, טעמו הוא משום ד"תרומה" קרינהו רחמנא לבכורים, וכמו שאמר: ותרומת ידך.
מה תרומה מותרת לאונן, וכמבואר בסוגיא לעיל, "זרות אמרתי לך ולא אנינות", אף בכורים מותרים לאונן.  3 

 3.  וחכמים סבירא להו: אף על גב שהבכורים נקראו תרומה, מכל מקום לענין החומרות שיש במעשר יותר מבתרומה, הוקשו הבכורים למעשר, ריטב"א.
אמר מר: וחייבין מעשר ובכורים בביעור. ורבי שמעון פוטר את הבכורים מן הביעור:
ומפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם:
מר - תנא קמא - מקיש בכורים למעשר.
והמעשר טעון ביעור, וכמו שנאמר בביעור מעשר, "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר".
ואומר בוידוי בשעת ביעור המעשר "בערתי הקדש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי.
וכשיטתו לגבי אונן.
ומר - רבי שמעון - לא מקיש בכורים למעשר שני, הואיל והבכורים "תרומה קרייה רחמנא" (תוספות), והתרומה אינה טעונה ביעור -
וכשיטתו לגבי אונן.
אמר מר: ואסור לבער מהן, מן המעשר והבכורים, בטומאה, והאוכלן בטומאת עצמן לוקה:
ומפרשינן: מנלן?
דתניא: רבי שמעון אומר: מאחר שבוידוי מעשר שני אומר המתודה: "לא בערתי ממנו (לא בערתי אותו באש ולא הדלקתי בו) בטמא", מונח בדבריו: לא רק שלא בערתי ממנו בטהור, אלא השתמשתי בו לאכילה שתיה וסיכה בלבד, אלא אף בטמא, כשהייתי מנוע מלאוכלו, אף אז לא בערתי ממנו -
והרי לשון "בטמא" כולל: בין שאני הייתי טמא, והוא המעשר שני טהור.
ובין כשאני טהור, והוא - המעשר שני טמא -
לא השתמשתי בו בטומאה.
אם כן אני למד מוידויו, שבאופנים אלו מנוע היה מלאכול את המעשר שני.
ואולם היכא מוזהר על אכילתו בטמא איני יודע לאו מפורש לזה, (וסיום הברייתא: לכך אמר הכתוב: לא תוכל לאכול בשעריך).
וקודם סיום העתקת הברייתא המפרשת את מקור לאו זה, מקשה הגמרא עליה, משום דקסלקא דעתין, הכי קאמר רבי שמעון: אף "כשאני טמא והוא טהור" איני יודע היכן מוזהר על אכילתו, ולפיכך תמהינן:
והרי איסור אכילת מעשר שני בטומאת הגוף של האוכל בהדיא כתיב ביה!
שנאמר: נפש אשר תגע בו, וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים.
ופסוק זה, על מעשר שני נאמר, שהרי התיר אותו לטבול יום (וכמו שאמר: כי אם רחץ בשרו במים), שאינו מותר בקדשים ובתרומה?!  4 

 4.  ראה הוכחת הגמרא לקמן עד ב, שפסוק זה על מעשר שני הוא מדבר.
אלא, הכי קמיבעיא ליה לרבי שמעון בברייתא.
כלומר: לא על "כשאני טמא והוא טהור" אמר רבי שמעון: איני יודע היכא מוזהר על אכילתו.
אלא טומאת עצמו של המעשר שני - מנין?
כלומר: על "כשאני טהור והוא טמא" הוא שאמר רבי שמעון איני יודע היכא מוזהר על אכילתו.
וכאן שבה הגמרא לסיום הברייתא, המפרשת את מקור הלאו לאכילת מעשר שני בטומאת עצמו:
תלמוד לומר במעשר שני: לא תוכל לאכול "בשעריך" מעשר דגנך תירושך ויצהרך.
ולהלן - גבי פסולי המוקדשין לאחר פדיונם - הוא אומר: "בשעריך" תאכלנו הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאיל.
ותנא דבי רבי ישמעאל, מלמד הכתוב שאפילו טמא וטהור אוכלין את פסולי המוקדשין שנפדו על שולחן אחד, בקערה אחת, ואינן חוששין!
שאין חושש הטהור לטומאה שנטמאו האוכלין על ידי מגע הטמא, שאף כשנטמאו הם נאכלים.
וקאמר רחמנא (ולימדך הכתוב) בפסוק "לא תוכל לאכול":
ההיא, דאמרי לך התם "בשעריך תאכלנו", טומאת עצמן שהתרתי לך בפסולי המוקדשין -
הכא, במעשר שני - לא תיכול (אל תאכל)!
נמצאת למד מברייתא זו:
א. מעשר שני אינו מתבער בטומאת עצמו, ואם כן הוא הדין בכורים שהרי הוקשו למעשר לדעת תנא קמא, (ואילו לרבי שמעון המשוה את דין הבכורים לתרומה לכל דבר, הרי הבכורים מתבערים בטומאת עצמן כשם שהתרומה מתבערת, רש"י בעמוד א).
ב. האוכל מעשר שני בטומאת עצמו הרי הוא לוקה, והוא הדין לבכורים לדעת תנא קמא (ואילו לדעת רבי שמעון אינו לוקה, כשם שאינו לוקה בתרומה, רש"י שם).
אמר מר: אסור לבער מהן בטומאה, מה שאין כן בתרומה:
מנא לן שטומאה מתירה בהבערה את התרומה?  5 

 5.  בתוספות הקשו: מהיכי תיתי שיהא אסור בתרומה להבעיר ממנה בטומאה? ותירצו, כי הוה אמינא ללמוד מבכורים. ואולם אין קושייתם אלא משום שאין הם מפרשים דין זה כרש"י, כי לדעת רש"י כשהיתה התרומה בטהרתה אסור היה להבעיר בה, אלא שטומאתה מתירתה (וכפי שנתבארה שיטתו בהערה בעמוד א), ולדעת רש"י אין מקום להקשות: מהיכי תיתי אסור להבעיר תרומה בטומאה, שהרי ודאי צריכים אנו מקור ללמוד שטומאתה מתירתה בהבערה, ובפרט שבמעשר שני ובבכורים אין הטומאה מתירה בהבערה. והתוספות שהקשו, סוברים, שנידון הגמרא הוא, שתהא אסורה התרומה בהבערה מפני הטומאה (וכדעת התוספות עצמם לגבי מעשר שני, שהאיסור הוא רק בטומאה, וכפי שהובא בהערה לעיל), ולפיכך הקשו: מהיכי תיתי לן לחדש דין זה.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: משום דאמר קרא גבי מעשר שני: לא בערתי "ממנו" בטמא.
ממנו (ממעשר שני), אי אתה מבעיר בטומאת עצמו.
אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא.
ומקשינן: ואימא: לא למעט את התרומה בא הכתוב, אלא: ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של קודש - כגון שמן של מנחות - שנטמא.
ומיישבת הגמרא את הקושיא בדרך תמיהה:
וכי לאו קל וחומר הוא, שיהא הקודש הטמא אסור בהבערה?!
ומה מעשר שני, הקל מן הקודש, אמרה בו תורה: "לא בערתי ממנו בטמא".
קודש, החמור מן המעשר - לא כל שכן שיהא אסור.
ומקשינן: אי הכי, שאתה דן כזה קל וחומר, איך אתה ממעט את התרומה שהיא מתבערת בטומאה?
והרי תרומה נמי, קל וחומר הוא שתהא אסורה, כי אף התרומה חמורה היא מן המעשר?!
ומשנינן: הא כתיב במעשר שני "לא בערתי ממנו בטמא".
ועל כרחך, למעט את התרומה בא הכתוב.
והוינן בה: ומה ראית למעט את התרומה ולא את הקודש? והרי שניהם חמורים הם מן המעשר?!
ומשנינן: מסתברא, שקודש לא ממעטינא אלא תרומה, שכן חמור הקודש מן התרומה בחומרות הללו, שסימנן: פנקעכ"ס -

ומקשינן: אדרבה, יש לנו לומר שתרומה לא ממעיטנא להתיר הבערתה בטומאה אלא את הקודש -
שכן חמורה התרומה מן הקודש בחומרות הללו, שסימנן: מחפ"ז -

וכיון שאף התרומה חמורה מן הקודש, שוב תיקשי: מה ראית למעט את הקודש ולא את התרומה?!
ומפרשינן: הנך חומרות שהקודש חמור מן התרומה נפישן (מרובות הן) מן החומרות שהתרומה חמורה מן הקודש.
ואיבעית אימא: חומרת כרת שיש בקודש למי אוכלו בטומאת הגוף עדיפא מכל שאר החומרות שיש בתרומה.
אמר מר: ואוכלן בטומאת עצמן "לוקה" מה שאין כן בתרומה:
ומדייקת הגמרא: מילקא הוא דלא לקי האוכל תרומה בטומאת עצמה.
הא איסורא - איכא!
והוינן בה: מנלן איסור אכילת תרומה בטומאת עצמה?
ומפרשינן: כי אמר קרא גבי פסולי המוקדשין שנפדו "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו".
מלמד הכתוב שאין חושש הטהור לטומאה שנטמאו על ידי הטמא.
ומשמע מלשון הכתוב "תאכלנו", שהוא בא למעט, ולומר: דוקא לזה תאכלנו, ולא לאחר!
ובא הכתוב למעט את התרומה.
ולאו הבא מכלל עשה, גדרו הוא איסור עשה, ואין לוקין עליו.
כאן שבה הגמרא לבעיה שנסתפקו בני הישיבה לעיל, אם ערל מותר במעשר שני; ולהוכחה שהובאה - לאיסור הערל במעשר - מן הרישא שלא נכתב הערל בין הדברים שיש בתרומה ובכורים מה שאין במעשר; ולדחייה שדחתה הגמרא, כי "תנא ושייר" כשם ששיר בסיפא:
אמר רב אשי להוסיף על דחיית הגמרא: מרישא עצמה נמי שמעת מינה, דתנא ושייר.
מדלא קתני ברישא גם את החילוקים הבאים בין תרומה ובכורים למעשר:

דרשני המקוצר[עריכה]