בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרשות מטות-מסעי תשס"ב

מדרגת הנשבע. נבואת משה רבנו לעומת שאר הנביאים. נקמה. היתכן?!. עבר הירדן המזרחי - חלק מארץ ישראל. מסעות בני ישראל במדבר.כיצד יש להסתכל על משברים?. הצער על החורבן.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק פ' מטות-מסעי תשס"ב
10 דק' קריאה 47 דק' האזנה
מדרגת הנשבע
הנושא הראשון בפרשה הוא נדרים. זו המסכת שעסקנו בה במשך הקיץ. מנדרים אנו לומדים על כוחו של הדיבור. חז"ל אומרים שאין להישבע אפילו על דבר אמת. אומר המדרש, "'וידבר משה אל ראשי המטות וגו' איש כי ידר נדר לה'', הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] 'ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי אפילו באמת, אין אתה רשאי להישבע בשמי אלא אם כן יהיה בך כל המידות האלו. "את ה' אלהיך תירא", שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים - אברהם, איוב ויוסף. אברהם , דכתיב 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', איוב , דכתיב 'איש תם וישר ירא אלהים', יוסף , דכתיב 'את האלהים אני ירא'". אם כן רק מי שהוא ירא שמים, ו"'אותו תעבוד', אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר 'ואותו תעבוד'. 'ובו תדבק', וכי יכול אדם להידבק בשכינה והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא'? אלא לומר לך: כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה ועושה פרקמטיא [עוסק במסחר] ומהנהו מנכסיו", כלומר מי שמתחבר לתלמיד חכם, "זהו שנאמר עליו 'ובו תדבק'. אם יש בך כל המידות האלו" - "את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק" - אז "ובשמו תישבע". ואם לאו - אין אתה רשאי להישבע. אין להזכיר שם שמים אלא כשאדם נמצא במדרגה עליונה של שלמות, ואז הוא מוסיף על ידי השבועה עוד כבוד שמים, משום שהזכרת שם שמים צריכה להיות עם כל המשמעות, העומק שלה. וזה יכול להיעשות רק על ידי מי שיש לו דבקות עליונה ויראת שמים.

נבואת משה רבנו לעומת שאר הנביאים
משה משתמש כאן בלשון "זה הדבר אשר ציוה ה'". באים חז"ל ואומרים לנו שכל הנביאים התנבאו ב"כה", ומשה הוסיף עליהם והתנבא גם ב"כה", "כה אמר ה'", וגם ב"זה הדבר". זהו ביטוי מיוחד של משה. בפרשה שלנו ביטוי זה חוזר גם בפרשה של בנות צלפחד. מה בין אמירת " כה " ובין " זה הדבר"? אומרים המפרשים: משה רבנו רואה באספקלריה מאירה, גלויה. ראייתו הנבואית היא במדרגה עליונה במיוחד. שאר הנביאים מתנבאים באספקלריה שאיננה מאירה ועל כן נתנבאו רק ב"כה". פשט הדברים הוא שמשה רבנו ממש רואה מה שהוא מתנבא בצורה בהירה עד שהוא כביכול יכול להצביע עליו ולומר "זה הדבר", לעומת שאר הנביאים שרואים את נבואתם דרך מסכים ומגיעים למדרגה נמוכה יותר, "ונלכה עד כה".
אך המהר"ל מעיר על הסבר זה, אם כך היה הדבר היה צריך משה להתנבא תמיד בלשון "זה הדבר", והרי הוא נתנבא גם ב"כה", כמו ביציאת מצרים - "כה אמר ה'". נדמה לי שראיתי פעם מי שמסביר שזה היה רק בתחילת נבואתו, אבל אחר כך הוא כבר לא התנבא ב"כה", הוא עלה למדרגה עליונה, אולי במעמד הר סיני.

מכל מקום המהר"ל מסביר באופן אחר: כל הנביאים נתנבאו על מאורעות חד-פעמיים, ניסים ונפלאות, שינויים חריגים מסדרי הטבע. לעומת זאת נבואתו של משה רבנו היא נבואת התורה, הוא מנבא בשם ה' את כל מצוות התורה, שהם נצחיות תמידיות נמשכות, מקיימות את העולם למשך כל הדורות, לא איזה מאורע חד-פעמי, כי אם יסודות הטבע, יסודות הקיום של העולם. אכן הופעת התורה היא במדרגה עליונה, שהרי היא מקיימת את כל העולם לנצח נצחים, היא באמת האספקלריה המאירה המיוחדת של משה. על כן מתנבא משה רבנו ב" זה הדבר".

נקמה. היתכן?!
אנחנו ממשיכים בפרשה. הקדוש ברוך הוא מצווה את משה "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים". זו אינה מלחמה שיש בה צורך של כיבוש, אלא מלחמה שעניינה לנקום. שואל הרמב"ן, מדוע כאן נצטוו ישראל במצוות הגעלת כלים והטבלת כלים, לפי חלק מהראשונים הסוברים שזו מצווה מדאורייתא, ולא נצטוו על כך במלחמת סיחון? ועונה: מלחמת סיחון היא מלחמת כיבוש ארץ ישראל, ובמלחמה כזו מותר לאכול אפילו קותלי חזיר, מאכלות אסורות, ועל כן אין צורך להטביל את הכלים. אבל המלחמה הזו איננה מלחמת כיבוש כלל, כי אם עניינה הוא להכות ולהרוג אפילו בלי לקחת את עריהם, פשוט מלחמת נקמה על הרעות שעשו לנו. זהו מבט שצריך להתרגל אליו. מה זה? סתם לנקום? האם הנקמה יכולה להיות בעלת ערך עצמי? כך אומרת לנו התורה. אמנם צריך שיהיה ציווי מאת ה'. לא כל אחד יכול להחליט מה כן ומה לא, אבל אנו רואים בתורה מלחמה מיוחדת במינה שעניינה נקמה מאלה שעשו לנו רעות, רוחניות או אחרות. ויש מקום לשים לב לזה. לא נאריך בזה ונמשיך הלאה.

עבר הירדן המזרחי - חלק מארץ ישראל
בני גד ובני ראובן מבקשים להישאר בחלק הירדן המזרחי. במבט ראשון זה נראה דבר מאוד שלילי, ואכן כך אומר להם משה רבנו. וכך גם חז"ל אומרים לנו, שרצונם לא היה טוב, הם לא רצו להיכנס לארץ ישראל. קבלה בידינו שמידת ביקורת היתה מתוחה על בני גד ובני ראובן שבגלל רוב עושרם וקניינם בחרו לשבת בארץ סיחון ועוג, הרחוקות מן המקום אשר בחר בו ה'. והמדרש אומר: "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר 'ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה'. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם". מדוע נאמר במדרש שהם ישבו חוץ לארץ ישראל, והרי עבר הירדן הוא כן חלק מארץ ישראל? אלא שעבר הירדן הוא לא באותה מדרגה של ארץ ישראל המערבית, שבה בחר רבונו של עולם להשכין שכינתו בבית המקדש.

א) החזון יחזקאל בסוף מסכת בבא קמא מאריך בביאור הדבר הזה. החזון יחזקאל כתב גם ספרון שלם העוסק בעניין הזה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. כנראה שהוא כתב את זה בתקופה של הדיונים על ארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה, אחרי הצהרת בלפור, בזמן שנקבעה ההחלטה על הקמת מדינה לעם ישראל בכל שטחי ארץ ישראל. ההחלטה הראשונה של הצהרה זו כללה את כל שטח ארץ ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי. אחר כך כנראה נתעוררו דיונים לחלק את ארץ ישראל, לתת חלק לערבים ולחתוך את החלק המזרחי של ארץ ישראל. אם כן החזון יחזקאל בסוף השמטות ומילואים שבסוף פירושו על התוספתא בבבא קמא מדבר בהרחבה על כך שעבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל על פי ההלכה. אחרי שהוא מביא את דברי המדרש שמשמע אולי שלא כך, ואולי גם מפסוקים מסוימים, הוא אומר: "שיטה זו אין לה תוקף ועוז של הנחה, אפילו של הנחה העולה על הדעת (של הוא-אמינא), אם לא תקבל תיקון בביאור כזה, שעבר הירדן אמנם אינו מעיקרה של ארץ ישראל במובן נחלת אבות, יען שארץ סיחון ועוג לא נכללה בכלל ארצות הנתונות לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, אבל שווה היא כארץ כנען בהרבה הלכות התלויות בארץ מכוח הדיבור 'ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו'. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נתנה עתה לבני ישראל לירושת עולם. לפיכך נתקדשו הערים המוקפות חומה בימות יהושע, שבעבר הירדן, כמו הערים מסוג זה שביהודה והגליל. שלושה ערי מקלט אשר הבדיל משה רבנו בעבר הירדן קולטות את הורגי הנפש בשגגה כמו שלושת ערי מקלט אשר הבדיל יהושע בארץ כנען. ואף כי אין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל". וכן פוסק הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, שערי מקלט יש רק בארץ ישראל. אם כן זה מוכיח שעבר הירדן הוא גם חלק מארץ ישראל.

ב) הוכחה נוספת היא, שכדי לנהוג יובל בארץ ישראל צריך שיהיו כל יושביה עליה, כל שבט ושבט במקומו. ואם כן, בשביל שינהג היובל, היו צריכים כל השבטים לשבת בארץ ישראל המערבית ושם לחלק את הארץ לשנים עשר חלקים, והרי הסדר לא היה כך, שכן שני השבטים וחצי ישבו בעבר הירדן המזרחי, ובכל אופן היובל נהג עד שגלו ראובן וגד. זאת אומרת שרבונו של עולם נתן את עבר הירדן המזרחי לשני השבטים על פי בקשתם, וזה הוסכם על ידו ועל כן נחשב כארץ ישראל.

ג) כשהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו להסתכל על כל ארץ ישראל לפני שהוא מת, הוא אומר לו "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה". משה רבנו עומד בעבר הירדן המזרחי ובכל זאת אומר לו הקדוש ברוך הוא להסתכל גם מזרחה, משום שהוא באמצע. זאת אומרת שעבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל.

ד) מצוות תרומות ומעשרות מדאורייתא נוהגות גם בעבר הירדן המזרחי. שבט לוי לא נחל חלק ונחלה בעבר הירדן המזרחי כמו גם בעבר הירדן המערבי. הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל אומר שרק בארץ ישראל הלויים לא מקבלים נחלה מפני שה' הוא נחלתם, כי הם מקבלים תמורת זה תרומות ומעשרות. אבל אם ישראל כובשים מעבר לארץ ישראל חלקים נוספים, כמו תורכיה ועיראק (בשטחים שאינם חלק מארץ ישראל), שם נוחלים הלויים כמו הישראלים. זאת אומרת שעבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל.

נמצא, שעל פי כמה וכמה הלכות ניתן לראות שאכן עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל. אמנם יש הבדל במעלות הקדושה - רבונו של עולם בוחר דווקא בעבר הירדן המערבי להשרות שכינתו, אבל לגבי יישוב ארץ ישראל המצוה שייכת באופן שווה בשני העברים. מאריך בזה התשב"ץ, הישועות מלכו, מגדולי הדור שני דורות לפנינו, שעודד קניית חלקות אדמה בעבר הירדן המזרחי שמחירם היה זול, כדי להתיישב שם, ואף היתה שם התיישבות מסוימת.

מסיים החזון יחזקאל, שאנו רואים שכל מה שהוא כתב היה בהתייחסות למאורעות, "ורק בענין זה [שעבר הירדן המערבי הוא נחלת ה', משכן ה'] שונה הוא ממנו במעלה עבר הירדן מזרחה, אבל בכל הדברים עבר הירדן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל". מכירים את הביטוי הזה? "הגולן הוא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל"... החזון יחזקאל הוא שאמר אותו. "והוא חטיבה אחת עם עבר הירדן מערבה על פי הדיבור החרוט על לוח העדות, גם מבחינה הסטורית וגם מנקודת מבט גיאוגרפית וכלכלית. חוקרי גבולות הארץ מניחים תחומיה הטבעיים על ידי קווים במבנה הטבעי שלה. מצד צפון סוגרים עליה הרי הלבנון והמשכם הרי חרמון. מצד דרום מדבר סיני. מצד מערב הים התיכון. מצד מזרח שם גבולה מדבר סוריה. בגבולותיהם אלה קוראים לה כרגיל בשם ארץ ישראל, אשר שטחה כ-80,000 מטר מרובעים". אם כן יש כאן התייחסות מפורשת בספר הלכה בהקשר למאורעות שהיו אז, לצורך להיאבק ולהוכיח שגם עבר הירדן הוא חלק מארץ ישראל. על כן הרעיון הזה, שיש אומרים שצריך לעשות טרנספר ולגרש את הערבים אל מעבר לירדן, הוא מוטעה מיסודו. צריך לשלוח אותם למקום אחר, לארצות ערב, כמו ערב הסעודית, כווית, תימן, שעליהם אין מחלוקת שהם שייכים לחוץ לארץ. היכן שיש מחלוקת יש ללכת לחומרא. אנו צריכים לומר את זה. בתחילת הפרשה אמרנו שלדיבור של אדם יש כוח גדול, וכשקובעים הלכה, שכל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כולל עבר הירדן, ולעבר הירדן יש מעלה והיא מקדושת ארץ ישראל, אז אחר כך הדיבור פועל.

מסעות בני ישראל במדבר
ואנחנו ממשיכים. "אלה מסעי בני ישראל". הפרשה האחרונה שבספר במדבר היא חזרה וסיכום של כל הדרכים של בני ישראל, מאיפה יצאו, לאן נסעו ואיפה חנו. המדרש שואל, מדוע היה צריך לחזור על כל הסיפורים, מהו הערך הלימודי שיש בחזרה זו? ואומר, "משל למלך שהיה בנו חולה. הוליכו למקום אחד לרפאותו. כשחזרו, התחיל אביו מונה כל המסעות ואומר: כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני. לכך נאמר 'אלה מסעי'". זאת אומרת, המדרש אומר לנו שכל החזרה על הסיפור היא בשביל להראות לנו כמה הקדוש ברוך הוא מיטיב איתנו למרות שלא התנהגנו כראוי ובכל מיני מקומות נכשלנו ולא עשינו כפי שרבונו של עולם ציוה אותנו. אך רבונו של עולם המשיך ולקח אותנו והוביל אותנו והביא אותנו עד הלום. יש לראות את טובת ה' ולהפיק לקחים מכאן ולהבא לא לחטוא, לא להיכשל ולא ליפול. כך נראית המשמעות הפשוטה של המדרש.

אור החיים, שהולך בפירושו לפי פנימיות התורה, אומר שבמה שנזכרים כאן כל המסעות ישנה משמעות מיוחדת במינה. המדבר הגדול והנורא הוא מקום שיש בו לא רק נחשים ועקרבים גשמיים אלא גם כוחות רוחניים שליליים. כל הסכנות הגשמיות מלמדות על כוחות הטומאה הרוחניים השורים במדבר. המסע של בני ישראל במדבר היה לשם תיקון, ולפי הצורך של התיקון כך היתה השהייה בכל מקום ומקום. יש מקום שחנו הרבה זמן ויש שחנו מעט. נתפזרו ניצוצות הקדושה בתוך הטומאות וצריך ללקט אותם. יש מקום שבו נתפזרו הרבה ניצוצות ועל כן צריך לשהות שם הרבה זמן עד שיגמרו ללקט את כל הניצוצות. כך הוא מסביר שכל גלות של ישראל, גם גלות החורבן, היא במטרה ללקט ניצוצות קודש שנתפזרו בעולם. בכל מקום שישראל נמצאים הם כמגנט המושך את הניצוצות הללו וזו עניינה של הגלות. חז"ל אומרים זאת בצורה יותר גדולה: "לא גלו ישראל אלא בשביל שיתגיירו גרים". אנשים מכל העולם נפגשים עם ישראל ומתוכם יש כאלה שמתגיירים. זה בעצם ליקוט הניצוצות באופן הגלוי. אנשים שמתגיירים זה סימן שהם היו קשורים לקדושה ומשום מה נפלו ונולדו בעמים אחרים, וכאשר הם פוגשים יהודים הם מכירים את היהדות וחוזרים אל מקורם, אל עם ישראל. זה באופן הגלוי, אך גם באופן הנסתר ישנן נשמות שלא קשורות בגופות. ישנם כוחות רוחניים שמפוזרים בעולם וצריך ללקט אותם, וזהו עניינה של הגלות ושל המסעות במדבר. על כן התורה מפרטת את כל המסעות, ללמדנו שכל מקום היה במכוון ולא במקרה. הוי אומר שהמהלך במדבר היה של תיקון, של עלייה, לא של נפילות אלא של התקדמות, של איסוף ניצוצות הקודש מכל המקומות, תיקון המקומות הללו מקלקולם. כך אנו מסתכלים באופן הפנימי.

כיצד יש להסתכל על משברים?
שתי ההסתכלויות נכונות: ההסתכלות של המדרש, שאומר שצריך אדם ללמוד לקחים וכשנכשלים צריך לזכור ולהיזהר שלא יִשְנֶה. וכשמגיעים לעת סיכום הדרך צריך לעשות חשבון נפש ולראות מה לא היה ראוי כויצד ניתן לתקן להבא, לראות כמה הקדוש ברוך הוא היטיב לנו וכמה אנו נהגנו בכפיות טובה כלפי רבונו של עולם, ושלא ניפול שוב, וכל זאת בעיקר כשאנו בפתח כניסתנו לארץ ישראל. המבט הפנימי הוא להסתכל על כל הנפילות ולראות בהם "ירידה צורך עליה". כל משבר שהיה לנו - בסופו של דבר התגברנו עליו, ואחרי שמתגברים מוסיפים כוחות חדשים שלא היו קודם לכן. היה כאב וצער, היו עונשים, אבל מכל נפילה צברנו כוחות חדשים, למדנו דברים חדשים. היה אספסוף - למדנו איך להתגבר על תאוות. על כן אומרים בחסידות, "קברות התאוה" - קברנו שם את התאוה, גמרנו איתה. לא האנשים שנכשלו נקברו, אלא המידה הזו של התאוה. וכך בכל פעם שהיה כישלון היה לימוד לקח. ונמצא שהמהלך של ישראל במדבר היה מהלך בונה, מתקן. למדנו מה עניינה של ארץ ישראל (מחטא המרגלים), למדנו כמה חשוב להתייחס לגדולי ישראל ולא לפצל את האומה וכמה כל מחלוקת היא רעה (מחטא קורח ועדתו), למדנו על מעלתו של משה רבנו וחכמי התורה (גם מחטא מרים). הגענו קרוב לארץ ישראל ושוב נכשלנו בחטא בנות מדין. היה הרבה כאב והרבה אנשים שמתו במגפה, אבל למדנו את הלקח, טיהרנו את עצמו וכעת אנו במוכנות להיכנס לארץ ישראל.

שני המבטים אינם סותרים זה את זה - להפיק לקחים יחד עם ידיעה שרבונו של עולם כל הזמן מוביל את העולם לקראת שלמותו, וישראל עומדים בתווך, במרכזו של העולם. העולם הולך ומתקדם כל הזמן דרך כל הנפילות והמשברים. מבחינה חיצונית זה נראה שהוא יורד, אבל מבחינה פנימית הוא רק עולה. גם אחרי חורבן הבית, שיצאנו לגלות והתפזרנו בכל הארצות היתה ירידה גדולה, אך תוך כדי כך מילאנו כל מיני תפקידים. העולם למד להכיר את המוסר של עם ישראל והתעלה על ידי כך. אנחנו הולכים ומשתכללים תוך כדי הייסורים והצרות ומתוכם אנו מתחסנים והאמונה עוברת כל מיני נסיונות. רוחות מנשבות ונראה בכל פעם שהאמונה לא תוכל לעמוד כנגדן, אך עם ישראל ממשיך ומתגבר על הכל ואמיתות האמונה הולכת ומתעצמת דרך כל הנסיונות האלה. עכשיו אנו עומדים באחד הנסיונות הכי גדולים והכי קשים שהיו אי פעם במשך כל הדורות - המתירנות, הדמוקרטיה שמביאה לכך שעם ישראל מתערב עם כל האומות, לא נמצא בגטאות. הנסיון אולי קשה יותר מאשר במלחמות ובעימותים עם הגויים. אך גם בזה עם ישראל יעמוד וינצח. זהו הקשה שבמהלכים, כיון שאנו כבר עומדים בפתח הגאולה העתידה והבטוחה.

הצער על החורבן
כעת אנו בימי בין המצרים, ימים המיוחדים לזיכרון כפול ומכופל של חורבנה של ירושלים, חורבן בית המקדש, חורבן ארץ ישראל. והלב מלא בצער. ודוקא עכשיו, כשאנחנו בארץ ישראל, לומדים קרוב, הצער מצד אחד גובר ומצד שני הוא אחר. זה לא אותו הצער שהיה כשהיינו בחוץ לארץ ולא זכינו לכל מה שאנו זוכים עכשיו. עכשיו זכינו לכך שחלק גדול מעם ישראל יושב בארץ ישראל, אנו בני חורין, אנו יכולים להתפלל על יד הר הבית, על יד הכותל המערבי. מצד אחד זו זכות, אך מצד שני, כשרואים את הכותל והר הבית ואנו כל כך קרובים אך בכל זאת רחוקים - הצער כפול ומכופל. מספרים על האדר"ת, שהיה רבה של ירושלים כמה שנים, שנפטר מאוד צעיר בגלל הצער שהיה לו מחורבנה של ירושלים. בכל פעם שהיה הולך לשירותים, שהיו מחוץ לביתו, היה רואה בדרך את הר הבית ובכל פעם היה פורץ בבכי שלא היה יכול לעצור אותו. הצער על החורבן מילא את לבבו. ימיו ממש נתקצרו כתוצאה מכך. כשרואים מקרוב התחושות הן יותר חזקות ומוחשיות. הצער מעורב עם תקוה גדולה, אבל הוא גם חודר יותר ללב בגלל הממשות שלו. ואנו כולנו תפילה לרבונו של עולם שנצא מן המיצרים הללו לרוחה, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", ונזכה במהרה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il