בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אודט אוריידא בת תורקיה

שיחה לפרשת יתרו תשע"ב

ה' אלוקי ישראל

אילו הביאנו לפני הר סיני ◆ הכנות לקבלת התורה ◆ 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' ◆ נקדש את שמך בעולם ◆ והייתם לי סגולה ◆ 'אמת אתה הוא אדון לעמך'.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ח שבט תשע"ב
13 דק' קריאה 42 דק' צפיה
אילו הביאנו לפני הר סיני
נאמר בפרשה:
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.
אנו אומרים בהגדה של פסח: 'אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו'. לכאורה, למה דיינו - הרי כל המטרה שבשבילה באנו אל הר סיני היא קבלת התורה, לא מדובר בטיול לסיני, אז למה אומרים על עצם ההגעה להר סיני 'דיינו', ועוד, חז"ל אומרים לנו שכשישראל באו אל הר סיני פסקה זוהמתם. כלומר, חל שינוי בעם ישראל עוד לפני מתן תורה מעצם המעמד עוד לפני הר סיני. מה פשר הדברים?
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר שלפי דברי חז"ל האבות קיימו את התורה, אבל איך הם ידעו מה לקיים, הרי עוד לא היה מעמד הר סיני, אלא שכל אדם בתוך נשמתו מחובר עם אור ה', ויכול מתוך תוכו להשיג את כל התורה כולה, אלא שהתוך הפנימי הזה מכוסה בקליפות. ידיעותיה הפנימיות של הנשמה, וחיבורה עם המקור האלוקי העליון – מכוסה מאתנו. האבות הזדככו כל כך, עד ש'היו כליותיהם כשני רבנים', ו'מעצמם למדו תורה'. חז"ל אמרו לנו עוד שיש באדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. האיברים של האדם הם לבושים שבהם פועלת הנשמה הפנימית, וכיוון שבנשמה הפנימית יש רמ"ח ושס"ה כוחות פנימיים, שהם התורה והחיבור אל דבר ה', לכן גם בלבושי הנשמה – איברי הגוף הגשמיים – רואים את ההקבלה הזו. האבות היו ברמה כזו של זכות וטוהר, היו 'מרכבה לשכינה' לחלוטין, ולכן מתוך עצמם הם השיגו את כל התורה כולה. אומרים לנו חכמים שאפילו את תקנות חז"ל קיימו האבות. ר' מנחם מנדל מוויטבסק מסביר שהשערות של האדם, שהם מעין תוספת על גופו, הן חלק האדם המקביל לתקנות חכמים.
בכל אופן, מתוך התבוננות עמוקה השיגו האבות את כל המצוות, כי לכל התורה כולה יש טעמים, ואפילו לחוקים של התורה יש טעם שנסתר מאתנו, וכשמעמיקים מאוד מבינים את כל התוכן. כאשר כל הרצונות נכונים ומתוקנים, השאיפות הן לטוב ולקודש - ממילא יודעים את כל המצוות כולן. לכן כשישראל באו להר סיני - פסקה זוהמתם, כי בעצם העמידה לפני הר סיני ידענו את התורה בעצמנו, וכבר לא היה צריך את מתן תורה, ולכן אנו אומרים בהגדה: 'אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו'. אלא שיש הבדל בין ידיעה מעצמנו ובין ציווי גלוי מאת ה' אלינו, כי 'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה' (קידושין לא.). מה שבא מתוכנו זו מדרגה אחת, ומה שבא מתוך ציווי אלוקי שה' מצווה אותנו הוא במדרגה עוד יותר גדולה.

ההכנות הנדרשות לקבלת תורה
עצם ההכנה לקראת קבלת התורה כבר רוממה אותנו למדרגה מיוחדת. והתורה מתארת את ההכנה הזו ברמז: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' (יט, ב). אור החיים מבאר את הרמזים, שלב אחר שלב: 'וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים' רומז שבני ישראל יצאו מהמצב שבו הם היו ברפידים, הם נפרדו מהתאוות, משום שבלי הפרישה אי אפשר לקבל תורה. 'וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר' – אדם צריך לעשות עצמו כמדבר כדי שיוכל לקבל את התורה, זהו רמז למידת הענווה. הענווה והפרישות הם שני תנאים בסיסים שבלעדיהם אי אפשר לקבל את התורה.
התורה היא רוחנית ועליונה, ואם יש לאדם משיכה אל התאוות, אל החומר - זו משיכה שהפוכה מהמשיכה אל דבר ה'. כדי לזכות לתורה אדם צריך להיטהר מכל המשיכות החומריות. 'איזהו תלמיד חכם - מי שמשהה אכילתו'. מי שלא מרגיש שהגיע הזמן לאכול, משום הוא שקוע בלימודו, או מי ש'דורס ואוכל', אוכל בלי לשהות, לא משקיע בהכנות סביב האוכל, האוכל לא תופס אצלו מקום - אוכל מפני שצריך לאכול. כלומר, תלמיד חכם זה אדם שענייני החומר לא תופסים אצלו מקום חשוב, ואז הוא יכול ללמוד תורה ולעלות במעלות הקודש.
התנאי השני לתלמיד חכם הוא שיהיה עניו. אדם שלא מתבטל לא יכול לקלוט את התורה. אם האדם עסוק בעצמו ולא בטל כלפי אור ה', הוא לא יכול לקלוט את התורה. אפשר להבין שהענווה היא רק תנאי חיצוני ללימוד התורה, כי אדם גאה מתבייש לשאול מה שהוא לא מבין, וממילא אין לו תשובות והוא לא יתקדם בלימוד, לעומת העניו ששואל מה שהוא לא מבין, אין לו בעיה שיצחקו עליו, כי הוא בטל כלפי הצורך להבין את התורה. אבל הדברים עמוקים הרבה יותר. הענווה היא מידה רוחנית, וכדי להשיג את התורה העליונה והמופשטת, להשיג את דבר ה', אדם צריך להיות מתאים לזה.
המשיכה של האדם אל החומר היא פשוט ההפך ממשיכה אל הרוח. כדי להשיג את התורה צריך להיות מתאימים אליה, להיות מופשטים מהמציאות. אמנם צריך להשתמש בכל המציאות, ולרומם אותה, אבל הדגש הוא שלא להימשך אחרי המציאות החומרית, אלא למשוך אותה ולרומם אותה. כך יכול האדם להתענג על האוכל בשבת כי זו מצווה, מבלי להיות במצב שהוא נמשך אל החומר. אבל אם יש ממש משיכה אחרי החומר – זה מנוגד למשיכה הרוחנית אל התורה. שתי התכונות הללו, הפרישות והענווה, רמוזות כאן בפסוק כהכנה לקבלת התורה.
הכנה נוספת היא: 'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר', שדייקו חכמים מכך שכתוב 'ויחן' ולא ויחנו - 'כאיש אחד בלב אחד'. את התורה מוכרחים לקבל כחלק מכלל ישראל, ולא כל יחיד ויחיד כפרט. היחיד כחלק מהאומה כולה.
עוד הקדמה לפני מתן תורה היא יראת ה'. 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'' (תהלים קיא, י). אדם שניגש לתורה בלא יראה לא יוכל ללמוד ולהתקדם. זהו המפתח, השער, לקבלת החכמה. מסופר על חסיד אחד שנסע לרבי שלו, אני חושב שהיה זה רבי מנחם מנדל מוויטבסק. בדרכו עצר החסיד לשבות בישוב יהודי. הרגישו שם שהוא בן תורה, וסיפרו לרב היישוב שהגיע תלמיד חכם לשבות אצלם, אז הרב הזמין אותו להיות אורח שלו. בתוך הסעודה דיבר עמו הרב בדברי תורה, וראה שהאורח שלו תלמיד חכם, חריף ובקיא. שאל אותו הרב, 'לאן אתה ממשיך מכאן'? ענה החסיד שהוא נוסע לרבי שלו. תמה הרב, 'וכי תלמיד חכם שכמותך צריך לנסוע לרבי, ומה מיוחד ברב שאליו אתה הולך?' ענה החסיד: 'לרבי שלי יש רוח הקודש, ואני נוסע אליו'. שאל אותו הרב: 'ומניין לך שיש לו רוח הקודש? האם אתה יודע לראות מה שבלבו של אדם?' עונה לו החסיד, 'כן! אני יודע מה האדם שמולי חושב'. תמה הרב: 'אם כך – אמור לי מה אני חושב כעת!' ענה לו החסיד: 'אתה עכשיו חושב על הפסוק 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד'' (תהלים טז, ח). 'לא נכון!' אמר לו הרב. חייך החסיד, 'בגלל זה אני הולך לרבי שלי. הוא חושב כל הזמן על הפסוק הזה'. לא יכול להיות שרב לא יחשוב כל הזמן על 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד'.
מספרים גם על ה'דברי חיים', רבי חיים מצאנז, שהיה גאון עצום, ונסע לרבי מרוז'ין. פעם פגש בדרך את ר' שמעון סופר, מצאצאי החתם סופר ומתלמידיו. שאל ר' שמעון את ר' חיים: מדוע אתה נוסע לרבי, מה מיוחד בו? השיב לו ר' חיים שהרבי שלו מוכן בכל רגע נתון למסור את נפשו על קידוש ה', ומסירות הנפש היא בסיס להשראת השכינה. הרי בית המקדש נבנה בהר המוריה מפני ששם הייתה מסירות הנפש של יצחק אבינו במעשה העקדה.
בכל אופן, היחס לתורה צריך להיות מתוך הכרת גדלות ה', מתוך הכרה שהתורה שאנחנו הולכים ללמוד היא דבר ה'. לזכור את זה ולחיות את זה, שזה יהיה בתוך הנפש פנימה. אם האדם יודע שהוא הולך לעסוק בדבר ה', יראת ה' ממלאת את לבבו, וכך התורה נקנית אצלו. חכמים אומרים לנו שיראת שמים משמרת את התורה אצל האדם, 'יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ' (ישעיה לג, ו). כשהאדם ניגש ללמוד מתוך יראת שמים, כל הקליטה של התורה וההתחברות לתורה, היא על הבסיס הזה של יראת ה'.
ומעל כל ההכנות שהזכרנו: פרישות, ענווה, אחדות ויראת שמים - שורש השורשים לקבלת התורה הוא סגולת ישראל. לא היה אפשר לזכות בתורה אם לא שהקב"ה טבע בעם ישראל את הטבע הסגולי שלהם, 'וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (יט, ו). ואכן, יסוד זה מופיע בפתיחת דבר ה' בעשרת הדברות: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים', לא נאמר 'אני ה' אלקיך אשר בראתי אותך', או 'אשר יצרתי אותך', או 'אשר זן ומפרנס', לא 'האלוקים שהכול תלוי בי'. לא כך אומר ה' לישראל, מפני שזה לא בסיס מספיק כדי לתת להם את התורה. בשביל מתן תורה צריך את הידיעה של 'אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'. אני ה' שבחרתי בך, ולכן הוצאתי אותך מארץ מצרים. עם ישראל נמצא במדרגה אחרת לגמרי משאר האומות. האמירה הזו מכוונת לעם ישראל כולו, בלשון יחיד, כי כל ישראל התרוממו למדרגה הסגולית של השייכות הפנימית עם התורה.

'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'
הלשון 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' אינה לשון של מצווה. ואכן, בין הראשונים יש מי שאמר שאין זו מצווה מתרי"ג המצוות אלא היסוד של המצוות. אמנם אי אפשר בלי אמונה, אבל האמונה היא לא מצווה בין המצוות, היא שורש למצוות, מצווה כללית שלא שייך שתימנה בין המצוות הפרטיות. אך הרמב"ם מונה את מצוות האמונה בתוך תרי"ג המצוות בתור מצווה הראשונה. הרב זצ"ל, בספר עולת ראי"ה, בפירושו ל'אני מאמין' מסביר, שמצוות האמונה היא לא עצם ההכרה במציאות ה', אלא הידיעה שהקב"ה, שהוא בורא העולם, הוציאנו ממצרים, נתן לנו את התורה והביאנו לארץ ישראל. להאמין בכך שה' משגיח עלינו, ומופיע ומתגלה בכל הפרטים שיש בעולם. הרמב"ם מונה י"ג עיקרי אמונה, והם חלק משלמות מצוות האמונה.
והמהר"ל אומר (תפארת ישראל פרק לז), שהתורה דווקא התנסחה בצורה כזו שאינה לשון ציווי, משום ש'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אשר הוצאתיך מארץ מצרים' זו קביעת מציאות ולא ציווי, ולא תלוי אם האדם רוצה להקשיב אליו ולקיים אותו. הקב"ה הוא האלוקים שלנו, זו עובדה שאינה ניתנת לשינוי ולבחירה. העובדה הזו היא לא רק כפויה עלינו, כפי שנכפה עלינו ההר כגיגית, אלא הקביעה הזו בעצמה יצרה בנו טבע של עם ה'. טבע של אמונה, מציאות אחרת, של דבקות בריבונו של עולם, שה' הוא אלוקי ישראל, והמציאות הזו לא ניתנת לשנוי. היא מוחלטת ונצחית.
'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' מתחיל בכך ש'הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'. הקב"ה הוציא אותנו מעבדות לחרות, והחרות הזו אינה רק חרות חיצונית, שאנחנו כבר לא עבדים במצרים, אלא יחד אתה יצאנו לחופש רוחני-פנימי, השתחררנו מכל השעבודים של העולם הזה. רק בן חורין אמיתי יכול להיות מחובר לדבר ה' ולהאמין באמונה אמתית.
לאמונה אמתית ומוחלטת ניתן להגיע רק כשה' מוציא אותנו מארץ מצרים. לא רק ממצרים הגשמית, אלא גם יציאה רוחנית מ'בית עבדים' לחרות עולם, לחופש רוחני, ממצרי מצרים אל המרחב האלוקי הבלתי מוגבל. אדם שלא מתרומם לאמונה בריבונו של עולם הוא מצומצם, אך אם הוא מתבטל כלפי הגדולה האלקית הוא נהיה שייך לגובה האינסופי, הוא שייך לריבונו של עולם והוא חלק מההוויה הבלתי מוגבלת - כל זה טמון בקביעה 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', מציאות עובדתית.
המהר"ל מבסס את הדברים. חז"ל שואלים בספרי (דברים לא):
'ה' אֱלֹהֵינוּ' למה נאמר? הרי כבר נאמר 'ה' אֶחָד'! ומה תלמוד לומר אלקינו? - עלינו הוחל שמו ביותר. כיוצא בו אתה אומר: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' (שמות לד, כג). ומה אני צריך 'אלקי ישראל', והלא כבר נאמר 'את פני האדון ה'? - על ישראל הוחל שמו ביותר. כיוצא בו אתה אומר: 'שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי... אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (תהלים פא, ט-יא) - אלקים אני לכל באי עולם, עליך הוחל שמי ביותר.
ההופעה של מציאות ה' בעולם היא בתור אלוקינו. ריבונו של עולם מופיע בעולם כאלוקי ישראל עד כדי כך מחוברים עם ישראל בשם ה'. עם ישראל כביכול בטל כלפי ריבונו של עולם. בכל הופעה שמופיע עם ישראל - הקב"ה מופיע דרך ההופעה הזו, שהרי הוא אלוקי ישראל.

נקדש את שמך בעולם
במדרש תנחומא (פרשת קדושים, ב) אנו לומדים שלא רק בעולם הזה נקרא שמו של הקב"ה על עמו אלא אפילו בעולמות העליונים:
אמר הקב"ה לישראל: קודם שבראתי אתכם, היו המלאכים מקלסים אותי ואמרו: 'בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם' (תהלים קו, מח).
המלאכים מקלסים את הקב"ה כאלוקי ישראל. לכאורה, מדרגת המלאכים גבוהה ממדרגת ישראל. הרי לעם ישראל יש גוף גשמי, הם נמצאים בעולם הזה, ואילו המלאכים הם רוחניים, מופשטים, גדולים ועצומים לפי תיאורי חז"ל. נראה שהמלאכים מביעים את כבוד ה' אולי יותר ממה שישראל מביעים. אבל ישראל נמצאים במדרגה גבוהה יותר.
המיוחד בעם ישראל הוא החיבור בין הקצוות הללו. מצד אחד, המקור הרוחני והפנימי של ישראל. הנשמה שנמצאת לפני ולפנים, היא רוחנית ועליונה, וקודמת אפילו למציאות של המלאכים. יש מדרגות-מדרגות של מלאכים: ישנם שרפים, אופני הקודש, ועוד שמות ומדרגות שונות, אבל הנשמה גבוהה מהם. מצד שני היא הולכת ומתפשטת ומשתלשלת עוד ועוד עד שמופיעה בגופו של האדם. גופו של האדם הוא בסך הכל מעין לבוש של הנשמה האלקית. נפש החיים אומר שהגוף דומה לנעליים, זהו לבוש שמלביש רק את הקצה התחתון.
המוגבלות של המלאכים היא שהם לא יכולים להתפשט, אך הנשמה הישראלית מתפשטת ומופיעה בעולם הזה. חשוב להבין את המושג של ההתפשטות הזו. זה לא צמצום אלא התפשטות. אותה קדושה עליונה שקיימת למעלה, היא מקור לכל הנבראים שבעולם, והרי ישראל קדמו לעולם - היא-היא נשמת ישראל. אותה נשמה מתפשטת, יורדת ומופיעה בעם ישראל שבעולם הזה. זהו בדיוק הגודל שלה שהיא מופיעה אפילו כאן למטה. במבט חיצוני אנחנו חושבים שאם הנשמה יכולה להתחבר עם הגוף, מוכרח להיות שהרוחניות שלה קטנה ומצומצמת, אבל בגלל שהמלאכים לא יכולים לקבל מסגרות חומריות – הם גדולים יותר. לא כן הדבר. במבט עמוק ומופשט יותר, דווקא הגודל העליון הוא זה שיכול להתפשט ולהופיע בכל המדרגות, הוא כל כך משמעותי, רוחני ובסיסי, עד שכל המדרגות וכל העולמות קשורים בו. זו מעלתם של ישראל.
אפשר לתת דוגמה נוספת לכך שדבר רוחני מאוד דווקא שייך לכולם, ולא שמור רק ליחידים. הרב אומר, שהפילוסופיה היא חכמה עמוקה, שרק אנשים בעלי כישרון מאוד גדול יכולים ללמוד אותה אך כולם מאמינים בה. לכאורה זה אומר שהאמונה היא מדרגה פחותה, שאפילו אדם פשוט יכול להאמין, גם אם הוא לא למד ולא שנה. אבל זה לא כך. איפה שהפילוסופיה נגמרת, שם מתחילה האמונה. האמונה כל כך גדולה ובסיסית עד שהיא יוצאת מהגבולות והיא יכולה להתפשט עד המדרגות הכי נמוכות, וכמובן שהיא יכולה גם לעלות גבוה יותר מכל המדרגות, מפני שהיא גבוהה מהכלי של השכל, ולא מוגבלת דווקא בו. השכל הוא מוגבל, אבל האמונה, היא מין חוש, או כוח, שהוא לא מוגבל בגבולות אלא מופשט, כמו הנשמה.
נשמתם של ישראל עליונה עד כדי כך שהיא מתפשטת ומופיעה באומה הישראלית הגשמית ועל כן רק עם ישראל כאומה יכולים לקבל את התורה, כי שם ה' מיוחד עליהם, וטבוע בהם החוש של האמונה. הם מיועדים להשיג את הגדולה האלוקית בצורה אחרת, עליונה יותר מכל השגה רוחנית בדרך השכל, כפי שיכולים נבראים אחרים להשיג, ואפילו מלאכים. לכן כהכנה למתן תורה מוכרחים להעמיק בסגולתם של ישראל.

והייתם לי סגולה
מוסיף המהר"ל נקודה נוספת:
קדושת ישראל במה שהם אומה קדושה. כי אין דברינו רק בקדושת ומדרגת העם, במה שהם, ואין דברינו באדם פרטי.
זהו משפט קצר ויסודי מאוד. עם ישראל קדוש, וממילא גם הפרטים שבו, משום שהם נמשכים מהכלל. עם ישראל הוא עם קדוש, עם ישראל הוא עם ה', על עם ישראל נקרא שם ה' אלוקי ישראל. מאז שעם ישראל נהיה לעם הוא נושא את שם ה' בעולם. יחידים קדושים היו גם קודם אך הם לא גילו את היסוד הזה בעוצמה כזו. אמנם היו בעם ישראל כאלה שסטו מן הדרך, אבל האומה כאומה, מאז ראשית הווייתה ועד היום הזה ועד בכלל - נושאת את שם ה' אלוקי ישראל בעולם.
יש ירידות ויש עליות. יש יחידים, ואפילו רבים, שיוצאים מהסדר. לפעמים נראה אפילו שהרוב יוצא מהסדר, אבל הם פרטים. האומה לא משתנה, האומה ממשיכה בדרכה, בירידות ובעליות. וזהו חלק מהעניין - לגלות את שם ה' גם בירידה, לצורך עליה. והסגולה הזו היא בסיס למתן תורה.
נקודה נוספת שמבאר המהר"ל היא בקשר למילה 'אנכי':
ומה שאמר: 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', ולא אמר 'אני ה'', כי מילת 'אנכי' מורה על עצם המדבר בכל מקום, כאילו אמר אני בעצמי.
יש אני, ויש אני בעצמי. 'אני' יכול להתנהג פעם כך ופעם אחרת, אבל 'אני בעצמי' זה משהו קבוע ומהותי. כביכול הקב"ה אומר לעם ישראל: 'באופן עצמי ומהותי אני אלוקיך', המציאות האלוקית בעצמה מחוברת עם ישראל.
וזה מה שאמרו חז"ל בנוטריקון: 'אנא נפשי כתבית יהבית' (שבת פח:).
כלומר 'אני את עצמי כתבתי ונתתי'. בנתינת התורה, כביכול נתן הקב"ה את עצמו לישראל. אנכי, אני בעצמי, זה משהו שלא יכול להשתנות. שתי המצוות הראשונות, 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי', הם השורש לכל תרי"ג המצוות. כל מצוות עשה נמשכות מההכרה בכך ש'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', וכל מצוות לא תעשה נמשכות מ'לֹא יִהְיֶה לְךָ אלהים אחרים על פני'. וכפי שמבאר המהר"ל, באמירת 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ' טמונה ההכרה בקדושתם של ישראל.
בתחילת מגילת שיר השירים (א, ב) נאמר: 'יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן', ומבאר הגר"א, שכנסת ישראל מבקשת מהקב"ה שתי נשיקות שבין אהוב לאהובתו: האחת, על שהיא אוהבת אותו, והשנייה, על שהיא לא בוגדת בו ולא מתעסקת עם אחרים. שתי הנשיקות הללו הן כנגד 'אנכי' ו'לֹא יִהְיֶה לְךָ'. זו הדבקות של ישראל בקב"ה – שדבקים בו ורק בו. ומתוך שתי הדברות הראשונות הללו נמשכת נתינת כל התורה על פרטיה, דקדוקיה, תוספותיה ותיקוני חז"ל, הכול מתוך שאנחנו עם ישראל עם סגולה.
ממשיך המהר"ל שם:
וזה מה שאמרו חז"ל (ברכות לב:): 'אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה: 'וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ'. כי אי אפשר לשכוח אותך, אחרי שישראל דבקים בו.
הגמרא שם מדגישה שאפילו מעשה העגל ישכח, ועליו נאמר 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה', אבל 'אנכי' - שזה רומז למעמד הר סיני, לנקודה העצמית ביותר - 'לא אשכחך'. מעשה העגל האיום והנורא לכאורה יכול היה לשבש את כל החיבור בין כנסת ישראל לריבונו של עולם. אבל כיון שהחיבור הוא עצמי ופנימי כל כך הוא לא ניתן לשינוי. הקלקולים והנפילות הם חיצוניים, לא מהותיים ועצמיים. לכן ישראל תמיד חוזרים בתשובה. אם יש נפילות, יהיו גם עליות, כי כלל ישראל לדורותיו מחובר לה' ולרצונו. 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', ה' הוא אלקי ישראל, הוא קרא את שמו עלינו, ואנחנו תמיד נקראים 'עמו'.
זה היסוד והמבוא הבסיסי ביותר לקבלת התורה, ואת היסוד הזה היה הרצי"ה חוזר ומשנן לנו כל הזמן. כך הוא היה מבאר את ברכת התורה: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. הבחירה בנו מכל העמים היא תנאי, הקדמה ויסוד לכך ש'נתן לנו את תורתו'. כפי שהסברנו, הבחירה הזו היא בעצם הטבעה של הטבע האלוקי במהות של ישראל, ורק מתוך כך אנחנו אלו שעושים את רצונו ויכולים לקבל את התורה לפרטיה ודקדוקיה.

'אמת אתה הוא אדון לעמך'
בזמן האחרון לא כל כך מודגשת התפיסה הבסיסית שאנחנו עם סגולה השונה מכל העמים. צריך לדעת שהשוני הוא בשורש, אנחנו עם אלוקי ולכל אחד בעם הזה יש נשמה אלוקית אחרת, ומציאות אחרת. עם ישראל הוא ממש מדרגה אחרת במינים שיש בעולם: יש דומם, צומח, חי ומדבר, ויש ישראל. הרב אומר שההבדל בין ישראל לשאר העמים הוא גדול ומשמעותי יותר מן ההבדל שבין האנושות ובין בעלי החיים. זהו הבדל פנימי ורוחני, ולא רק הבדל חיצוני. הבדל נשמתי שאי אפשר לבחון אותו בדרכי השכל. יש דברים שהם על-שכליים והם יותר חזקים ויותר מציאותיים מהדברים שהשכל האנושי או החושים האנושיים מסוגלים לקלוט. האדם יכול לקלוט דברים יותר מגושמים, אבל המציאות הרוחנית היא חזקה ומשפיעה יותר מהמציאות הגשמית, היא מתקיימת יותר, וברובד הזה - הנשמה הישראלית מיוחדת יותר מכל נשמות האדם.
צריך לחזור ולהדגיש את זה, בלי לטשטש: אנחנו עם שונה, עם מיוחד. וכך גם יש לזכור ולחזור על כך שהארץ שלנו היא ארץ קדושה, ויש לה מעלות רוחניות קדושות. אולי אי אפשר לזהות את זה בעיניים רגילות, וייתכן שאפשר לראות בעולם מקומות יפים ומוצלחים כמו ארץ ישראל או אפילו יותר, אבל המעלה המיוחדת של ארץ ישראל היא מעלה אלוקית. התורה, שניתנה לנו בסיני, ניתנה לנו על מנת שנקיים אותה בארץ ישראל דווקא, משום שהיא המקום שמוכן לקיום רצון ה' באופן שלם. יש בארץ מעלה רוחנית גדולה מאוד, והיא יקרה לנו יותר מכל מקום אחר.
בנקודה הזו אני רוצה להוסיף את דברי הזוהר על הפרשה שלנו. כמה פעמים בתורה משה אומר לישראל 'ה' אלקיכם', בגוף שני, ולא 'ה' אלקינו'. הזוהר שואל למה משה מתנסח כך, וכי הוא לא חלק מישראל, צריך היה משה לומר 'ה' אלקינו מצווה אותנו'. מבאר הזוהר שמשה אומר זאת לישראל העומדים להיכנס לארץ ישראל: 'ה' הוא אלוקיכם', כיון שמי שגר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, ואילו מי שגר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. הזוהר אומר את זה אפילו על משה רבינו, הנביא הגדול בכל הדורות! אינה דומה מעלתו, מבחינה מסויימת, למעלתם של בני ישראל שזכו להיכנס לארץ ישראל. אנו רואים מכאן עד היכן מגיעה מעלתה וקדושתה של הארץ.
אנו מוכרחים לחזור ולשנן ולחיות מתוך ההכרה של הקדושה שקיימת בעולם – בישראל, בארץ, ובתורה. מתוך כך נפתח עבודת ה' עמוקה וגדולה, שתקרב אותנו אל הגאולה השלמה בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il