ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נצנוצי מלכות

דף הבית בית מדרש פרשת שבוע ותנ"ך שעורים בתנ"ך ספר שופטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

סיוון תשס"ט

נצנוצי מלכות

פרק י



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הראל עוז

ויקם אחרי אבימלך להושיע את ישראל תולע בן פואה בן דודו איש יששכר והוא ישב בשמיר בהר אפרים. וישפט את ישראל עשרים ושלש שנה וימת ויקבר בשמיר. ויקם אחריו יאיר הגלעדי וישפט את ישראל עשרים ושתים שנה. ויהי לו שלשים בנים רכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם להם יקראו חות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד. וימת יאיר ויקבר בקמון".

זכורים לנו דברי חז"ל על משל יותם. לדבריהם הנמשל אינו על המלכתו של אבימלך בלבד, אלא על כל התקופה בה עלתה, בגלוי או מתחת לפני השטח, התביעה מן המנהיגים להקים סוף סוף בית מלוכה.
השופטים השיבו, שיש להם תפקיד אחר. יש הרבה מה לעשות בבנין האומה עד שאפשר יהיה להקים בית מלכות. מלכות, שהיא כלי שררה ריק מתוכן, איננה מלכות. לא תיתכן מלכות לפני שיבשילו כוחות התורה והאמונה. גם מלכות, ללא אחדות לאומית איננה מלכות. מלכות איננה השתלטות של חלק אחד בעם על חלקים אחרים. זו שררה. זו סכנה המאיימת לפצל את העם ולגרור אותו למלחמות פנימיות. דור השופטים אינו בשל. את הדור הזה צריך להכין לקראת תקומת המלכות, ועד בוא היום יש צורך לחזק צדדים אחרים בחיי העם. בשלב זה העם אינו מאוחד דיו, אינו בשל דיו. כל שופט צריך להתרכז בנדבך שלו, ואינו יכול לחדול מבנייתו. "החדלתי"? שואלים עתניאל, דבורה וגדעון. הם אינם יכולים להזניח את בנין כוחות התורה, הנבואה, הגבורה, האחדות והאמונה. מלכות צריכה לשכלל את מכלול היכולות של העם. לשם כך היה צורך בהכנה מרובה. זה היה תפקידם של השופטים. אי אפשר לדלג על ימי ההכנה ולפנות ישר להקמת מלכות 1 . לכן דחו המנהיגים את הלחץ, הגלוי או הסמוי, להקמת בית מלכות.
אבל הלחץ לא הרפה, ומבחינות מסוימות אף צבר תאוצה. לאורך כל התקופה אפשר למצוא ניצנים של בתים, שהכינו את עצמם למלוכה, ניצנים, שלא נבטו, אבל עצם היותם קיימים ללא הפסק במשך מאות שנים, הולידו לימים בתי הנהגה.

שתי הפסקאות הראשונות בפרק עוסקות במשפחות כאלה שהיו מיועדות למלוכה.
בבראשית רבה על ברכת יעקב לשבט יהודה, אומרים חז"ל:
גור אריה יהודה - מלמד שנתן לו גבורה של ארי וחוצפה של גוריו,
מטרף בני עלית - מטרפו של יוסף עלית ונתעלית, מטרפו של תמר עלית ונתעלית,
כרע רבץ - מפרץ עד דוד, כרע שכב - מדוד עד צדקיהו,
יש אומרים כרע רבץ - מפרץ עד צדקיהו, כרע שכב - מצדקיהו עד מלך המשיח 2 .

חז"ל דורשים באחת שני פסוקים, משני מקורות שונים בתורה. בברכת יעקב נאמר:
כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו 3

ובברכת בלעם נאמר:
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך וארריך ארור 4

הארי בברכות יעקב הוא שבט יהודה 5 , ראש שבטי ישראל. חז"ל מבינים שגם הארי, שבברכות בלעם, הוא משל למלכות יהודה, שהיא מלכות האומה. על בסיס ההשוואה בין הברכות מבחין המדרש בין שתי תנוחות של האריה.
כרע רבץ - מפרץ עד דוד,
כרע שכב - מדוד ועד צדקיה.
כאמור, המדרש מפרש את הפסוק במלכי יהודה. דוד וכן פרץ, צדקיה והמלך המשיח באים משבט יהודה. "כרע שכב" הוא הזמן, שבו המלך, הארי, מתנהג כמלך. הוא נח בהשקט ובאצילות ואינו מוטרד משום איום. אין יצור, שיעז להתקרב אליו. אלו ימי המלכות, מלכות דוד.
אבל מה פירוש הביטוי "כרע רבץ"?
נראה, שמדרש זה שופך אור חדש על מעמד המלוכה בימים, שקדמו לתקומתה.
"כרע רבץ" - מפרץ ועד דוד.
גם בימי השופטים, ובעצם למן הרגע, שבו ניטע הגרעין, שממנו עתיד היה לצמוח זרע המלוכה, לא זנח שבט יהודה לרגע את שאיפותיו להקים את בית המלכות. "כרע רבץ כארי" לאורך כל התקופה. ההבדל בין ארי שוכב לארי רובץ הוא, שהארי השוכב מניח גם את גופו וגם את ראשו על הקרקע, אבל אריה המשחר לטרף מצמיד את גופו לקרקע, כשראשו זקוף ומבקש את טרפו. פירוש המדרש 6 (לשיטה הראשונה) למלים "כרע רבץ" ביחס למלכותו של שבט יהודה הוא, שזה האחרון היה ממתין מראשית ימיו למצוא שעת כושר שתתאים להופעת מלכותו. כבר בראשית ימי השופטים, אחרי מות יהושע, יצא שבט יהודה בראש האומה להוביל את כיבוש הארץ הנשארת, כשמגמותיו הקמת המלכות ובנין הבית 7 . מיד אחר כך העמיד את השופט הראשון, עתניאל בן קנז, שגילה בפועל את הנהגתו של שבט יהודה. מאז לא חדלו הנסיונות, ולא פסקה השאיפה להעמיד בית מלכות של קיימא. שבט יהודה היה רובץ כל התקופה, כשראשו זקוף ועיניו ערניות. את שעת הכושר ביקש. מוכן היה בכל רגע ליטול לידיו כתר מלכות, אלא שחיכה לשעה שתהא בשלה.
למרות שהמדרש האמור משתמש גם בברכת בלעם, אינו מתייחס לפסוק אחר המוזכר בו:
הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה 8

למרות שמדובר כאן באריה קם, מתבקש היה לשבץ אותו בתוך המצבים השונים של מלכות ישראל. אולי לא רצה בעל המדרש להכניסו כיוון שאינו פותח באריה אלא בלביא, והופך את סדר הביטויים, אבל אין זה הסבר מספיק. אם נשתמש בעקרון שיוצא מן המדרש, אולי נוכל לשבץ גם את הפסוק הזה. בסיכום שתי הדעות הראשונות ניתן לומר שלדעה א' שתי תקופות: מפרץ - ההכנה למלכות , ומדוד - המלכות. לדעה ב' גם כן שתי תקופות: מפרץ עד צדקיהו - מלכות מתפתחת, מצדקיהו - מלכות מוכה.
למעשה ישנן שלוש תקופות וכל שיטה מתעלמת מיחודה של תקופה אחת. מתבקש לומר שסדר הדברים הוא כזה:
1. כרע רבץ - מפרץ עד דוד.
2. כארי יקום - מדוד ועד צדקיהו.
3. כרע שכב - מצדקיהו ועד המלך המשיח.
באמת בעל מדרש הגדול לפרשת בלעם כותב כדעה שניה בפירוש הפסוק הזה: 9
"נאמר: כרע (שכב) כארי - משגלו ולמעלן הוא אומר: כלביא יקום וכארי יתנשא - עד שלא גלו"
אם כן, נוכל לומר שכל תקופת השופטים היא תקופת האריה הרובץ, המתכונן להופעת המלכות, ואפשר שנפגש ברמז על האריה הזה בהמשך.

משפחות ההנהגה

בסגנון דומה מאד לזה המופיע אצלנו בתיאור משפחתו של יאיר הגלעדי, מזכיר הנביא את ביתו של אבצן מבית לחם שבארץ יהודה, בפרק י"ב. אבצן דרשו חז"ל, זה בועז, שהיה המייסד למלכות בית דוד, ועל כל פנים הוא משבט יהודה. גם את מוצאו של יאיר הגלעדי אפשר בהחלט ליחס לשבט יהודה 10 , אם כי, לפשוטם של מקראות, היה משבט מנשה.
הביטויים, שבהם מתאר הנביא את שני האישים ואת שני הבתים, זהים מאד בסגנון גם לתיאור על עבדון בן הלל.
שופטים י
ויקם אחריו יאיר
הגלעדי וישפט את
ישראל עשרים ושתים
שנה. ויהי לו
שלשים בנים
רכבים על
שלשים עירים
ושלשים
עירים להם,
להם יקראו חַוֹת יאיר
עד היום הזה אשר
בארץ הגלעד. וימת
יאיר ויקבר בקמון
שופטים יב
וישפט אחריו את
ישראל אבצן מבית
לחם. ויהי לו
שלשים בנים,
ושלשים בנות
שלח החוצה,
ושלשים בנות
הביא לבניו
מן החוץ, וישפט
את ישראל שבע
שנים. וימת אבצן
ויקבר בבית לחם
שופטים יב
וישפט אחריו את
ישראל עבדון בן הלל
הפִּרעתוני. ויהי
לו ארבעים
בנים ושלשים
בני בנים
רכבים על
שבעים
עירים, וישפט את
ישראל שמונה שנים.
וימת עבדון בן הלל
הפִּרעתוני ויקבר
בפרעתון בארץ
אפרים בהר העמלקי.

בשלושת המקומות מופיע ציון מספר בני השופט, ומעמדם.
על פי הפשט, ברור שכל המקורות הללו באים לציין, שהיו אלו משפחות חזקות ובעלות חשיבות, שרישומן עמוק היה בתולדות ימי התקופה.
אך מה לזה ולנבואה הנצרכת לדורות?
* * *
שלשת המנהיגים הללו, שהנביא מאריך בתיאור מעמדם, הם משבטי יהודה ויוסף. שבטי ההנהגה. הנביא רוצה לומר, שהם הכינו משפחות של מלכות. משפחות רחבות שהנהיגו ביד רמה את בני שבטם. הביטוי "רכבי עירים" הוא ביטוי של חשיבות. גם דבורה מזכירה את מנהיגי האומה בביטוי "רכבי אתנות צחורות" 11 . שלשת השופטים הללו הולידו בנים גדולים בהנהגת העם שיכלו לשמש מועמדים למלוכה.
גם דוד המלך הרבה להוליד בנים. גם שלמה הרבה נשים. זו אולי בחינה אחת של ריבוי הנשים למלך, שהתירה לו התורה עד שמונה עשרה נשים 12 המלך יכול להיות אישיות כוללת רק אם יבואו כל תכונותיו לידי ביטוי. כשלמלך בנים רבים, יכול כל בן להתגדר בתכונותיו שלו, כשהוא עומד מאחורי פיתוח הכוחות של כולם. בסופו של דבר, מבין הבנים, ימצא זה, שאישיותו כוללת יותר מכולם, והוא זה שיירש את המלוכה. בכל מקום, שמוצאים ריבוי בנים בהנהגה ישנם נצנוצי מלכות, או שאיפה למלכות. כך גם אצל גדעון, שאמנם סרב להיות מלך, אבל העמיד שבעים בנים, כפי שבארנו. עדות לכוונותיו להשאיר בצורה כל שהיא את ההנהגה בידי שבט מנשה.
גם השופטים האלה, שלכאורה לא נאמר עליהם דבר, הם חלק ממסכת השופטים, שביקשו להעמיד. בסיס של הנהגה. לכן הנביא מזכיר את שמותם. כל אלו הם אנשים, שבהם התגבר כח רוחני, ואולי עלתה שוב התקוה שהנה באה המלכות, אך לא. מובן, שאינו דומה שופט לשופט. יאיר הגלעדי מינה את שלשים בניו לראשי ערים. "ויהי לו שלשים בנים רכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם" 13 . עבדון בן הלל העמיד משפחה כל כך חזקה, ששני דורות אחריו עוד היו משפחה של מנהיגים, אבל גם אפשרות זו דעכה. אבצן, שלא כיאיר הגלעדי, לא התפשט דווקא בנחלותיהם של בני שבטו, אלא התפרש יותר בקשרי חיתון, עם משפחות אחרות, מבתי אב שונים בקרב שבטו ואולי גם משבטים אחרים בישראל 14 . אם יאיר הגלעדי החל להכין את ההנהגה על ידי התפשטות בארץ הגלעד 15 , הרי, שאבצן ביסס את משפחת ההנהגה על ידי התקשרות במשפחות רבות. בראשונה בתוך שבט יהודה, ואחר כך באחרים, ולא בכדי. מי שרוצה להנהיג את האומה צריך, בראשונה, לבסס את מעמדו בקרב בני שבטו. הלוא מצאנו שמבין החולקים על מלכות דוד היו גם כאלה שקמו מתוך שבט יהודה, כמו דואג האדומי 16 , אנשי קעילה, יושבי זיף ונבל הכרמלי 17 . כעסם הופנה אל דוד, שראה את משפחתו מיוחסת יותר ממשפחותיהם לקבל את ההנהגה. ראשית יש לבסס את ההנהגה בתוך השבט פנימה. גם על יפתח ועל גדעון קמו בני אפרים לקרוא תגר על מנהיגותם, שהיו קרובים אליהם יותר משאר שבטי ישראל.
אבצן הכין הנהגה, וכמוהו עשו גם יאיר הגלעדי ועבדון בן הלל הפרעתוני. על אילון הזבולוני ועל תולע בן פואה לא נאמר, שעשו דבר בפועל לשם ההנהגה, אך הזכרתם בתוך הפרשה הזו, בלי תוכן מיוחד 18 , מצביעה, לכל הפחות, שגם עליהם צלחה רוח ד'. גם הם עצמם היו ראויים להנהגה. לא ברור שהאנשים הללו היו אנשי ההנהגה היחידים, שצמחו בדור השופטים, אבל הנביא מדגיש את מעמדם המיוחד. צריך לציין שכל האנשים הללו אינם מבני השפחות. יששכר וזבולון היו בדגל מחנה יהודה, דגל ההנהגה 19 . בני יששכר היו מנהיגים רוחניים בעם ישראל במשך דורות.
ויט שכמו לסבול - עול של תורה, ויהי למס עובד - אלו מאתים ראשי סנהדראות שהיו משבטו של יששכר 20 .

זו הסיבה, שהדברים נכתבים כנבואה הנצרכת לדורות. אפשרות העמדת הנהגה היא עדות לנצנוץ רוחני, שהופיע בימי השופטים. ניתן אם כן להבין, שהעומק של בקשת המלכות משמואל איננו בא רק כנגד מנהיגותו. מבחינה מסוימת דוקא בגלל ששמואל רומם את הדור אפשר היה להעלות על הדעת אפשרות של מלכות. דור נחות אינו יכול להעמיד מלך. רק דור, שיש בו כוחות רוחניים יכול להביא לידי מיצוי את תכונותיו בדמות מלך. אמנם בסוף ימי השופטים המצב הרוחני של האומה, בכי רע, אבל מבחינת הכחות הפנימיים האומה הולכת ומתקרבת יותר ויותר למלכות. אל זה מצטרפים גורמים חיצוניים, דוגמת הלחץ והמועקה, מצד הגוים מסביב. כשהנהיגו השופטים הגדולים, כעתניאל אהוד ודבורה את העם, לא התפרצה השאיפה הזו, היא לא התגלתה, משום שהמצב היה טוב יותר, אבל משנסתלקו אלו גבר הלחץ יותר ויותר. אז התפרצו שאיפות מלכות. באופן פנימי האומה הלכה ובגרה, וככל שבגרה כך גם גדלו משוגותיה 21 . בפועל המצב הרוחני היה בכי רע, אבל עמו צצו ועלו ביתר שאת שאיפות פנימיות, כמו זו של העמדת בית מלכות. גם אז לא היתה השעה כשרה, ולכן הבית באמת לא קם, אבל הלחץ הפנימי הביא לכך, שאלו שראו את עצמם אחראים למצב האומה, לא שקטו על שמריהם. הם החלו להעמיד בתים של הנהגה, שאולי תצמח מהם הגאולה. כל הזמן הזה היה רובץ הארי, שבט יהודה, וממתין האם יבשילו התנאים, והוא יוכל להעמיד סוף סוף את המלכות, לה ערג מאז ברכו אביו, "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו". דורות על דורות רובץ האריה, ועדיין לא נמצא מי שיקים אותו.

סלוק שכינה מישראל
שלש פעמים בספר שופטים מזכיר הנביא דו שיח, שהתנהל בין הקב"ה לכנסת ישראל על דבר מצבם הרוחני. נאום המלאך בבוכים, והבכי שבא בעקבותיו נתנו, בעצם, את האות לפתיחת התקופה. בתוך שנות השיעבוד למדין הופיע איש נביא והוכיח בשנית. הפעם השלישית היא זו שלפנינו, "ויאמר ד' ...לא אוסיף להושיע אתכם" אומר הרד"ק, "על ידי נביא". גזירה זו מקדימה את הופעתו של יפתח ומסמנת פרק חדש במסכת הנפילות הרוחניות של עם ישראל במהלך התקופה 22 .
בתוך פסוקי הפרק ניתן להבחין בדבר חדש בתגובה האלוקית לחטאי ישראל.
סרובו של הקב"ה להושיע את ישראל למרות וידוים מוכיח שאין תשובתם מתקבלת. גם בקשתם השניה של ישראל "עשה אתה לנו כטוב בעיניך אך הצילנו נא היום הזה" מוכיחה שישראל מקבלים על עצמם עונש ביודעם שחייבים הם, ורק מבקשים שיצילם מיד אויביהם, שעל שעבודם אומר כאן הנביא "וירעצו וירוצצו את בני ישראל", "ותצר לישראל מאד" 23 .
אפשר שתשובתם של ישראל אל ד' בעת צרה, ונפילתם החוזרת לאחר מות השופטים העמידו את ישראל במדרגת "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה" 24 . כיון שכך אין תשובתם יכולה להתקבל ונגזר דינם. במצב זה בני ישראל נואשים.
אפשר גם שמנהיגי העם הם העונים לד', אבל יודעים הם שאינם יכולים להשיב את העם שאינו שומע להם, לכן יודעים שאינם יכולים להמלט מעונש ורק מבקשים להצילם מיד אויביהם. בקשה דומה מוצאים אנו גם אצל דוד שצריך לבחור בין דבר, חרב ורעב. תשובתו של דוד למצב נורא זה: "נפלה נא ביד ד' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה" 25 משום שכדי להנצל מעונש הנתן ביד אדם צריך לא רק להיטיב לפני ד', אלא להיות תלוי גם במדת הזכאות או הרשעות הרוחנית של האויב. באופן זה מוגבל האדם ביכלתו לחזור אל ד' ולהנצל.

בקשתם של ישראל לא נענתה כולה, כפי שבארנו בפרק הבוכים, אבל דברי הנביא כאן סתומים "ותקצר נפשו בעמל ישראל".
רש"י מסביר ביטוי תמוה זה:
כביכול לא היה רחבת מקום לסבל ולכנס שם צרה, שהיה לו בעמל ישראל

כיוצא בו מצאנו בדרשת חז"ל לפסוק "בכל צרתם לא צר" 26 .
... וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק ונטל קינה "איכה ישבה בדד", באותה שעה אמר לו הקב"ה מה אתה עומד? מיד פתח ואמר "כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה" לומר לך כל זמן שישראל שרוים בצער אף הקב"ה שרוי עמהם בצער, שנאמר "בכל צרתם לו צר" באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית, שנאמר "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם"

שכינה מצטערת בצערם של ישראל, כתיב "לא" וקרי "לו". בכל צרה של ישראל מצטער הקב"ה עמם. לו, לקב"ה, צר!
ועוד אומרים חכמים:
תני ר' נתן אומר: חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר "הנגלה נגליתי לבית אביך" וגו'. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר "למענכם שלחתי בבלה" וגו'. גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר "ושמתי כסאי בעילם". גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר "מי זה בא מאדום". וכשהן פזורין שכינה עמהם שנאמר "ושב ה' אלהיך את שבותך" וגו' והשיב לא נאמר אלא ושב ... 27

סבל ישראל הוא סבל השכינה. ישנם פעמים, שהשכינה, כביכול, אינה רחבה דיה להכיל את סבלם של ישראל. "ותקצר נפשו בעמל ישראל". זו הסבה, שישראל נושעים אף על פי שאינם ראויים לכך. כביכול אין ד' יכול לשאת סבל זה עוד. החדוש הזה ביחס האלוקי לחטאי ישראל, הוא הרקע והסבה להופעתו של הגואל הנוכחי, יפתח הגלעדי. 28

סכנת הגירוש
"וירעצו וירצצו את בני ישראל בשנה ההיא שמֹנה עשרה שנה" 29 . שמונה עשרה שנה משעבדים בני עמון את כל בני ישראל אשר בעבר הירדן המזרחי, ביד קשה, "וירעצו וירצצו" 30 . גם בעבר הירדן המערבי המצב קשה. גם אם שעבוד הפלשתים נסבל, הלוא גם בני עמון עברו אל הצד המערבי של הירדן.
אבל אם זהו המצב כבר שמונה עשרה שנה, כיצד ניתן להבין את פס' יז?
ויצעקו בני עמון ויחנו בגלעד ויאספו בני ישראל ויחנו במצפה

הרי כבר שמונה עשרה שנים רצופות משעבדים עמון את ישראל ביד קשה! מה פשר ההתכנסות הזו, כביכול להכריז מלחמה על ישראל?!
אם בני ישראל יושבי עבר הירדן המזרחי הכריזו מרד נגד בני עמון, היה צריך סדר הפסוקים להיות הפוך. קודם "ויאמרו העם שרי גלעד איש אל רעהו מי האיש אשר יחל להלחם בבני עמון יהיה לראש לכל ישבי גלעד", אחר כך "ויאספו בני ישראל ויחנו במצפה", ורק אחר כך יגיבו בני עמון "ויצעקו בני עמון ויחנו בגלעד". מכיון, שהכתוב מתאר את המאורעות בסדר שונה, המשמעות היא, שבני עמון הם היוזמים את כינוס הצבא בגלעד.
לשם מה?
הכתוב אינו מפרט, אך נראה מהתגובה הנואשת של שרי גלעד, שהפעם מטרת הכינוס היתה להשמיד את היישוב הישראלי בעבר הירדן המזרחי. נראה, שבני עמון שמו פניהם אל שלב חדש בשעבוד, הנוגע בגורלם של יושבי עבר הירדן המזרחי, הסמוכים לאדמותיהם. אולי השמדה ושמא גירוש.
מנאומו של מלך בני עמון בפרק יא ניתן לאשש את ההנחה, שכבר מראשיתה היתה מיועדת המערכה להביא לנישולם של הישראלים מאדמות הגלעד.
ויאמר מלך בני עמון אל מלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבק ועתה השיבה אתהן בשלום

מלך עמון מעונין לסלק את ישראל מהאדמות, שבעבר הירדן המזרחי, אם בדרך של השמדה אם בדרך של גרוש. המגמה היא למחוק כל זכר לנחלת ישראל מן הצד ההוא של הירדן. כך או כך, המגמה החדשה הזו מעוררת את שרי גלעד לחפש נואשות אחר מצביא, שיוכל לחלץ אותם מהסבך.



^ 1 הדברים יפים גם לימינו אנו.
^ 2 בראשית רבה צ"ח ז
^ 3 בראשית מ"ט ט
^ 4 במדבר כ"ד ט
^ 5 "גור אריה יהודה מטרף בני עלית כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו".
^ 6 ברור שלפי הדעות האחרונות שם במדרש יהיה פירוש אחר לרבץ ושכב.
^ 7 עיין פרק א', בפרקי המשנה - "יהודה יעלה", "חברון וירושלים", "בני הקיני".
^ 8 במדבר כ"ג כד.
^ 9 במדבר פרשה כ"ד סעיף ט.
^ 10 הגלעד בכללו ניתן בימי משה ליאיר, שכמובן אינו השופט המדובר. יאיר זה, כפי שמפורש בספר דברי הימים א ב' כא - כב הוא נכד של חצרון אבי כלב, משבט יהודה ושל בת מכיר משבט מנשה. מצד אביו, על כל פנים מתייחס ליהודה.
"ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה...ותלד לו את שגוב. ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד".
הרמב"ן בפירושו לתורה, במדבר ל"ב לט מעיר אמנם שהכינוי "יאיר בן מנשה" מייחס את יאיר לשבט מנשה מצד אמו, אך מצד אביו היה בן שבט יהודה.
"ויאיר בן מנשה - האיש הזה יתיחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עמהם, כי בדברי הימים מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה, דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד".
רד"ק מעלה אפשרות שיאיר הגלעדי הוא הוא יאיר בן מנשה "ואם כך חיה יותר משלש מאות שנה" אך הוא מבכר לומר כי יאיר שבפרקנו, השולט על ערי הגלעד הוא נצר למשפחת יאיר מימי משה, ושלשים הערים שלו הם חוות יאיר דאז. אם כך, ודאי גם שורשיו שלו מתייחסים לשבט יהודה.
חוקרים רבים מזהים את מקום קבורתו של יאיר הגלעדי ביקנעם, שבנחלת מנשה. שמה הערבי של יקנעם הוא - קמון. ברור, שאי אפשר להישען על ההשערה הזו כדי לקבוע דבר מוחלט, אך אם נכונה ההשערה: אמנם יאיר היה מבני מנשה, אבל אם ישב בגלעד, מדוע היה צריך לקבור אותו דווקא בעבר הירדן המערבי?
השערה אחת היא, שבגלל גדולתו רצו לקוברו דווקא בנחלת שכינה. ארץ בני גד וראובן אינה נחלת שכינה. ר' יוסי הגלילי מבדיל בין נחלת חמשה עממים לנחלת שבעה עממים, לגבי הבאת ביכורים, שהמביא מעבר הירדן מביא ואינו קורא, משום שהיא אינה אדמה של שכינה ( בכורים פרק א' משנה י ובמלאכת שלמה שם) יתכן, שבשל כך ראו לקוברו בחלק השני של נחלת מנשה, בעבר הירדן המערבי.
אבל אם היה יאיר משבט יהודה, או נצר למשפחה כפי שהתבאר לעיל - אולי יש לכך הסבר. מכיון שהגיע לגדולה - לא רצו לקבור אותו רחוק כל כך מנחלת יהודה, ובזיקה מוחלטת לעבר הירדן המזרחי.
^ 11 העיר הוא בן החמור, כפי שנאמר בזכריה "עני ורכב על החמור ועל עיר בן אתנות". החמור אינו משמש למלחמה, אלא כבהמת משא נוחה. האציל לא ירכב על הסוס בצאתו לפני הצבור. הוא ירכב על העיר או על החמור, שילך לאיטו. הסוס הוא בעל חיים, המשמש למלחמה, רץ, מהיר ומשתולל. החמור הולך בנחת. הרב זצ"ל מסביר, שאמנם החמור כלפי חוץ הוא בהמה שפלה יותר, אבל מכיון שיש לו מידת טהרה פנימית, הוא נפדה, בקדושת פטר חמור. משום כך יש בו מידת הכנעה טבעית. הביטוי "רוכבי עיירים" מבטא הנהגה אצילית.
^ 12 סנהדרין כא., רמב"ם הלכות מלכים ג' ב.
^ 13 העיירים הראשונים שבפסוק הם העיירים בני האתון. העירים המופיעים בהמשך הפסוק, משמעותם - ערים. השימוש של לשון נופל על לשון נפוץ במקרא. אין זה בכדי, שבלשון הקודש משמשים שורשים רבים בשני מובנים, כדברי הא"ע, בשמות כ"ב ד: "וזאת דרך צחות מלשון הקדש לומר מילה אחת והיא משני טעמים, כמו בלחי החמור חמור חמרתים, רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם, וזאת השנית - ערים".
^ 14 על פי הרד"ק, להלן, בתחילת פרשת יפתח, נמנעו השבטים מלהתערב אלו באלו, אבל חז"ל מלמדים, שבועז, הוא אבצן, היה גם דודו של שמשון. על פי זה יתכן, ששלח שורשים גם באמצעות בניו, שנאחזו בקרב בני שבטים אחרים. בסופו של דבר נקלטו השורשים שנטע בועז, ומהם צמח אחר כך בית המלכות, כפי שמלמד שמואל בהרחבה במגילת רות.
^ 15 כדברי הכתוב "להם יקראו חוות יאיר עד היום הזה אשר בארץ הגלעד".
^ 16 למאן דאמר, שהיה ממעלה אדומים.
^ 17 והוא כלבי (שמואל א כ"ה ג), מהו והוא כלבי - ממשפחתו של כלב (מדרש שמואל כ"ג ט)
^ 18 אמנם ע"פ הפשט צריך לציין כל שופט ושופט, ולו כדי לגלות את הכלל "שאין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד לו שופט", אבל כל ציון נוסף, כמו מקום הקבורה, מיותר לכאורה. מן העובדה, שהנביא מעמידם בשורה אחת עם השופטים, שהקימו בתים חשובים, אפשר ללמד גם על אלו, שהיו מבין הראויים להנהגה.
כאמור, חז"ל ראו באיזכור השמות בסיס ליסוד רוחני מרכזי בתקופת השופטים:
"מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי ואמרי לה בקיסריון, והגיע חמה לסוכה. אמר לו: מהו שאפרוש עליה סדין? אמר לו (כדי להסיח דעתו): אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמיד ממנו שופט.." (סוכה כז:)
^ 19 יששכר וזבולון נמנים על כוחות ההנהגה של האומה. הם משלימים את צד מזרח במחנה ישראל במדבר, ונוסעים ראשונים עם שבט יהודה. אמנם בפועל, היה אלו רק שבטי יהודה ויוסף, שהעמידו מלכויות, אבל אין תימה, שבדור של התנוצצויות הנהגה נמצאו גם אנשים מתאימים מבני יששכר וזבולון. הם אמנם לא הצליחו להעמיד בפועל בתים כבתים שהעמידו בני יהודה ויוסף (כדוגמת ביתו של עבדון, ששרד שני דורות, או כבתיהם של יאיר הגלעדי ואבצן מבית לחם, שהתפשטו מעבר לביתם הפרטי), אבל בהם עצמם היה ניצוץ של הנהגה ולכן הם נזכרים בנשימה אחת עם האחרים.
על מעמדם של שבטי יששכר וזבולון ניתן ללמוד מדברי חז"ל, בפרשת הדגלים, בבמדבר רבה ב' י; ג' יב:
"מזרח, שממנו אור יוצא לעולם, יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה, שנא' "והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה" וגו'. ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה, שנא' "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים", וכן הוא אומר "והחונים עליו מטה יששכר" וגו'. ועליו זבולון שהוא בעל עשירות, כמה דכתיב "זבולן לחוף ימים" וגו', וכן הוא אומר "מטה זבולן" וגו'. כל הפקודים למחנה יהודה ראשונה יסעו שכן התורה נקראת ראש...
מזרח משם האור יוצא לעולם, ושם היו חונים דגל יהודה שהיו בעלי מלוכה, בעלי תורה, בעלי מצות. לכך היו חונים שם משה ואהרן ובניו שהיו בעלי תורה, בעלי מצות, מכפרים על ישראל בתפלתם ובקרבנם. ועליהם נאמר "אשרי צדיק ואשרי שכנו" אלו שבטים שהיו סמוכים למשה ולאהרן, יהודה ויששכר וזבולן היו כולם גדולים בתורה "לא יסור שבט" וגו' "ומבני יששכר יודעי בינה" וגו' "ומזבולון מושכים בשבט סופר" על שהיו שכנים לתורה נעשו כולן בני תורה"
לא בכדי, אפוא, המנהיגים שבהם מתמקד הנביא בפרשיות הקצרות הללו הם בני דגלי יהודה ויוסף: יהודה, יששכר וזבולון, אפרים ומנשה.
^ 20 יומא כו. - "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי דכתיב - "יורו משפטיך ליעקב", יששכר דכתיב "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים".
^ 21 כמו ילד, שבהיותו צעיר מאד הוא נשמע לקול הוריו, ואינו עצמאי. משהוא מתבגר, הוא הופך יותר ויותר עצמאי, ובגיל המעבר רבות משוגותיו. המצב החיצוני, שפעמים מתדרדר אינו מעיד על חוסר התקדמות. אדרבה, ההתבגרות היא הגורם לטעויות. כך בחייה של אומה. המצב הרוחני החיצוני, אינו אומר דבר על כחותיה הפנימיים. אדרבה, הם מתעצמים. אז יווצר, כמובן, פער גדול בין הכוחות הפנימיים וההופעה החיצונית, ועירבוב של כוחות גדולים בהופעות חיצוניות משובשות ועלובות. גם ההופעות הפיסיות אינן מסודרות בימי הנערות. בגיל מבוגר יש צורך לשוב ולשכלל את הופעות החיים החיצוניות, בהתאמה לכחות הפנימיים, שהתפתחו בתקופת הנערות. מעין זה, בתולדות האומה בימי השופטים לעומת ימי המלכות. ימי השופטים הם ימי התבגרות, ועימם מעידה רוחנית גדולה, אבל אין זה מפתיע, שלקראת סופם מתגלים כחות פנימיים חדשים, כמו השאיפה המעשית לכינון מלוכה.
^ 22 עיין בפרק הבוכים עמוד 68.
^ 23 פסוקים ח-ט.
^ 24 יומא פז:
^ 25 שמואל ב כ"ד יד.
^ 26 מדרש איכה זוטא א,ז, על הפסוק בישעיה סג ט. כתיב "לא" וקרי "לו". המפרשים נחלקו בהסבר פשט הכתוב על פי הכתיב. רש"י ביאר את הכתיב "לא", שבכל צרות שהצר הקב"ה לישראל לא הצר להם כפי רע מעלליהם, אלא חמל עליהם. הקרי, על כל פנים, מבואר במדרש חז"ל שהקב"ה עצמו מצטער.
^ 27 במדבר רבה ז' י
^ 28 כך פירשו גם הרמב"ם, הרד"ק והאברבנאל, אבל הרלב"ג פירש: "והנה קצר השם יתברך מהושיע אותם תשועה שלימה…מצד היותם שונים במריים ככלב שב על קיאו, וכאילו הלאוהו". ולדבריו צריך לומר, שאמנם יפתח הושיעם מבני עמון, אבל הלחץ של הפלשתים נשאר בעינו, בגלל חטאותם, כמו שמוזכר בפסוק ז.
^ 29 המפרשים התלבטו בפירוש מקרא זה. בשנה ההיא או שמונה עשרה שנה? ומהי השנה ההיא?
רש"י טוען שפס' ח חוזר לפס' ה, היינו למותו של יאיר הגלעדי. ביאור הפסוק הוא, שמאותה שנה שבה מת יאיר שיעבדו העמונים את ישראל שמונה עשרה שנה.
^ 30 "וירעצו - ענין שבירה כמו תרעץ אויב (שמות טו) וירצצו - אף הוא ענין שבירה כמו קנה רצוץ (ישעיה מ"ב)".(מצודת ציון)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il