פרשני:בבלי:יבמות נז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יבמות נז א

חברותא[edit]

הא נמי אכלה.  1 

 1.  כתב רש"י: דקנין כספו הוא ואוכלת דבר תורה, ועד דבעיל לה דשויה חללה אכלה. ותמה הרש"ש על רש"י, שהרי קיימא לן שאין חללה אלא מפסולי כהונה, והפסול הוא משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"; ראה בזה במשנה ריש פרק הערל, ובמה שצויין על זה בהערות שם.
ומקשה הגמרא: ממאי, מנין לו לרבי אושעיא לומר שאפילו כהן פצוע דכא, שהוא כהן פסול, הרי הוא מאכיל את אשתו, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון?!
דילמא, אולי, עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם, שאף אלמנה או גרושה הנישאת לכהן בעלה מאכיל אותה בתרומה -
אלא משום דיש לו - לבעלה, שהוא כהן כשר - כח להאכיל במקום אחר, אילו היה נושא אשה כשירה.
אבל הכא, בפצוע דכא, דהוא כהן פסול, ואין לו להאכיל במקום אחר, הרי כיון שכל אשה שישא יהיו קידושי עבירה, יש לומר שהוא לא מאכיל בתרומה!  2 

 2.  בסוף סוגיית "משתמרת" (נח ב) מבואר, שהמשתמרת לביאה הפוסלתה, והפוסל אינו מאכיל במקום אחר, הרי הוא פוסלה מתרומת בית אביה, וכמבואר שם, שיבמה בת כהן הזקוקה לביאת יבם חלל, הואיל ואינו מאכיל במקום אחר, הרי הוא פוסלה מתרומת בית אביה.
וכי תימא, שמא תאמר, כי הכא נמי - בפצוע דכא כהן - יש לו להאכיל במקום אחר, וכגון שישא בת גרים, שפצוע דכא מותר בה היות ו"קהל גרים לא איקרי קהל", ואין הם בכלל "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'"  3  -

 3.  אין הדבר מוסכם ש"קהל גרים לא איקרי קהל", ונחלקו בדבר רבי יהודה ורבי יוסי כמבואר בהמשך הסוגיא, אלא שהסוגיא כאן נוקטת כפי מה דקיימא לן כרבי יוסי שקהל גרים לא איקרי קהל.
אי אפשר לומר כן. כי:
הא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא - שהוא בעל שמועתנו - האם אכן כהן פצוע דכא מאכיל בת גרים בתרומה.
ומשום שיש לומר, כי אף על גב שקהל גרים לא איקרי קהל, מכל מקום, אם בא עליה, פסלה, משום שכהן אסור בבת גרים (ולקמן מאריכה הגמרא בביאור הספק).
ולא פשיט ליה רבי אושעיא לרבי יוחנן את ספיקו משום שלא ידע לפושטו (וכמבואר בהמשך הסוגיא).
ונמצא, שכהן פצוע דכא שקידש בת גרים - ספק קידושי עבירה הן. ושוב יקשה, מנין לו לרבי אושעיא גופיה, לומר בפשיטות, שכהן פצוע דכא שקידש בת ישראל הרי זו אוכלת בתרומה לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, והרי כהן זה ספק אם הוא מאכיל במקום אחר!
איתמר, לפרש הטעם שכהן פצוע דכא מאכיל את בת ישראל בתרומה, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון:
אביי אמר: הואיל וכהן פצוע דכא מאכילה לתרומה אפילו בבת ישראל, כשנשאה קודם שהיה פצוע דכא, והתחיל להאכילה, ואחר כך נעשה פצוע דכא, באופן שלא ידעה, שלא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא (כמו "בתולה, ואיש לא ידעה". בראשית כד טז).
כי אם בא עליה, הוא עשאה חללה, ואינה יכולה לאכול בתרומה.
שבאופן הזה, שנינו בהדיא בתחילת פרק הערל שהוא מאכילה בתרומה.
ואילו רבא אמר: הואיל ופצוע דכא מאכילה לתרומה בעבדיו ושפחותיו הכנענים!
שכהן זה, מאכיל תרומה במקום אחר, שלא על ידי אישות, אלא הוא מאכיל את עבדיו ושפחותיו הכנענים.
וכל כהן שמאכיל באופן כל שהוא, אין ללומדו מישראל, שאינו מאכיל כלל.
ועתה מבארת הגמרא במה נחלקו אביי ורבא:
אביי לא אמר כרבא, שפירש היות והוא מאכיל במקום אחר בכך שהוא מאכיל את עבדיו, ולכן הוא מאכיל אף את אשתו, כי:
רק קנין דאישות מקנין דאישות - ילפינן.
ולא ילפינן קנין דאישות שמאכיל אדם את אשתו מקנין דעבדים.
ואילו רבא לא אמר כאביי, שפירש את הטעם היות שהוא מאכילה בתרומה במקום אחר, כשנעשה פצוע דכא אחר שנשאה, ואכלה כבר בתרומה, כי:
שאני התם, שכבר אכלה האשה בתרומה לפני שנפצע, ואין להמשך אכילתה בתרומה חשיבות של "מאכילה במקום אחר" כדי שיוכל גם פצוע דכא להאכיל את אשתו.
ומבארת הגמרא, שאביי אינו מקבל את חילוקו של רבא:
ואביי סבר, כי את החילוק "שאני התם, שכבר אכלה" - לא אמרינן.  4 

 4.  אם כי את יסוד הסברא שהיות וכבר אכלה לפני שנפצע הרי היא ממשיכה לאכול גם אחרי שנפצע - ודאי סבירא ליה גם לאביי! שאם לא כן, האיך פשיטא ליה לעיל שאם נעשה פצוע דכא אחר שכבר נשאה, הרי זו ממשיכה לאכול בתרומה, והרי קידושי עבירה הן! ובהכרח שהיא ממשיכה לאכול משום "שכבר אכלה", אלא שאין אכילה זו חשובה לקרוא לפצוע דכא "שכן מאכיל בתרומה במקום אחר". וראה מה שביארו התוס', והתאימו את הסוגיא כאן עם הסוגיא בהערל שנראות כסותרות, ובמה שהוסיף בערוך לנר בביאור דבריהם.
ומוכיח אביי את דבריו: דאי לא תימא הכי, שאם לא תאמר כדברי, אלא כדברי רבא, שאין חשיבות של "מאכיל במקום אחר" לגבי המשך אכילתה של אשת כהן פצוע דכא לאחר שנפצע, היות שהיא "כבר אכלה", כי העובדה "שכבר אכלה" מחייבת את המשך האכילה גם אם לענין התחלת אכילה אין הוא מועיל (ולכן אינו נחשב "מאכילה במקום אחר"), תיקשי לרבא:
וכי בת ישראל, שניסת לכהן, ומית (מת בעלה הכהן), תיכול, תמשיך לאכול בתרומה כיון "שכבר אכלה"!?
ומסבירה עתה הגמרא את טעמו של רבא:
ורבא, שטען על דברי אביי "שאני התם, שכבר אכלה", יאמר לך:
התם, כשמת הבעל, הרי כבר פקע קניניה של הבעל באשתו, ולפיכך אין מועיל מה שכבר אכלה בשעה שהיה לו בה קנין.
אבל הכא, בכהן שנעשה פצוע דכא, הרי לא פקע קניניה, והיא ממשיכה לאכול מחמת היותה קנינו של כהן, שהתחיל להאכילה לפני שנעשה פצוע דכא.
ולכן, אין להחשיב את האכלתו לאשתו בתרומה כמי שמאכיל במקום אחר, כי שאני הכא, שכבר אכלה מכוחו קודם לכן!  5 

 5.  כתב קובץ הערות אות תסח, שמסוגיא זו יש להוכיח שאין אכילת האשה בתרומה כאכילת עבד ושפחה או בהמה, אלא היא אכילה עצמית מכח שמה כ"אשת כהן", ונחשבת כאילו יש לה דרגת קדושה מסויימת. כי משמע מדברי הגמרא, שאילו לא היה פוקע קנינו של הבעל באשתו אחר שמת, היתה אשתו אוכלת בתרומה כיון שכבר אכלה. ואילו עבד או בהמה ודאי שאין אוכלים בתרומה אחר שמת אדוניהם הכהן, כיון שכל אכילתם אינו אלא מכח אדוניהם, ומוכח שכל זמן שלא פקע קניניה של אשת כהן הרי היא אוכלת בשביל עצמה, ראה שם.
גופא: בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא:
פצוע דכא כהן שנשא בת גרים - מהו שיאכילנה בתרומה?
אישתיק רב אושעיא ולא אמר ליה ולא מידי (לא ענהו דבר).
וקא סלקא דעתין, שרבי אושעיא לא רצה להתיחס לשאלתו של רבי יוחנן.
לסוף (לאחר מכן), אתא גברא רבה אחרינא, ובעא מיניה מרבי אושעיא מילתא אחריתא, ופשט ליה רבי אושעיא (הגיע אדם גדול אחר ושאל שאלה אחרת מרבי אושעיא, ופשט לו רבי אושעיא את שאלתו).
ומנו (מי הוא אותו אדם גדול)? ריש לקיש!
אמר, תמה ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אושעיא: אטו האם רבי יוחנן לאו גברא רבה הוא (אינו אדם גדול)? ומדוע לא התיחסת לשאלתו כמו שהתייחסת לשאלתו של ריש לקיש?!  6 

 6.  ביאר הערוך לנר, שרבי יהודה נשיאה היה סבור שאין רבי אושעיא עונה לשאלתו של רבי יוחנן מפני שמקפיד עליו ששואל אותו שאלה שלא מענין המסכת שבה הוא עוסק עתה, ועל דרך שאמרו: כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשיילו מיניה במסכתא אחריתי. ומאחר שראה את רבי אושעיא עונה לשאלתו של ריש לקיש, על אף שהיתה בענין אחר, לכן הקשה לרבי אושעיא: למה לא ענה אף לרבי יוחנן.
אמר ליה רבי אושעיא לרבי יהודה נשיאה: זה שלא עניתי לרבי יוחנן, אין זה מפני שלא רציתי להתייחס אליו.
אלא, משום דקבעי מינאי מילתא דלית ליה פתרי (שאל אותי שאלה שאין לי מענה עליה), ולכן שתקתי.
ואף על פי שרבי אושעיא לא פשט את שאלתו של רבי יוחנן, פושטת הגמרא את ספיקו של רבי יוחנן.
ותחילה מבארת הגמרא את ספיקו של רבי יוחנן:  7 

 7.  הגמרא בדרך פירושה את דברי רבי יוחנן, אינה מקבלת כהנחת יסוד שקהל גרים לא איקרי קהל (וכפי שנקטה הגמרא עד עכשיו בפשיטות), אלא דנה אף ביסוד הזה עצמו.
הקדמה:
בשני ענינים נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי: האחד, האם הפסולים לבוא בקהל - כגון פצוע דכא או ממזר, שאסרה אותם התורה לבוא ב"קהל ה'" - אם הם נאסרו בגרים?
לדעת רבי יהודה, קהל גרים איקרי "קהל", ואסור שיבואו בהם פסולי קהל.
ואילו רבי יוסי סובר שקהל גרים לא איקרי "קהל", והם מותרים בפסולי קהל.
והשני, האם בת גר זכר מותרת לכהן?
לדעת רבי יהודה, בת גר זכר הרי היא כבת חלל זכר (והיא נלמדת בקל וחומר מחללה, בקידושין עח א), והיא אסורה לכהונה כמותה.
ואילו לדעת רבי יוסי, בת גר זכר מותרת לכהונה.
ואילו שיטת רבי אליעזר בן יעקב היא שיטה ממוצעת ביניהם:
קהל גרים - לא איקרי קהל, כדעת רב יוסי.
אבל בת גרים - אסורה לכהונה, כדעת רבי יהודה.  8  כהן פצוע דכא הבא לישא בת גרים, יש לדון לאוסרו, משתי סיבות:

 8.  ובלבד שיהיו אביה ואמה גרים (ונלמד דבר זה מדברי קבלה "לא יקחו להם (הכהנים) לנשים, כי אם בתולות מזרע ישראל". ראה קדושין עז א, עח א). לא מצאנו לרבי אליעזר בן יעקב שיאמר כן בהדיא, אלא שכך נוקטת הגמרא בתירוצה, ולשון הראשונים שם הוא, שכך סובר רבי אליעזר בן יעקב, וראה גם מהרש"א מה שכתב בתירוץ הגמרא.
האחת, היות שהוא פצוע דכא, שאסור לבוא בקהל. ובנקודה זאת באנו למחלוקת התנאים האם "קהל גרים איקרי קהל".
השניה, היות שהוא כהן הבא לישא בת גרים. ובנקודה הזאת באנו למחלוקת התנאים השניה, האם בת גרים מותרת לכהן.
פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, ובא עליה:
אם קהל גרים נקרא קהל, והוא אסור לבוא בקהל משום שהוא פצוע דכא, הרי היא נפסלת לכהונה בביאתו מחמת שהיא נעשית על ידי כך "זונה", לפי שכל הנבעלת לאסור לה הרי היא נעשית אסורה לכהן מדין "זונה" כמבואר בפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים - לא תאכל".
ואם אסורה היא לכהן משום שהיא בת גרים, הרי זו מתחללת על ידי ביאתו, לפי שכל הנבעלת למי שאסור בה מחמת כהונה, הרי זו מתחללת.  9 

 9.  ואם תאמר: אם אסורה היא מחמת הסיבה השניה, והיינו שהיא כבת חלל (לרבי יהודה האומר: בת גר זכר כבת חלל זכר), אם כן כבר חללה היא, ונפסלה אף קודם ביאתו?! ענין זה מתבאר בהערה בגוף הסוגיא.
וזה שאנו אומרים, שכהן פצוע דכא, באנו למחלוקת התנאים אם מותר הוא בבת גרים, הדבר תלוי בספק שנסתפקה בו הגמרא לקמן עו א, האם כהן פצוע דכא מותר בגיורת. ונקודת הספק היא, האם כהן פצוע דכא "בקדושתיה דכהן קאי"? והיינו, אף על גב שודאי כהן גמור הוא לכל דבר, מכל מקום, יש להסתפק אם קדושתו עליו אף לענין לאוסרו בבת גרים, או "לאו בקדושתיה קאי" לענין זה.  10 

 10.  בגמרא שם לא נסתפקו אלא לענין גיורת, וראה בבית שמואל סימן ה ס"ק א בשם המגיד משנה, שאין ההיתר אלא בגיורת, ולא בחללה וגרושה (ופירש הטעם בבית שמואל, הואיל והגיורת אינה מפורשת בתורה, אלא היא מדברי קבלה). ובסוגייתנו מוכח, שאף בת גר זכר, שהיא כבת חלל זכר, הרי היא מותרת לו על הצד שהוא "לאו בקדושתיה קאי". וראה בקרן אורה שרצה להוכיח לפי דברי התוספות שנקטו בדעת רבי יהודה שהיא חללה גמורה (וקל וחומר גמור הוא מחלל הפוסל את בתו, ראה קדושין עח א ובתוספות כאן), ומכל מקום הרי היא מותרת לפצוע דכא, שנלמד גם לכל הפסולות שיהיה פצוע דכא מותר בהן, וראה מה שכתב על זה בנהור שרגא. ובשיטת רש"י בזה, ראה בהערות הבאות.
והוינן בה: למאן, לשיטתו של מי - של רבי יהודה או של רבי יוסי - נסתפק רבי יוחנן בכהן שנשא בת גרים אם מאכילה בתרומה?!  11 

 11.  כתב רש"י: למאן אי לרבי יהודה, הש"ס הוא דקבעי לה, ומפרש ואזיל עד סיפא ופשטה, אבל רבי אושעיא לא פשט בה מידי, כדאמרן לעיל: הא בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא ולא פשיט ליה. וכוונתו אינה אלא לומר שרבי אושעיא לא פשיט לספק, אבל ביאור הספק שמבארת הגמרא בהמשך הוא כדי להבין דברי רבי יוחנן, וכמבואר ברש"י לקמן ד"ה אליבא דהאי תנא, ראה שם. אלא שמדברי התוספות בד"ה והא בעא, נראה שהבינו בדברי רש"י, שאין פלפול הש"ס כדי להבין דברי רבי יוחנן, אלא הש"ס מפלפל בעצם השאלה ולא בכוונת רבי יוחנן, וצריך תלמוד.
אי לשיטת רבי יהודה, אי אפשר לומר כן. כי הספק נפשט מאליו לאיסור. שהרי: בין אם תאמר שפצוע דכא כהן עדיין בקדושתיה קאי, בקדושת כהונה שלו הוא עומד, וכל הפסולות לכהונה אסורות אף לו.
ובין אם תאמר שלאו בקדושתיה קאי, והוא מותר באשה פגומה לכהונה, כאשה זו שהיא פגומה לכהונה כבת חלל זכר  12  -

 12.  לשון רש"י הוא: ואינו מוזהר מלישא אשה פגומה. דקדק ולא כתב "אשה פסולה", משום שהוא סובר שלא הותר פצוע דכא בכל הנשים הפסולות לכהונה אלא בגיורת או בבת גרים, ומשום שלדעת רש"י אין בת גר זכר כבת חלל זכר ממש (וכדמוכח גם מדבריו בדיבור הבא וכפי שנתבאר שם בהערה), אלא פגומה היא לכהונה. (וראה בתוספות שהזכירו סברא זו שאינה חללה גמורה, אלא שהם דחוה), ואשה פגומה מותרת לפצוע דכא אי לאו בקדושתיה קאי.
לפי שני הצדדים, לא אכלה בת הגרים הנשואה לו בתרומה, לשיטתו של רבי יהודה, כי ממה נפשך:
אי בקדושתיה קאי - לא אכלה, היות דהא אמר מר (רבי יהודה): בת גר זכר הרי היא כבת חלל זכר ואסורה לכהונה, ומשבא עליה כהן האסור בה מחמת כהונתו, הרי נעשית חללה, ונפסלה מלאכול בתרומת בעלה.  13 

 13.  א. לשון רש"י הוא: בת גר זכר כבת חלל זכר, ובת חלל פסולה לכהונה בפרק עשרה יוחסין, וכיון דבקדושתיה קאי לא אכלה, דאמרינן: הרי זו פסולה לו, ועשאה חללה בביאתו. ומבואר מדבריו, שמתחילה, קודם שבא עליה לא היתה חללה ולא נפסלה מלאכול בתרומה, ואף שבת גר זכר כבת חלל זכר, ובת חלל הרי היא חללה; (ולמד רש"י לפרש כן מדברי הגמרא שאמרה: ואי בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר מר: בת גר זכר כבת חלל זכר, הרי שאין אנו דנים לפוסלה לאכילה - אף אי בת גר זכר כבת חלל זכר - אלא אם כן בקדושתיה קאי, והיינו שאסורה היא לו ונפסלה לכהונה בביאתו, ומשמע שמתחילה לא היתה פסולה אף לרבי יהודה). ולשונו מורה על כוונתו, שבת גר זכר אינה - לדעת רש"י - כבת חלל זכר ממש להחשיבה כחללה ולפוסלה בתרומה, ולא השוו אותן אלא לענין איסור לכהונה (וכפי שמוכח מלשונו של רש"י בדיבור הקודם שאינה אלא פגומה ולא פסולה, וכפי שנתבאר בהערה לעיל), מה שאין כן כשנבעלה לפסול, הרי היא חללה גמורה כשאר אסורות לכהונה שנבעלו לכהן. ב. מבואר בסוגייתנו (כפי שפירשה רש"י, שמחמת ביאתו היא נפסלת), שבת גרים הנבעלת לכהן הרי היא פסולה מלאכול בתרומת בעלה כיון שנתחללה, ואף שאין אתה בא עליה לאוסרה מחמת "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שהרי היא הזרה והיא הפסולה, ואין זה "לאיש זר". הרי למדת: אף החללה, שהיא אינה אלא זרות בעלמא, פוסלתה מלאכול בתרומת בעלה, ועל כרחך אין האשה אוכלת מכח בעלה אלא מחמת דין עצמי שנתחדש בה, וכיון שנעשית חללה נתחללה מדין זה ואינה אוכלת בתרומת בעלה (וראה קרן אורה, ערוך לנר, רש"ש, קובץ הערות, וקהלות יעקב סימן מ מחכם אחד, שפלפלו בכל זה בדברי התוספות כאן; וראה עוד בהערה במשנה שכן מוכח גם מדברי המשנה).
ואי לאו בקדושתיה קאי, ואין בת גר אסורה לו מחמת כהונתו, מכל מקום לא אכלה בתרומה מאחר שנבעלה לו, שהרי אסורה היא לו מדין "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'". ואף שבת גרים היא -
היות דהא אמרינן (כלומר, הרי רבי יהודה סובר, ויש גורסים: אמר) ש"קהל גרים איקרי קהל"!
וכיון שנבעלה לו, היא נפסלה בתרומה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".
נמצא, שלדעת רבי יהודה, ודאי אסורה היא בתרומה, מדין זונה, כיון שודאי נבעלה לפצוע דכא שהוא "איש זר", ואפשר שאף נעשית חללה משום ביאת כהן בבת גרים.
ואי לרבי יוסי - החולק על רבי יהודה, הן בדין "בת גר זכר כבת חלל זכר", והן בדין "קהל גרים איקרי קהל" - הרי אף לשיטתו אין מקום להסתפק, כי ודאי מותרת היא בתרומה, ממה נפשך:
בין אם נאמר שפצוע דכא כהן בקדושתיה קאי ואסור הוא בבת גרים, ובין אם תאמר שכהן פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי ומותר הוא בבת גרים - לפי שני הצדדים היא אכלה בתרומתו של בעלה הכהן שהוא פצוע דכא.
ומבארת הגמרא את טעמו של דבר:
אם בקדושתיה קאי - ואתה בא לפוסלה בתרומה מחמת שהיא בת גר האסורה לכהונה, ואם תבעל לכהן פצוע דכא (העומד בקדושתו) היא צריכה להפסל -
אין היא נפסלת בכך, אלא היא כן אכלה בתרומה, היות דהא אמר רבי יוסי: אף גר שנשא גיורת - בתו כשרה לכהונה (וחלוק הוא על הסוברים שבת גרים אסורה לכהונה).
הרי, שלדעת רבי יוסי לא עבר בביאתו על איסור כהונה, ולא נעשית חללה לפוסלה בתרומה.  14  ואי לאו בקדושתיה קאי, ואינו אלא ישראל - הרי ודאי אכלה! שאי אתה יכול לפוסלה מחמת "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'", דהא אמר רבי יוסי: קהל גרים לא איקרי קהל, ופצוע דכא מותר בגיורת.  15 

 14.  ואף אין אתה יכול לפוסלה בתרומה מחמת שעברה על "לא יבא פצוע דכא בקהל ה"', ונמצא שנבעלה ל"איש זר" ונפסלה לתרומה, כיון שלדעת רבי יוסי קהל גרים לא איקרי קהל, ואין פצוע דכא אסור בגיורת או בבת גרים, תוספות וריטב"א).   15.  א. כתבו התוספות: אף אי בקדושתיה קאי, אין די במה שאמרה הגמרא שלדעת רבי יוסי גר שנשא גיורת בתו מותרת לכהונה, שהרי עדיין צריכים אנו למה שאומרת הגמרא לפי הצד שלאו בקדושתיה קאי, שאין היא אסורה עליו מחמת לא יבא פצוע דכא בקהל ה', ומשום שקהל גרים לא איקרי קהל. "ולא חש להזכיר, אלא נטר עד דקאמר אי לאו בקדושתיה קאי אכלה, דאי לא קאי, סגי לה בטעם דקהל גרים לא איקרי קהל לחודיה", וראה ביאור דבריהם במהרש"א; והריטב"א כתב: אלקמיה סמיך. ב. שיטת רש"י היא, שאין פסול "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", אלא אם כן היה הוא הפסול והזר, אבל אם היתה היא הפסולה והזרה אין בה פסול זה. ובקהלות יעקב הנדמ"ח בסימן לט הביא בשם הקובץ הערות לבאר גדר הדברים: אין האיש הזר פוסל אותה מחמת איסור הביאה (כחללה מפסולי כהונה), אלא מצד שהבועל גברא הפסול לקהל וכל הפסול הוא פוסל בביאתו כדרך שחלל פוסל בת ישראל אף על פי שאינה אסורה לו כלל, אלא משום שהוא פסול, והפסול פוסל; ומטעם זה כתב שם, שאפילו אם לא יהיה איסור בדבר כלל, הרי שהאשה תיפסל, שכל הפסול פוסל. ותמה עליו בקהלות יעקב שם מסוגייתנו, שהרי מבואר כאן שאם קהל גרים לא איקרי קהל ואין הפצוע דכא אסור בה, אין הוא פוסלה, הרי למדת: שאף הפסול אינו פוסל אלא אם כן היתה הביאה אסורה. וראה שם שהאריך לבאר גדר הדין לפי דעת רש"י.
ואם כן - לדעת מי נסתפק רבי יוחנן?!  16  תירוץ הגמרא מתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י.

 16.  הגמרא אינה מתיחסת לאפשרות שספיקו של רבי יוחנן הוא אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הסובר: בת גרים אסורה לכהונה, ואילו קהל גרים לא איקרי קהל, ואף שלפי שיטתו לא שייך לומר לא כדברי הגמרא אליבא דרבי יהודה, ולא כדברי הגמרא אליבא דרבי יוסי, אלא דינה תלוי בספק אם בקדושתיה קאי או לא; (ובתירוץ הגמרא אכן מפרשת הגמרא את דברי רבי יוחנן לפי שיטה זו, אך באוקימתא חדשה). (ואין לומר: הואיל וכל איסורה הוא מדברי קבלה, לכולי עלמא אין הפצוע דכא בקדושתיה לענין בת גרים, שאם כן נמצא כהן פצוע דכא מאכיל בת גר וגיורת לדעת רבי אליעזר בן יעקב, ומה הקשתה הגמרא בתחילת הסוגיא). וצריך לפרש, שהוקשה לגמרא מה הם צדדי הספק אליבא דרבי אליעזר בן יעקב, והרי אי בקדושתיה קאי ודאי אסורה, ואי לאו בקדושתיה קאי, הרי ודאי מותרת היא, שמא תאמר: ספק זה עצמו אם בקדושתיה קאי או לא הוא הוא ספיקו של רבי יוחנן, נמצא שהספק שהסתפקו בני הישיבה לרב ששת בפרק הערל, כבר נסתפק בו רבי יוחנן, ואין נראה לגמרא לומר כן, (וראה כוס ישועות שתמה בזה).
אלא, רבי יוחנן, שנסתפק בכהן שנשא בת גרים אם מאכילה בתרומה, לא נסתפק בבתם של גר וגיורת, אלא בבתו של גר שנשא אשה מישראל.
ואליבא דהאי תנא, הסובר שהיות ואמה היא מישראל, הרי היא מותרת לכהונה.
דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה, עד שתהא אמה מישראל.  17 

 17.  לאו דוקא אמה מישראל, והוא הדין אם היה אביו מישראל ואמו גיורת, כמבואר בקדושין עז א.
וכמו כן סובר הוא שקהל גרים לא איקרי קהל  18 xxx

 18.  תוספות חד מקמאי. והמהרש"א כתב: נראה לי דהך אבעיא לא אזלא אלא אי סבירא ליה לרבי אליעזר בן יעקב כרבי יוסי דקהל גרים לא איקרי קהל, אבל לרבי יהודה, אי נמי לאו אמה מישראל אסורה לפצוע דכא, דקהל גרים איקרי קהל.
ולכן היה לנו להתירה, שהרי אמה מישראל, וקהל גרים לא איקרי קהל.
אלא שנסתפק רבי יוחנן, שמא היות ואמה היא מישראל אין זה "קהל גרים", ופצוע דכא אסור בה - והכי קמיבעיא ליה לרבי יוחנן:
האם רק כשרות לכהונה מיתוספא בה (על ידי אמה שהיא ישראל), אבל עדיין שם גר עליה ואינה בכלל "קהל" -
ולכן אכלה בתרומת בעלה, כיון שלא עבר הפצוע דכא בביאתו איסור כלל.
או דילמא על ידי שאמה מישראל, אף קדושה של "קהל" מיתוספא בה, ואינה בכלל קהל גרים.
ולכן לא אכלה, הואיל ויש עבירה בביאתו, "לא יבא פצוע דכא בקהל ה'", ונפסלה מלאכול בתרומה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".
ומאחר שנתברר ספיקו של רבי יוחנן, פושטת הגמרא את הספק:
תא שמע: כי אתא רבי אחא בר חיננא מדרומא (מן הדרום), אתא, ואייתי מתניתא בידיה (בא והביא עמו ברייתא):
מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים, שמאכילה בתרומה?
שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו".  19 

 19.  בפירוש הריב"ן כתב לבאר את הדרשה: דמצי למיכתב "וכי יקנה נפש" דהא כולה פרשתא בכהן קא מיירי, אלא להכי כתב "וכהן" דיש לך כהן אחר שמאכיל קניינו בתרומה, ואי זה זה פצוע דכא שמאכיל בתרומה בת גרים שמותרת לו.
ובהכרח שברייתא זו מדברת במי שאמה היא מישראל, ולפי רבי אליעזר בן יעקב, ומשמיעה לנו שאין בה איסור אפילו מחמת "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'".
שאם לא כן, למאן, לדעת מי אנו מרבים כהן פצוע דכא שמאכיל את בת הגרים בתרומה?
אילימא לרבי יהודה -
האמר (הרי נתבאר לפי שיטתו), שבין אי פצוע דכא בקדושתיה דכהן קאי, ובין אי לאו בקדושתיה דכהן קאי, לא אכלה.
ואי לרבי יוסי, למה לי קרא?
האמר (הרי נתבאר לפי שיטתו) שבין אי פצוע דכא בקדושתיה דכהן קאי, ובין אי לאו בקדושתיה דכהן קאי - אכלה!
אלא לאו, לרבי אליעזר בן יעקב
ושמע מינה: כשרות לכהונה בלבד הוא דאיתוספא נוספה בה בבת גר שאמה מישראל, אבל קדושת "קהל" לא נוספה בה על ידי אמה שהיא מישראל, ומותרת היא לפצוע דכא, ולפיכך אכלה בתרומה.
ומסקינן: שמע מינה!  20 

 20.  לעיל בגמרא אמרו: וכי תימא הכא נמי יש לו להאכיל בבת גרים, והא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא. ודקדקו הראשונים: הרי לפי מה שנתבאר כאן, ספיקו של רבי יוחנן היה אליבא דרבי אליעזר בן יעקב (ובכהן שנשא בת גיורת שאמה מישראל, לפי פירושו הראשון של רש"י), ואילו לדעת רבי יוסי הרי היא מותרת בודאי, ומאי מקשי?! וכתב הריטב"א: הואיל ומשנתו של רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, רצתה הגמרא לפרש כשיטתו. ולפי שיטת רש"י (בפירושו הראשון), שאף אליבא דרבי אליעזר בן יעקב לא נסתפק רבי יוחנן אלא בפצוע דכא כהן שנשא בת גר שאמה מישראל, ולא בכהן שנשא בת גר וגיורת, צריך לפרש כוונת הגמרא, דתרתי קאמר: אם נשא בת גרים (אביה ואמה גרים), הרי הדין תלוי בספק דפרק הערל, ואם נשא בת גר שאמה מישראל הרי הדבר תלוי בספיקו של רבי יוחנן. וראה מה שכתבו התוספות בישוב הקושיא, ודבריהם צריכים תלמוד מלשון רש"י שלפנינו, וכפי שנתבאר לעיל בהערה.
השמועה הבאה מתפרשת לפי שיטת רש"י כהבנת רוב הראשונים והאחרונים.  21  איתמר: רב אמר: אף שהחופה אינה מועילה לקנות באשה אלא אם כן קדמו לה קידושין, וחופה בלא קידושין אינה כלום, מכל מקום -

 21.  שיטת הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והמאירי בהבנת דברי רש"י, כי לדעת סוגייתנו, חופה בלא קידושין אינה קונה, וכן משמע מדברי רש"י לקמן נח א ד"ה חופה, וכמו שלמד הריטב"א מדבריו שם; וכן הבינו בדבריו הקרן אורה והערוך לנר, ועל פי דרך זו מתבארת כאן שיטת רש"י; ולתוספות שיטה אחרת בהבנת דבריו.


דרשני המקוצר[edit]