בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שמחות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

פרק א'

מצוות מילה

undefined

הרב יהודה חיון

תמוז תשס"ט
8 דק' קריאה
גדולה מילה


כאשר הגרי"ז מבריסק ערך ברית מילה לנכדו, באו לכבודו גאוני ויקירי ירושלים ונקיי הדעת שבה. פנה אחד האורחים והסביר לגרי"ז את סיבת בואו: וכי מילתא זוטרתא שר' וועלוועל עורך ברית לנכדו?!!

נענה הגרי"ז בתנועת ביטול ונשא משלו: ידוע הסיפור באותו סנדלר עני שאמר פעם: לו הייתי עתיר נכסים בעל ממון כגביר פלוני המפורסם - הייתי יותר עשיר ממנו. שכן אז היה לי את כל כספו, ומלבד זה הייתי ממשיך בעבודת הסנדלרות ומרויח את מטבע הקופיקא השבועית שלי...

כמו כן - סיים ר' וועלוועל בחיוך - מדובר כאן במצוה גדולה בתורה, ברית מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, כנגד גדלות ענין זה איזו משמעות יש לכך שזוהי ברית אצל ר' וועלוועל?...




אף על פי שאינו הגון


פעם סיפרו לפני "החוזה מלובלין" אודות יהודי פורק עול, מופקר ובן בליעל, המציק רבות לאחיו היהודים.

הביט החוזה בשמו והשיב: איני יודע מה הינכם טופלים עליו דברים כאלו, והרי שמו מאיר עתה בכל העולמות.

הביטו החסידים זה בזה בתמהון וליבם נמלא פליאה על דברי הרבי.

לאחר זמן התברר הדבר.

שכן באותו יום ובאותה שעה התעסק אותו יהודי בהכנסת בנו בבריתו של אאע"ה. ומשום כך זכה לדרגה זו למרות מצבו התמידי.




ברית מילה כאמצעי לחימה


סח רבי משה מרדכי אפשטיין, ראש ישיבת חברון: בא וראה מה נשגבה מצות מילה: ביהושע נאמר: "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב ומול את בני ישראל". "בעת ההיא" דיקא, ללמדך כי יש להתבונן באופי הימים ההם כדי ללמוד מהם על הענין.

והימים הם הלוא ימי סכנה, ערב מלחמה על ארץ ישראל, ובה בעת נצטוו על המילה. כשנקמו בני יעקב מאנשי שכם והרגום ביום השלישי למילתם, בהיותם כואבים, לא יכל איש לעמוד בפניהם, וכל העיר נפלה ביד שני אנשים בודדים. כיצד אם-כן ניתן לסכן עם שלם מוקף אויבים היודעים כי בני ישראל באים לכובשם, ולצוותם דוקא אז על המילה?

אלא, כיון שהנהגת ישראל אינה על פי טבע, רק בכח השגחה פרטית עליונה, נזקקו דוקא לאמצעים רוחניים טהורים כדי לירש את הארץ הקדושה, והראשון להם הוא הסרת ערלת הבשר ועמה את ערלת הלב. כך יכירו גם כל העם כי לא בכח הנשק ינחלו את הארץ, כי אם בראש ובראשונה בפעולות הרוחניות, מכח הקדושה גרידא.

ברית מילה היא, איפוא, "אמצעי המלחמה" הראשון שנקטו ישראל בבואם לכבוש את הארץ!


"שימני כחותם על לבך"


ברית המילה - אומר בעל ה"ברית ציון" - נקראת "חותם", ולכן אף אדם שהוא כליל המעלות, אם אינו נימול, הרי הוא כשטר ללא חתימה, שאין לו כל ערך.

אך מאידך, גם שטר חתום שלא כתוב בו מאומה למעלה, בתורף ובטופס, אין לו ערך כלל. וכן המילה אינה אלא "חותם" שמעליה צריך לכתוב על לוח לבו את כל דברי התורה, באופן שיהיה להם קיום, ויתקיים בחותמיו.




רפואה בזכות מצות מילה


ברכת "רפאנו" שבתפילת שמונה עשרה מסתיימת בתיבות: "רופא חולי עמו ישראל".

לכאורה - שואל הגרי"ח זוננפלד, רבה של ירושלים - מדוע אין מסיימים את ברכת רפאינו בתיבות "רופא כל בשר ומפליא לעשות", כפי שמסתיימת ברכת "אשר יצר"?

אלא, בירושלמי (מועד קטן פ"ג, ה"ז) אמרו חכמים: "נולד זכר - נתרפאה כל המשפחה". בכוחה של מצות מילה לשלוח רפואה וישועת עולמים. משום כך ברכת "רפאנו" מסתיימת בתיבות "רופא חולי עמו ישראל", שכן ברכה זו הינה בקשה מיוחדת שנאמרה בכח ובזכות מצות מילה שניתנה לישראל בלבד, ולא "לכל בשר".




המילה ככלי נשק נגד היצר ופיתוייו


"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר לו הקב"ה לאברהם אבינו 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז, א) - אחזתו רעדה, אמר: שמא יש בי דבר מגונה. כיון שאמר לו (שם, יז, ב): 'ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאוד מאוד... והקמותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך' - נתקררה דעתו".

בתחילה חשב אברהם שנצטווה על המילה כדי להחליש את כח התאווה שבו, ולכן אחזתו רעדה שהוא נזקק לכך.

על זאת אמר לו הקב"ה: "והקמותי בריתי ביני ובינך... ובין זרעך", שעיקר מטרת המצוה אינה לצורך עצמו, שכן הוא זיכך את עצמו כליל, אלא מחמת הדורות הבאים שאינם בדרגה זו, ולכן צריכים למצות מילה. כששמע אברהם זאת נתקררה דעתו.




המילה היא גם כלי נשק וגם אות כבוד


על פי זה יבוארו דברי המדרש (תנחומא לך לך יח) על הפסוק "ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו בשר ערלתו" - "הדא הוא דכתיב: 'חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך'".

קשר הדברים יובן על דרך משל: כאשר גיבור חיל צעיר לימים נושא חרב בנדנו, הרי זה כלי נשקו להתגבר על אויביו. אבל כאשר שר צבא ותיק עתיר מלחמות מקבל מהמלך חרב זהב משובץ אבנים טובות, אין החרב מיועדת להילחם בה בפועל, אלא אות כבוד ויקר היא על נצחונותיו הרבים בשדות הקרב ותהילת עולמים אשר רכש בדם ובמסירות נפשו.

זה איפוא כוונת המדרש: "ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמלו" - כיון שנצטוה על ברית המילה בזקנותו לאחר שזיכך את גופו וניצח את יצרו, אזי ענין ברית המילה היתה לו בבחינת - 'חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך', שהיא אות יקר וכבוד על נצחונו את יצרו, ואילו לצאצאיו הנמולים לשמונה היא חרב וכלי נשק ועזר להתגבר על היצר ופיתויו.




אפשרות חד צדדית


במסכת סנהדרין (לט, א) מספרת הגמרא: פעם אחת אמר הקיסר לרבי תנחום: בוא ונהיה כולנו לעם אחד. אמר לו רבי תנחום: מסכים אני לדבריך שנהיה לעם אחד, אלא שאנחנו מהולים ולא יכולים להיות כמותכם, לכן תמולו אתם גם כן ותהיו כמונו.

אמר לו הקיסר: צודק אתה בדבריך, אבל כל מי שמנצח את המלך משליכים אותו לחיות רעות. השליכו את רבי תנחום, אך החיות לא אכלוהו. אמר מין אחד לקיסר: הסיבה שהחיות לא אכלוהו היא מפני שהחיות כעת לא רעבים. השליכו את המין הזה לפני החיות ואכלו אותו...

יש להבין - תמה ה"בן יהוידע" - במה רבי תנחום ניצח את הקיסר, והלא גם עתה לפי דבריו יתקיימו דברי הקיסר, שכן על ידי שהגויים יהיו נימולים ממילא יהיו כולם עם אחד?

אלא, הקיסר אמר לו: בוא ונהיה כולנו לעם אחד, וכיון שאמר לו: "בוא", משמע שרצונו שישראל יהיו כמותם ולא שהם יהיו כמו ישראל, ובזה ניצח את המלך, שבאמת בלתי אפשרי שישראל יהיו כמותם כיון שהם נימולים.




"ותגל יולדתך"


בברכה שלאחר ברית המילה אומרים: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך". ולכאורה כפל לשון יש כאן, שהרי כבר הזכיר שמחת האב והאם, ומדוע חזר וכפל "ותגל יולדתך"?

יש מבארים, ש"יולדתך" נסוב על רבו שילמד אותו תורה, ועל פי מה שאמרו חז"ל (סנהדרין יט, ב): "כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו", וזאת לפי שע"י המילה יהיה לבו פתוח ללמוד ולהבין את דברי התורה.

האדמו"ר מגור דורש את "ותגל יולדתך" על סב הנימול. והדברים מכוונים לדברי הגרעק"א האמורים בתשובותיו (סי' מב), שכשאין אב - אבי האב מברך "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", לפי שעליו מוטלת חובת לימוד התורה וחינוך הנכד, שזה ענינה של ברכה זו.




מצוה אינה זזה ממקומה לעולם


שאלו תלמידיו את רבינו הגר"א: מצוה שיש לה טעם ונתבטל הטעם מסיבה כלשהי, האם חיוב המצוה במקומו עומד, או שמא כיון שנתבטל טעמה נתבטלה המצוה.

השיבם רבינו הגר"א: מצות מילה תוכיח. אמרו חז"ל (נדה לא, ב): "מפני מה אמרה תורה מילה בשמיני? כדי שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים, שהיא טמאה לידה כל שבעה ימים".

והנה, כיום שביטלו את דם טוהר ואין אשה טהורה לבעלה עד שתספור שבעה נקיים, אם כן גם ביום השמיני אביו ואמו עצבים, ומכל מקום מלים ביום השמיני ואין ממתינין עד שתטהר אמו לבעלה.

נמצינו למדים, שאף שבטל הטעם, מכל מקום מצוה אינה זזה ממקומה לעולם.




התחשבות בצער הזולת


"מפני מה ניתנה מילה בשמיני? כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים והכל שמחים"

(נדה לא, ב).

לכאורה - שואל רבי משה מרדכי אפשטיין - בזמן הזה שעם ישראל קיבלו עליהם לשמור שבעה נקיים, שוב אינו שייך טעם זה, אם-כן שתיבטל מצות מילה בשמיני דוקא?

ברם, ידוע הוא ששלמה המלך דרש על כל מצוה שבתורה שלושת אלפים טעמים (ערובין כא, ב), ואף כי בטל טעם אחד, הרי כל השאר לא בטלו.

אך קשה, מדוע בחרו חז"ל להזכיר טעם זה דוקא?

ללמדנו, עד כמה חייב אדם לשאת בעול עם חברו, עד שימנע מלצערו בשעת צרתו אפילו בדבר פעוט, רק יהיה שמח בשמחתו ומצטער בצערו.

דוגמא נאה להתחשבות שכזאת, מצינו בטעם המנהג שבזמן אמירת "יזכור"

יוצאים מבית הכנסת כל אלה שאינם זקוקים לאומרו. שכן הלכה היא שאם חתן נוכח בתפילה, אסור להזכיר נשמות, משום שיום-טוב הוא לו ואיך יצערוהו ביום חגו.

כמו כן הנהיגו ביום חגם של ישראל, להמנע מלצערם בשמיעת "יזכור". לפיכך, אלו האנשים המחויבים ב"יזכור", אשר הם עצמם שמחים להזכיר נשמות יקיריהם בחג, נותרים לאומרו, ואילו כל השאר יוצאים, כדי לאפשר לנשארים לומר הזכרת הנשמות, בלי לצער את זולתם.

היסוד לדבר זה נלמד ממצות מילה, כי אף שטעמים רבים לחובת "שמיני למילה", בחרו חז"ל את הטעם: "שלא יהיו אביו ואמו עצבים, והכל שמחין", ללמדנו את חובת הנשיאה בעול והתחשבות בצער חברו.




חשש לביטול המילה מחמלת ההורים


מפני מה נקבעה המילה ליום השמיני?

מבאר הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מט): לפי שהתינוק בעת לידתו, עדיין לא התחזק רגש האהבה והחיבה של הוריו כלפיו. אינה דומה אהבת אב ואם את התינוק בן יומו כאהבתם אותו בגיל שנה, ואין דומה אהבתם אליו בהיותו בן שנה לאהבתם אליו בהיותו בן שש. ככל שגדל פרק הזמן שהם מגדלים אותו, כך גדלה אהבתם וחיבתם אליו.

לפיכך, לוא היתה מצות המילה נדחית לגיל שנתיים ושלוש, כי אז היה מקום לחשוש לביטול המילה מחמלת האב ואהבתו לבנו.




"אין מילה בלא שבת"


סח ה"סבא מסלבודקה": בטעם מצות מילה אחר שמונה ימים מובא במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת אמור): "אמר הקב"ה לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת, שאין שבוע בלא שבת ואין מילה בלא שבת, ומיום השמיני והלאה כמשפט אדם משפט בהמה".

צא ולמד מה גדול כוחה של השבת, אשר כל דבר ששבת עוברת עליו, קדושת שבת חלה עליו. ולא אך אצל האדם ועניניו, אלא גם בבהמה אמרו חז"ל שלכן אינה ניטלת לשחיטה רק מיום השמיני והלאה.

מכאן אסמכתא למה שכתב המחזור ויטרי בדיני בציעת הפת, שאף שכידוע דין הוא שאם יש לאדם פת שלמה ופת פרוסה צריך לברך על השלמה, הרי שאם הפת השלמה נאפתה אחר השבת, והפרוסה כבר עבר עליה שבת, אזי בוצעים על הפרוסה, כי חשיבותה עולה כעת על השלמה. והן הן הדברים, כי מכיון "שאין שבוע בלא שבת", הוי אומר שהשבת משפיעה מקדושתה על כל דבר, לפיכך ראוי אכן להעדיף את הלחם הפרוס על פני השלם, רק משום שעברה עליו שבת.

צא ולמד - אומר הגר"מ גיפטר - עד כמה גדולה מעלת מצוות המילה, שאינו מוכשר אליה אלא בעבור עליו שבת קודש, ואף על פי כן מצות מילה יש בכוחה לדחות את השבת.




מנוחת הנפש וישוב הדעת


נאמר על משה: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו" (שמות ד, כד).

ואומרים חז"ל, לפי שלא מל את אליעזר בנו נתחייב מיתה, והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד ירכיו וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום. הבינה צפורה שבשביל המילה היא, מיד "ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה".

הנה, משה רבינו עומד על סף המוות, המלאך מבקש להמיתו, ובאותה שעה ממש מצליחה צפורה אשתו לשמור על מנוחת נפשה, ובמקום לזעוק ולבכות מרה, היא מתבוננת ובודקת מהו שורש החטא שבעבורו נידון למיתה, ותיכף ומיד מתקנת את החטא ועל ידי כך מצילה את משה רבינו מן המוות.

הבה נתאר לנו - סח רבי נחום זאב זיו מקלם - מחזה דומה המתגלה לעיני אשה רגילה מן הישוב, איך שבעלה נתון ראשו ורובו בפי המלאך ואך כפסע בינו ובין המות. הלא זו מיד היתה זועקת ומתעלפת. לא כך ציפורה, היא אינה נותנת לעצמה להתבלבל ולאבד עשתונות. אפילו מצב כה מדהים וגורלי אינו מעבירה על דעתה ואינו מפר את שלות רוחה. היא מתבוננת לאלתר מה מבקשים פה ממנה, ומיד מתקנת את החטא. כך הצילה את בעלה מן המות.

צא ולמד כיצד צריך האדם לשמור על מנוחת הנפש וישוב הדעת גם לעתות בצרה.

את הדברים הללו השמיע הגה"צ רבי נחום זאב זיו מקלם, באוזני אשתו ובנותיו, שעות אחדות קודם פטירתו, בהכינו אותן לקראת הפרידה. אותו יום ערב שבת היה ולא שכח ר' נחום זאב להזהירם מפני בלבול הדעת עקב פטירתו, לבל יכשלו באכילת הדגים של ליל שבת במלאכת בורר. שכן לדידו, שלות הנפש היא אבן יסוד בעבודת האדם.

רבי יעקב ניימן, שסיפר את המעשה בעת הספדו על חתנו של רבי נחום זאב, רבי אליהו אליעזר דסלר, הוסיף ואמר: לא עלה על דעתו כלל שיימנעו מאכילת דגים בשבת, שהרי בעבורו לא היה המוות אלא כעין מעבר ממקום למקום, והסרת המעטה הבשרי ]"דעם פליישינעם מאנטיל"[ גרידא. וכי אם אדם נוסע למדינת הים לא יאכלו בני ביתו דגים בשבת!...

רעיון דומה הציע רבי יוסף לייב ננדיק/b>, המשגיח דישיבות קוברין וקלעצק, לביאור שאלת חז"ל אודות "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" - "מזמור לדוד?"

"קינה לדוד" היה ראוי לחבר על בריחה זו?! (ברכות ז, ב).

לא תמהו חז"ל איך דוד היה מסוגל לשבת ולחבר פרק שלם של שירה בתנאים כה גרועים של בריחה מפני איש המבקש לרוצחו, והרוצח הוא עוד בנו יוצא חלציו.

כה פשוט היה להם כי כך מחייבת שלות נפשו של דוד, לנצל אף מאורע טרגי ונוראי שכזה לעליה רוחנית מיוחדת. כל תמיהתם לא היתה אלא מדוע מצא לנכון ליצור דוקא שירה, ולא קינה של אבל ונהי.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il