ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תרועת החצוצרות ומשמעותה

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ז

תרועת החצוצרות ומשמעותה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

שלושה יעודים לחצוצרות
מצוות עשה לתקוע בחצוצרות, ומפורט התורה מתי תוקעים בחצוצרות, וכך נאמר בפרשה (במדבר פרק י, ב-י):
"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת וגו':
וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם:
וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ-לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם:".

מן הכתוב עולה שיש לתרועת החצוצרות שלושה יעודים:
א. למקרא העדה ולמסע המחנות. ב. בעת מלחמה ובעת צרה לזיכרון לפני ה', וזו היא תרועה של תפילה. ג. במועדים בעת הקרבת הקורבנות של הרגל, וזו היא תרועה של שמחה כפי שהתורה מדגישה "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וגו' ".
היעוד הראשון של החצוצרות למקרא העדה נהג במדבר בלבד, ואינו שייך לדורות. שני היעודים האחרים לתקוע במועדים ובעת צרה נוהגים לדורות, והרמב"ם בספר המצוות מצות עשה נ"ט מנה את שניהם למצווה אחת, וז"ל:
"שצונו לתקוע בחצוצרות במקדש עם הקרבת כל קרבן מקרבני המועדים והוא אמרו ית' (שם י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות. ובבאור אמרו (ר"ה ב) שמצות היום בחצוצרות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי וראש השנה (כו ב, כז א, כט א) ותענית. וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות בעתות הצורך והצרות כשנצעק לפני השם יתעלה והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו' ".

וכן כתב הרמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה א " מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר (במדבר י') 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות', כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו ".

קול החצוצרות שמחה או זעקה

מופלא הדבר, כיצד החצוצרות יכולות לשמש להשמעת קולות שמשמעותן שונה כל כך, בחגים שהם זמן שמחה החצוצרות באות לבטא את השמחה, ובעת צרה וצוקה שנדרש בהם קולות של תחינה ותפילה לכאורה החצוצרות באות לבטא קול זעקה ותחינה. הא כיצד? נראה לומר שגם בעת צרה החצוצרות באות לעורר את השמחה.
נראה לבאר זאת על פי ספר החינוך מצוה שפ"ד, וז"ל:
"משרשי המצוה, לפי שבשעת הקרבן היו צריכין לכוון דעתם יפה בענינו כמו שידוע שהוא נפסל במחשבות ידועות, וגם כן צריך הקרבן כוונה שלמה לפני אדון הכל שציונו עליו, וגם כן בעת הצרה צריך האדם כיוון גדול בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים. כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון. ועוד יש תועלת נמצא בקול החצוצרות לפי הדומה, מלבד ההתעוררות אל הכוונה, כי בכח הקולות יסיר האדם מלבו מחשבת שאר עסקי העולם ולא יתן לב באותה שעה כי אם בדבר הקרבן, ומה אאריך וידוע זה לכל אשר הטה אוזן לשמוע חצוצרות וקול שופר בכוונה".

לפי החינוך החצוצרות באות לעורר את הכוונה " כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון". שגרת הטבע מביאה את האדם לעצבות והוא כישן מן הישן, וקולות הניגון מעוררות את האדם לשמחה ולהתחדשות, כך היה דוד מתעורר מקולות הכינור לומר לקב"ה שירים ותשבחות, וכך הנביא אלישע התעורר מעצבותו לשמוח בה' ושרתה עליו השכינה על ידי שאמר "קחו לי נגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ". מוסיף החינוך שיש בחצוצרות עוצמה מיוחדת של שמחה"הקול הגדול שבכל כלי ניגון" . בדברים אחו יש טעם מספיק מדוע תוקעים בחצוצרות במועד לעורר את שמחת החג. אולם כאן בא החינוך בדבריו להסביר כיצד קול החצוצרות נחוץ גם לתפילה, ואומר שזאת משום שהתפילה צריכה כוונה, וכמו שהקרבן נפסל במחשבה כך גם מחשבות זרות מעכבות בתפילה, והחצוצרות באות כדי להסיר המחשבות הזרות.
והנה מה הם המחשבות הטורדות את האדם בעת צרה? הלא היא הצרה עצמה, האדם שקוע בצרתו, החולה טרוד בכאביו וחוליו 1 , וקשה לו להתרכז בתפילה 2 , לכן כדי לעזור לו להשתחרר ממחשבות אלו באים החצוצרות לחזק את בטחונו בה' ולעורר את השמחה והתקווה הטובה שבלב.
זאת ועוד, התפילה צריכה להאמר מתוך שמחה, כפי שאמרו חז"ל (ברכות דף לא ע"א) " תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה ". וזאת משתי סיבות: האחת - מפני שצריך להתפלל מתוך בטחון בה' ששומע תפילה וכפי שעולה מפסוקי דזימרא ומסמיכת גאולה לתפילה 3 . והשניה - מפני שתפילה היא כעומד לפני ה', והיא כעין הנבואה שיש בה השראת השכינה, ובלא שמחה השכינה אינה שורה, כפי שאמרו חז"ל (שבת דף ל ע"ב) " ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב' ג) 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ". 4 ולכן אין עומדין לתפילה אלא מתוך שמחה של מצווה שמביאה להשראת השכינה.
נמצא שטעם מצוות תקיעה בחצוצרות אחד הוא, לעורר את השמחה, הן בימי חג ומועד, והן בעת צרה, כהכנה נכונה לתפילה בכוונה.
מספרים על הרבי מרוז'ין זצ"ל, שבעת שהשלטון הרוסי גזר לגרש יהודים מן הכפרים (שנת 1824) ולנשלם מפרנסתם, וכמה מצדיקי הדור ביניהם הרבי מאפטא גזרו תעניות לתפילה, והרבי מרוזין העמיד את המקהלה וכלי הזמר שהיו לו לנגן. הדבר התמיה את העולם היהודי, שלא הבינו לשמחה זו מה היא עושה. כאשר הגיעו הדברים לאזני הרב מאפטא ענה כנגד המקטרגים ואמר שהרבי מרוז'ין מקיים את הכתוב בתורה "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וגו' " 5 . נראה שהרבי מרוז'ין ראה שהצבור מתייאש מישועה וכדי לחזקם בתפילה השתמש בכח הניגון לעורר את השמחה כהכנה לתפילה ראויה.

ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים
והנה אמרו בתלמוד (בבא בתרא דף קטז ע"א) " דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא': (משלי ט"ז) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה' ". מפרש המאירי " ומי שיש לו צער או חולה או אחד ממיני הצרות, ילך אצל חכם וילמוד הימנו דרכי התפילות ויבקש רחמים ". נראה שהמאירי התקשה בדבר, מדוע ילך לחכם שיתפלל עליו, הלא הוא יכול לפנות בעצמו ישירות לקב"ה בלא מתווכים ולבקש רחמים על עצמו? ולכן פירש שילך לחכם שילמד אותו דרכי התפילה 6 .
המאירי כאן הוא לשיטתו בביאור הגמרא (סוטה דף לג ע"א) " דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי - אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי !". המאירי תמהה הרי אסור להתפלל למלאכים, אלא יש להתפלל ישירות לקב"ה?! ומתרץ שכוונת הגמרא לא למלאכים אלא לזכויות שנקראות מלאכים, ורצונם לומר שלשון הקודש יש לה זכויות רבות ובכוח זה שיתפלל בלשון הקודש יתקבלו התפילות.
יש סימוכין לדברי המאירי מזה שחז"ל מעדיפין את תפילת החולה על עצמו, ודייקו זאת מהפסוק (בראשית פרק כא, יז) "כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם", ופירש רש"י " מכאן שיפה תפלת החולה מתפלת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל ".
והנה הרא"ם הקשה על מאמר זה ברש"י מהמובא בתלמוד (ברכות דף ה ע"ב) שמשם משמע שהחולה אינו יכול לעזור לעצמו בתפילתו משום " אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים 7 "? ותירץ: שהדבר תלוי אם יכול החולה לכוון בתפילתו אם לאו, שאם יכול לכוון תפילתו נשמעת יותר, אולם אם אינו יכול לכוון, שאז הוא כמו חבוש שאינו מתיר עצמו, עדיף שאחרים יתפללו עליו.
והנה המהר"ל בגור אריה שם דחה קושית הרא"ם שבתפילה לא שייך
"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" כיון שלא האדם מתיר אותו אלא הקב"ה, אלא "הב ליה ידיה ואוקמיה - פירוש התחזק עצמך ואז יגיע לך עזר אלקים, שתהיה חזק, ובזה שייך אין חבוש מתיר עצמו, שאין אדם מתחזק עצמו וצריך אחר לחזקו, אבל בתפילה לא שייך זה דהקב"ה שומע תפילתו".

ונראה לע"ד לחבר בין בין הרעיונות שהבאנו בשם הרא"ם והמאירי ולפרשם ברוח דברי המהר"ל, כיוון שלחולה קשה להתפלל מחמת חולשת גופו ונפשו (כדברי הרא"ם), צריך לילך אצל חכם שילמד אותו דרכי תפילה (מאירי), וכלול בחובת החכם לעודד אותו שיאמין בקב"ה רופא כל בשר, וללמדו מה גדול כוחה של תפילה, ולהביאו למצב שיוכל להתפלל (וכפירוש המהר"ל לחזקו נפשית, והנני מוסיף לתת לו כוח להתפלל).
מספרים על המגיד הגדול ממזריטש זצ"ל שפעם בא לפניו חולה ובקש שיעתיר בשבילו. אולם המגיד דחהו ואמר לו שהוא אינו יכול לעזור לו ושיתפלל בעד עצמו, וכשראה החולה שלא הועילו תחנוניו, אמר אם כן לא נותר לי אלא להתפלל על עצמי. אמר לו המגיד שבשביל המסר הזה הוא דחה בקשתו, עכשיו שהחולה יתפלל על עצמו בודאי שגם הוא המגיד יעתיר עבורו 8 .

כיצד יש להתפלל על החולה
למרות מה שהבאנו לעיל על החשיבות של תפילת החולה על עצמו, יש ענין לבקש שיתפללו עליו, כפי שאמרו חז"ל (שבת דף סז ע"א) "כדתניא: (ויקרא יג) 'וטמא טמא יקרא' - צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים". אולם גם תפילת אחרים צריכה להיות במסירות נפש לחולה, שמרגיש את כאבו של חברו כאילו היה כאב שלו, כפי מצאנו אצל משה שהתפלל על ישראל "ויחל משה" ודרשו בגמרא (ברכות לב ע"א) עד שנעשה כחלל, או עד שנחלה, או עד שאחזו אחילו (=חום ורעדה, כל אלו הפירושים הם הטיות של המילה "ויחל").
וכך יש ללמוד מהתפילה שהתפלל משה על אחותו מרים. נאמר בפרשה כאשר חלתה מרים התפלל עליה משה תפילה קצרה (במדבר פרק יב, יג) "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ". אמרו חז"ל
"תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: רבינו, כמה ארכן הוא זה! - אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו? דכתיב ביה: (דברים ט') 'את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה! אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו? דכתיב: (במדבר י"ב) 'אל נא רפא נא לה' ". (ברכות דף לד ע"א)

משמע שיש מעלה בתפילה קצרה כמו שיש מעלה בתפילה ארוכה, ומהי מעלתה? הנה רש"י שם אומר: " מפני מה לא האריך משה בתפלה, שלא יהיו ישראל אומרים אחותו נתונה בצרה והוא עומד ומרבה בתפלה ", ולכאורה מדוע שלא יאריך בתפילה אם אחותו בצרה? אלא נראה שבשעה כזאת הכאב על צער אחותו צריך להיות כה חזק שלא יהיה מסוגל להאריך התפילה, אולם אז גם לא צריך להאריך בתפילה כי אז הזעקה יוצאת מקרב לב עמוק ובוקעת שערי רקיע, בגלל קיצורה וחדותה 9 . וזוהי מעלתה של תפילה קצרה.

מהי תכלית ביקור חולים?
חז"ל האריכו בחשיבות מצוות ביקור חולים. מובא בתלמוד (נדרים דף מ ע"א) " מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה, א"ל: רבי, החייתני! יצא ר' עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים - כאילו שופך דמים". ולכאורה דבר פשוט הוא שצריך לטפל בחולה כדי להחיותו והרי זה פיקוח נפש ממש. ומה חידש ר"ע? נראה שר"ע לא דבר על טפול חיוני לבריאותו של החולה, אלא על כיבוד וריבוץ הבית לתת הרגשה טובה לחולה, להראות לו התיחסות חיובית ואיכפתיות, והיחס הזה החיה את החולה ונתן לו את הרצון להבריא. וכך אפשר לפרש את המשך הגמרא שם
"כי אתא רב דימי אמר: כל המבקר את החולה - גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה - גורם לו שימות. מאי גרמא? אילימא כל המבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה - מבקש עליו רחמים שימות, שימות ס"ד? אלא, כל שאין מבקר חולה - אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות 10 ".

הביקור מעורר את המבקר לתפילה, ומהפוסקים רואים שחשוב שיתפלל בפניו של חולה, ומדגישים שהשכינה למעלה מראשותיו, ולפי דברינו לעיל אפשר שהמטרה היא לעורר את החולה עצמו להתפלל, ולחזק רוחו בביטחון בה' בבחינת "הב לי ידיך ואוקמיה".
וכך נראה מהרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה ד) " וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו, וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים ". הרמב"ם לא הזכיר את הטיפול בחולה, ולא את התפילות עליו אלא שנוטל חלק מחוליו. כיצד הוא נוטל חלק מחוליו? נראה שזה על ידי העידוד שנותן לו וחיזוק רוחו ואמונתו, וכפי שידוע על פי הרפואה שהרצון של האדם להבריא הוא הדבר החשוב ביותר להחלמתו.
וראיה לדבר, שהנה הרמב"ם מחדש שם בהלכה ז " יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים ". ולכאורה איך אפשר לומר שנחום אבלים קודם לביקור חולים, הלא ביקור חולים יש בו הצלת נפשות " וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים"?
כך הקשה הרדב"ז, ונראה לישב כפי דברינו לעיל, שלא מדובר בטיפול בחולה אלא בסעד נפשי שיחיה אותו, ואותו סעד נפשי צריך גם האבל השקוע באבלו כדי להוציאו ממחשבת מות ואבדון להמשך חיים.
דוגמאות נוספות למשמעות "כאילו שופך דמים"
וכך נראה להסביר גם את הרמב"ם שמפליג במצוות "הלויה" של האורח, וז"ל:
"שכר הלויה מרובה מן הכל, והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה, מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן, וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר וירא והנה שלשה אנשים, ולוויים יותר מהכנסתן, אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים". (שם הלכה ב)

המקור לדבר הוא בפרשת עגלה ערופה שהזקנים אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ... לא פטרנוהו בלא לויה ". ולכאורה קשה מדוע מי שאינו מלוה את האורח שלו כאילו שופך דמים, ואם ליווה אותו אפילו ד' אמות יצא? נראה שלא מדובר כאן על שפיכות דמים כפשוטו, אלא שהליווי נותן ליוצא לדרך חוסן נפשי הרגשה של ביטחון, וזה עצמו מציל אותו, על ידי כך שנותן לו כוח לעמוד במשימות של הדרך, והוא יוצא מכלל סכנה.
וכעין זה נראה להסביר את הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה יד
"השונא שנאמר בתורה הוא מישראל, לא מאומות העולם, והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר (ויקרא י"ט י"ז) 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו, ואע"פ שעדיין לא עשה תשובה, אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל ל"ג י"א) 'אמור אליהם חי אני נאם ה' א-להים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה' ".

כיצד אי פריקה וטעינה גורמים לסכנה ופקוח נפש? נראה לבאר גם כאן, שלא מדובר בפקוח נפש כפשוטו, אלא לסעד נפשי לאדם שנמצא באמצע הדרך ונצרך לעזרת בני אדם, ואם הם לא יעזרו לו עלול הוא להתיאש ולהגיע בגלל זה לכלל סכנה.


^ 1 פעם אחת בקרתי את מו"ר הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל בבית החולים בערוב ימיו, והוא אמר לי שהדבר הקשה ביותר של חולה שאינו יכול לחשוב על הזולת ... ראה צדקותו וחסידותו מה שהפריע לו! ומכאן יש ללמוד עד כמה תפילה בעת צרה צריכה חיזוק של שמחה וביטחון בה'.
^ 2 האדמו"ר מפיסעצנא הי"ד, מתאונן בדרשותיו שנכתבו בגטו ווארשה, ומופיעים בספרו אש קודש, על כך שהיסורים גרמו להם שלא יוכלו גם להתפלל עליהם, וזה קשה עליו מכל ...
^ 3 וזה לשון רש"י "אלא מתוך שמחה - כגון דברי תנחומים של תורה; כגון סמוך לגאולת מצרים, או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין, כגון רצון יראיו יעשה, שומר ה' את כל אוהביו, וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית: כי לא יטוש ה' את עמו, וכיוצא בהן". דייק רש"י להזכיר את הפסוקים המעוררים את האמונה בקב"ה, כהכנה לתפילה.
^ 4 פסוק זה "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ", נאמר ע"י הנביא אלישע כאשר ראה את יהורם מלך ישראל הרשע, ולולי יהושפט מלך יהודה לא היה נושא לו פנים, אלא הואיל וכעס נסתלקה ממנו רוח הקודש, ובקש לרומם רוחו על ידי הניגון. והנה אנו מוצאים לאחר מכן במלחמה של יהושפט עם בני מואב ובני עמון, יהושפט קורא לצום ותפילה, וסיגנון תפילתו מעורר ביטחון בה', והוא כשירה לה', ובזכות האמונה והשירה הזאת ניצח את אויביו, וכך נאמר (דברי הימים ב פרק כ) "וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ הֲלֹא אַתָּה הוּא אֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה מוֹשֵׁל בְּכֹל מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וְאֵין עִמְּךָ לְהִתְיַצֵּב: הֲלֹא אַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם: וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּבְנוּ לְךָ בָּהּ מִקְדָּשׁ לְשִׁמְךָ לֵאמֹר: אִם תָּבוֹא עָלֵינוּ רָעָה חֶרֶב שְׁפוֹט וְדֶבֶר וְרָעָב נַעַמְדָה לִפְנֵי הַבַּיִת הַזֶּה וּלְפָנֶיךָ כִּי שִׁמְךָ בַּבַּיִת הַזֶּה וְנִזְעַק אֵלֶיךָ מִצָּרָתֵנוּ וְתִשְׁמַע וְתוֹשִׁיעַ: וְעַתָּה הִנֵּה בְנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר אֲשֶׁר לֹא נָתַתָּה לְיִשְׂרָאֵל לָבוֹא בָהֶם בְּבֹאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי סָרוּ מֵעֲלֵיהֶם וְלֹא הִשְׁמִידוּם: וגו'. וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר יְקֹוָק לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים: וגו'. וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ: וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ:".
התפילה שלהם היתה משולבת עם שירה ורינה ואמירת הלל לה' וכך נצחו מכח אמונתם.
נראה שיהושפט למד זאת מהנביא אלישע שלפני תפילתו בקש נגון לשמח לבו ולחזק בטחונו בה' ואח"כ התפלל.
^ 5 "כנסת ישראל" ליקוטים של אמרות וסיפורים על הרבי מרוז'ין עמוד 27-28.
^ 6 ולפי זה מדויק "ילך לחכם" דוקא שיוכל ללמדו כיצד להתפלל. ויש להשוות למאמר בגמרא (תענית דף ח ע"א) "ואמר רבי אמי: מאי דכתיב (קהלת י') 'אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אם ראית דור שהשמים משתכין כנחשת מלהוריד טל ומטר - בשביל לוחשי לחישות שאין בדור. מאי תקנתן - ילכו אצל מי שיודע ללחוש, דכתיב (איוב ל"ו) 'יגיד עליו רעו'. 'ואין יתרון לבעל הלשון', ומי שאפשר לו ללחוש ואינו לוחש מה הנאה יש לו? ואם לחש ולא נענה - מאי תקנתיה? ילך אצל חסיד שבדור, וירבה עליו בתפלה". שם נאמר "ילך אצל חסיד שבדור". וכאן נאמר ילך לחכם.
^ 7 וז"ל הגמ' שם "רבי חייא בר אבא חלש, על לגביה רבי יוחנן. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה. רבי יוחנן חלש, על לגביה רבי חנינא. אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן. אמר ליה: הב לי ידך! יהב ליה ידיה ואוקמיה. אמאי? לוקים רבי יוחנן לנפשיה! - אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
^ 8 מאידך, מספרים שחולה אחד התחנן לפני הרבי מסדיגורא שיתפלל עבורו, והרבה לתאר לפניו את גודל סבלו, האזין לו הרבי בקשב, והחולה המשיך בדבריו, אמר לו הרבי שהוא מבקש ממנו שלא להרבות בכך, כי הוא מרגיש עוד מעט שיגיע עד הרגשת החולה עצמו ואז גם הוא יהיה בבחינת אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ...
^ 9 במדרש השוו תפילה קצרה זו לתפילת משה על ים סוף, שהקב"ה אומר לו "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", "ישראל נתונים בצרה ואתה מרבה בתפילה!?"?
^ 10 רמב"ם הלכה ו "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו, אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il