ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

שמיטה

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק א
כ"ט באב ה'תשנ"ג
נדהמתי לשֵמע החדשות, שעסקנים מהציבור החרדי, פנו בבקשה לממשלה, כי זו תאפשר למגזר הערבי להרחיב את הגידולים החקלאיים שלהם, על-מנת שיהיו לציבור החרדי ירקות בשנת השמיטה. הבקשה הזו היא כל-כך אבסורדית, עד שקשה להאמין שעסקן חרדי ביקש אותה. לרוב הדעות, שמיטה בזמן-הזה היא מדרבנן, אבל לעומת זה, איסור "לא תחֹנם" הוא איסור דאורייתא. "לא תחֹנם" פירושו - לא תיתן לגויים חניה בקרקע, בארץ-ישראל, לא תמכור להם קרקע, ולא תחזק את אחיזתם בארץ-ישראל (רש"י דברים ז ; ב). ואיך אפשר לבקש מהממשלה שתעזור לחיזוק החקלאות הערבית בארץ-ישראל, ולעשות זאת לשם שמים כביכול?
הרי הסוברים שאין להזדקק ל"היתר המכירה" של קרקעות לגוי בשנת השמיטה - ההיתר שמאפשר בתנאים מסויימים לחקלאים יהודיים לעבד את אדמתם בשנת השמיטה, - סוברים שיש איסור תורה למכור קרקע לגוי אפילו לזמן מועט, ואפילו אם מוכרים רק את השטח העליון שעל פני הקרקע בלבד, וכל זה מפני שהתורה אמרה - "לא תחֹנם" - לא תיתן להם חניה בארץ-ישראל, אפילו אחיזה מועטה. אם כן, מטעם זה עצמו אסור באיסור חמור לממשלה לחזק את אחיזתם של אינם יהודים בארץ-ישראל, ואיך אפשר לבקש מהממשלה להרחיב את מכסת החקלאות הערבית? הרי מה שיתנו להם השנה לא יוכלו לצמצם לשנה הבאה, וזה יותר חמור מאשר "היתר המכירה" שהוא זמני!
ניתן להבין, שהרוצה להחמיר על עצמו ולא להזדקק ל"היתר המכירה", יימנע מלאכול ירקות טריים בשנת השמיטה, או יקנה רק תוצרת חוץ. אבל איזה הידור הוא לקנות מערבים הגרים בארץ, ולחזק את אחיזתם בארץ-ישראל?
כל זה אמור לעצם הדין של "לא תחֹנם". אבל יש כאן גורם נוסף, שהוא לא פחות חמור. אנחנו נמצאים במלחמה עם הערבים על ארץ-ישראל. הערבים הגרים ביש"ע, מנהלים מלחמה נגדנו, היתכן שאנחנו נקנה מהם פירות וירקות, ובשנת השמיטה נחזק את ידי המחבלים והטרור הערבי? הרי ידוע לכל, שחלק מהכסף שמרוויחים תושבי יו"ש הערבים, הולך למימון פעולות הטרור.
על-כן, לעניות דעתי, המהדרין צריכים להמנע מלהזדקק לירקות ותוצרת ערבית בשנת השמיטה, ולוותר לגמרי על ירקות טריים בשנת השמיטה. זהו הידור, שאין בו צד של איסור. ומי שקשה לו להדר באופן זה, או שהוא מנוע מכך מסיבות בריאותיות וכדומה, עדיף שיאכל פרות וירקות של יהודים מ"היתר המכירה", שענין אכילת פירות וירקות שנעשתה בהם מלאכה בשנת השמיטה שנוי הוא במחלוקת, ורבים מקילים בזה, ובפירות, גם החזון-איש לא הכריע בזה לחומרא. זה עדיף על קניית פירות וירקות מערבים, קניה המחזקת את אחיזתם של הערבים בארץ-ישראל.
ידוע, שבשנת השמיטה הקודמת, ההזדקקות לפירות של ערבים חיזקה מאד את החקלאות הערבית, על חשבון החקלאות היהודית, וזה איסור "לא תחֹנם" ממש. מי יתן וגדולי הדור ישמיעו דעתם לאסור פירות של נכרים בארץ-ישראל, משום "לא תחֹנם".

חלק ב
ל' באב ה'תשנ"ג
שנת השמיטה מתקרבת, ובמהותה, ענינה של השמיטה להביא לאחדות העם, לבטל את הבעלות הפרטית של כל אחד ואחד על אדמתו, וכולם שווים בזכות על הפירות; לצמצם את התחרות, לעצור את הרדיפה אחרי הממון והעושר, וכל זה מביא לאחדות ולרוממות רוחנית. אך משום מה, בעקבתא-דמשיחא, קטגוריא בין תלמידי-חכמים, ובִמקום שהשמיטה תרבה אחדות וקירוב-לבבות, דוקא שנת השמיטה גורמת לפירוד בתוך הציבור הדתי.
מחלוקת בהלכה בין תלמידי-חכמים זה דבר לגיטימי, אך מחלוקת שמביאה לפירוד - זו לא דרכה של תורה. "את וָהֵב בסופה" (במדבר כא ; יד) - דרשו חכמים (קידושין ל:): אף-על-פי שתלמידי-חכמים מתנצחים זה עם זה ונעשים כאויבים זה את זה, אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. "את והב בסופה" - אל תיקרי "בסוּפה" אלא "בסוֹפהּ". יש מקום לחילוקי-דעות, אבל לזכור ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים". אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלות הנוגעות לאיסורי עריות ולחייבי כריתות, שאלו מתירים ואלו אוסרין, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר (זכריה ח ; יט): "והאמת והשלום אהבו" (יבמות יד:).
לעומת זה, היום, לשם-שמים כביכול, עדה הסומכת על כשרות של "שארית ישראל" לא יטעמו ממזון שיש עליו הכשר של הרב לנדאו. וכן להפך: הסומכים על הכשר של הרב לנדאו לא יכניסו לביתם מאכל בהכשר של "שארית ישראל" והכל לשם-שמים. אלו סומכים על בד"צ "העדה החרדית" בלבד, ולא על שום הכשר אחר, ואלה לא יכניסו לביתם הכשר של בד"צ "העדה החרדית".
וכעת קרבה שנת השבע ונחלקו גדולי ישראל בשאלת השמיטה. יש גאונים גדולים מגדולי ישראל שהתירו את מכירת הקרקע לגוי באופן זמני ובתנאים מסויימים, מפני הדחק, שכן אי-אפשר לקיים חקלאות יהודית של כל הארץ, בלי להזדקק ל"היתר המכירה". יחידים אמנם יכולים להתגבר על הבעיות ולהמנע מעבודת הקרקע בשנת השמיטה, אבל אין פתרון לכללות הציבור החקלאי בארץ-ישראל, כי הפסקת העבודה החקלאית בשנת השמיטה תגרום לאובדן שווקים בחוץ-לארץ למשך שנים, והנזק הוא לא רק לשנה אחת. ועל-כן, בגלל ההכרח והדחק, ובאופן זמני, עד שישתנה המצב הרוחני והגשמי, התירו גדולי עולם בעלי כתפיים רחבות, את המכירה של השדות בשנת השמיטה. ולעומתם יש מגדולי ישראל גאונים גדולים שאסרו את המכירה, למרות הקשיים והדחק, והציעו הצעות חלופיות איך להתגבר על הבעיות.
מחלוקת זו בשורשה היא מחלוקת ענינית לשם-שמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. עיקרה של המחלוקת היא נוגעת לחקלאים עובדי האדמה, ומכיון שיש גדולים שמתירים ויש שאוסרים, ראוי היה לומר שהמקל יש לו על מי שיסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל שמחלוקת זו תביא לידי פירוד ואלו ימנעו מלאכול אצל אלו - זו בודאי לא דרכה של תורה, שהרי בית הלל ובית שמאי לא נמנעו מלישא נשים זה מזה. ואילו כאן מדובר בספק איסור דרבנן, שהרי לרוב הדעות שמיטה בזמן הזה דרבנן, וספיחים - בודאי כל איסורם מדרבנן, והאם יש הצדקה להחמיר שלא יאכלו אלו אצל אלו בכלים שאינם בני יומם? אין זה אלא קטרוגו של השטן המתגרה בתלמידי-חכמים ועושה בניהם מחלוקת.
אין ספק כי הפירוד בציבור הדתי הוא הגורם העיקרי למיעוט ההשפעה שלו ולחולשה, ואילו הציבור היה מאוחד, כל המצב הרוחני היה משתנה לטובה. וד' ישפוט שלום בינינו לקיים מה שנאמר "והאמת והשלום אהבו".
חלק ג (אוצר בית-דין)
ח' באלול ה'תשנ"ג
כבר הזכרנו שאלו שאינם נזקקים ל"היתר המכירה" מפני איסור "לא תחֹנם", בודאי צריכים להמנע מלקנות פירות וירקות של ערבים, שכן קניה מוגברת של ירקות ופירות של ערבים, מחזקת את אחיזתם בארץ-ישראל. הם רוכשים שדות נוספים, וזה בודאי איסור גמור של "לא תחֹנם" ושל "לא ישבו בארצך" (שמות כג ; לג). מי שמכיר את דברי ה"חזון-אי"ש" בהלכות שמיטה, יודע שהאיסורים "לא תחֹנם" ו"לא ישבו בארצך" הם לא רק שלא למכור שדות לנכרי, אלא אף לא לגרום בדרך עקיפה לחיזוק אחיזתם בארץ-ישראל. ועל-כן, כיון שקניה של ירקות מנכרים גורמת להתרחבות החקלאות הערבית בארץ-ישראל, היא אסורה.
מי שרוצה להדר בשביעית, ואינו רוצה לסמוך על "היתר המכירה" הנהוג על-ידי הרבנות ושלפניה, זה כמאה שנה, על-ידי גדולי הדור, אל יחמיר בדבר קל ויקל לעומת זה בדבר חמור. אל יחמיר באיסור שביעית, שהוא בזמן-הזה מדרבנן לרוב הדעות, ויקל באיסורים "לא תחֹנם" ו"לא ישבו בארצך" שאלו איסורים של תורה החמורים.
ניתן למצוא דרך להדר הידור שלם ונכון: לקנות פירות מאוצר בית-דין, מיישובים ששומרים שביעית, וגם מיישובים שנוהגים על-פי "היתר המכירה" לחומרא, דהיינו שהם נמנעים מלעשות מלאכות האסורות בשביעית, וישנם בהחלט יישובים כאלה. את הירקות ניתן לקנות מחממות של היישובים היהודיים בחבל קטיף. יישובים אלו קיבלו על עצמם לגדל פירות באופן המותר לפי כל הדעות, ועל-פי כל החומרות של גדולי הדור, ובתוכם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א. ישנן גם חממות במקומות אחרים בארץ-ישראל, - שבהן מגדלים גידולים על מצעים מנותקים ויש מקום להקל בהם בשעת הדחק, אך אין בהם את הצד להקל שיש ביישובי חבל קטיף, שהם מחוץ לגבולות עולי בבל, ולא נתקדשו בקדושה שניה.
בענינים אלו, שהם בעצם נושאים הלכתיים טהורים, מעורבים לצערנו גם חשבונות נוספים שאינם שייכים לגוף ההלכה, ושיקולים אחרים, הם שגורמים להטות את ההכרעה, ולהעדיף תוצרת נכרית על תוצרת יהודית מהודרת.
עלינו לחזור ולשנן לעצמנו את החומרא של האיסורים "לא תחֹנם" ו"לא ישבו בארצך", שהם לא רק דינים של מניעה מלמכור לנכרים קרקע באופן ישיר, אלא דינים שיש בהם השתדלות שהם לא יהיו כאן, וכל מעשה שגורם להם להיות כאן, הוא אסור. ובשמיטה הקודמת, על-ידי שהציבור החרדי קנה דוקא מנכרים, הורחבה החקלאות שלהם על חשבון החקלאות היהודית. על-כן, בעניין זה, ראוי שכל הציבור יתאחד, במניעת הקניות מנכרים, וכל-שכן בשעה זו, שהם מנהלים מלחמה נגדנו על השליטה בארץ-ישראל. אפשר לסמוך על "היתר המכירה", ואפשר שלא לסמוך על "היתר המכירה". אבל בענין הקניה משדות של נכרים, אפשר להתאחד כולם, ולהחליט - לא נחזק את אחיזתם כאן על-ידי הקניות שלנו מהם. "לא תחֹנם".

חלק ד ("היתר המכירה")

כידוע, כשהחלה ההתיישבות החקלאית היהודית בארץ-ישראל, לפני למעלה ממאה שנה, התעוררה השאלה - מה יעשו בשנת השמיטה? על מדוכת שאלה זו ישבו ודנו גדולי ישראל באותה תקופה. היו גדולים שאמרו שבתנאים מסויימים, מותר למכור את השדות לזמן מוגבל לגויים שאינם עובדי עבודה-זרה, ועל-ידי המכירה, יוכלו להמשיך את עבודת השדה גם בשנת השמיטה. היתר זה בא בשל הכרח, שכן אם לא היו מתירים, מצבם של החקלאים היה בכי רע, בלתי-נסבל.
לעומתם, היו גדולים שאמרו שאין להתיר את המכירה בשום אופן, כי המכירה אסורה מהתורה באיסור "לא תחֹנם". הנצי"ב מולוז'ין, מגדולי הדור באותה תקופה, היה בין האוסרים למכור את השדות, אבל הוא לא חשב שאפשר לאסור, בלי להציע פתרון מעשי לקיומם של החקלאים היהודים בארץ-ישראל. על-כן, הוא הציע שבעלי השדות יפקירו את שדותיהם בפני שלושה, וכך, ההפקר יהיה לכל הדעות, ואז יוכלו לעבד את השדות על-ידי פועלים גויים, וזה ודאי מותר, שהרי הפועלים הגויים אינם מצוּוים על מלאכה בשביעית, והשדה אינה נחשבת של ישראל, אלא הפקר, ואין כאן חיוב של שביתת שדהו. הוא מוסיף, שאולי במצב זה, מפני הדחק, יכול ישראל לבדו לעשות מלאכה בשדה. אמנם, הוא מסיים: "ואיני אומר כן להלכה, רק לתפוס את הרע במיעוטו". ומוסיף הנצי"ב ואומר - "ויותר מאשר הנני חושש לחֻרבן היישוב, ראוי לחוש יותר לאנשי המושבות שלא ילכו בטל כל השנה ולא יגיעו חס-ושלום לבטלה המביאה לידי שעמום ועבירה חס-ושלום, ולזה עלינו לשית לב" (שו"ת משיב-דבר חלק ב סימן נו).
הנצי"ב מולוז'ין אינו מסתפק בפסיקה עקרונית לאסור, אלא מחפש פתרון למצוקה של החקלאים בארץ-ישראל. כל זה היה אז, כאשר היו בסך-הכל כמה מאות חקלאים בארץ-ישראל, והיה אפשר להקל עליהם על-ידי איסוף תרומות בחוץ-לארץ, ועל-ידי שיימנעו מעבודת הקרקע בשביעית.
אכן, במשך הזמן ב"ה התרבו החקלאים היהודים בארץ-ישראל, והיום הם מונים פי כמה וכמה. הכסף הנאסף בקרן השמיטה לשומרי שביעית מועט, ואין בו כדי סיפוק, אלא למעטים. ומה יעשו כל היֶתר? זהו הדבר שהביא את גדולי הדור, הנושאים בעול הרבנות בארץ-ישראל מאז, לסמוך על אותם גדולים שהתירו את המכירה. כי אי-אפשר לאסור, ולהתעלם מהבעיה; אי-אפשר שלא למצוא פתרון הלכתי, במצב המיוחד הזה.
אותם גדולים שאסרו את המכירה, לא הציעו פתרון כולל לכל ציבור החקלאים בארץ-ישראל, הם התייחסו לציבור החקלאים שומרי תורה, שסרים למשמעתם, וזהו ציבור קטן, ולגביו אכן יש פתרון בעזרת קרן השמיטה. אך פתרון כולל, לכל הציבור, שלא על-ידי "היתר המכירה", פתרון שיוכל הציבור לעמוד בו, לא ניתן, וקל-וחומר שהבעיה קיימת לגבי אותם חקלאים שאינם שומרי תורה. היש דרך שתצמצם את האיסור של שביעית, מלבד הדרך המוצעת על-ידי גדולי עולם למכור לזמן את השדות? מטעם זה אומר הרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל ב"ספר השמיטה", שהויכוח שהיה בשמיטות הראשונות נשתתק אחר-כך, כי כולם ראו שאין מוצא אחר במציאות הקיימת אלא "היתר המכירה" לכלל החקלאים בארץ-ישראל.
עוד בנושא שמיטה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il