בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

עד דלא ידע

undefined

הרב דוד חי הכהן

תשס"ג
6 דק' קריאה
אחת מהלכות הפורים שנאמרו בגמרא ונפסקו בשולחן ערוך היא ביחס לשתיית יין בחג הפורים: "עד דלא ידע".

במסכת מגילה 1 נאמר בשם רבא שאדם חייב להתבסם בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. גדולי הפוסקים ועמודי ההוראה, הרי"ף והרא"ש, העתיקו את דברי רבא ונראה שדעתם לפסוק את דבריו כהלכה מחייבת. אמנם הרמב"ם 2 שינה בלשונו וכתב: שירבה בסעודה ובשתיה עד שירדם, ולא הזכיר את אומדן השתיה עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. המהרי"ל, מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שיש לשתות עד שירדם ובשנתו לא ידע להבחין בין ארור לברוך. נראה שכך הבין את דברי הרמב"ם, שאין הכוונה להיות שכור כלוט אלא שיתבסם עד שיישן, וזוהי גם כוונת הגמרא באומרה: "עד דלא ידע".
נראה שאפשר להבין את כוונת הרמב"ם בדרך נוספת והיא כדברי המאירי, מגדולי מפרשי התלמוד. בחיבורו "בית הבחירה" על מסכת מגילה 3 , כתב שאדם צריך לאכול ולשתות בסעודתו עד שלא יחסר דבר. שכן, הרגשת המילוי והשובע, עד שאין לאדם שום צורך ודרישה, גורמת לו לתרדמה מתוך מנוחת הנפש שאיננה דוחפת את הגוף לשום מעשה משום שאיננה חסרה. ויתכן וזוהי כוונת המילים "עד דלא ידע בין ארור... לברוך...". כלומר, שאין לו צורך לא לגנות את הרשעים ולא לשבח את הצדיקים כי מילא את כל צרכיו הנפשיים והגופניים ועל כן הכל שווה אצלו- ארור המן וברוך מרדכי.
על פי פירושים אלו ניתן לבאר גם את דברי חז"ל 4 : "חייב איניש לבסומי", שכוונתם להורות על החיוב להתבסם ולשמוח שמחה נפשית ולאו דוקא גופנית, אלא ששמחה רוחנית זו כוללת גם את הרגשת המילוי הגופני.

הר"ן, גם הוא מגדולי הראשונים בספרד, יחד עם הרז"ה חלקו על פסק זה. מקורם הוא על פי דברי רבינו אפרים, מבעלי התוספות, שהזכיר כי בהמשך הגמרא מובא סיפור על רבה ור' זירא שסעדו ביחד בפורים ובתוך ההתבסמות קם רבה ושחט את ר' זירא. מתוך צערו של רבה הוא התפלל על ר' זירא והצליח להחיותו. לשנה אחרת, הזמין רבה את ר' זירא לסעודת פורים ולא הסכים לבוא כי אמר שאין הנס מצוי בכל עת, ושמא אם שוב ישתה רבה וישחט אותו לא יוכל להחיותו עוד. מכאן הסיק רבינו אפרים שסיפור זה הובא בגמרא אחרי דברי רבא המחייב להתבסם, על מנת להוכיח שנדחו דברי רבא מתוך הסכנה שבדבר.
אמנם השו"ע 5 הביא את דברי רבא להלכה ואילו הרמ"א 6 , הפוסק לאשכנזים, כתב שיש להסתפק בקיום הדברים על ידי שינה וזאת על פי דברי המהרי"ל שביאר שדי בשינה לאחר סעודת הפורים. בעל הפרי חדש, ביאר את דברי השו"ע, וכתב שאדרבא מתוך סיפור הגמרא על רבה ור' זירא מוכח שיש להשתכר בפורים, שכן אם נדחו דברי רבא מדוע סירב ר' זירא להשתתף בסעודת פורים עם רבה, הרי יוכל לסעוד מבלי להשתכר. אלא, מתוך שנמנע מלסעוד עמו, מוכח שאם היו סועדים יחד, בודאי שהיו מקיימים את החיוב לשתות עד דלא ידע.
אמנם יתכן לדחות ולומר שר' זירא סבר שאין צורך לקיים התבסמות זו מתוך סכנה, אבל רבה שסמך על כח תפילתו, בפרט כאשר הוא עוסק במצוה שנאמר עליה 7 : "שומר מצוה לא ידע דבר רע", היה ממשיך במנהגו לשתות עד דלא ידע. לכן לא רצה ר' זירא לסעוד עמו אבל היה מקיים סעודת פורים במקום אחר. למרות השגת הפרי חדש על דברי הר"ן, הוא כתב שבדורנו, שירדו הדורות ויש לחשוש לקלקולים הבאים מתוך שכרות, אין לשתות "עד דלא ידע".

גאון האחרונים, החתם סופר, כתב לתרץ את קושיית הפרי חדש בדרך הבאה. מובא בירושלמי שאם חל שושן פורים בשבת יש לדחות את סעודת פורים ליום ראשון, כיון שבשבת ממילא ישנה סעודה מכובדת לכבוד שבת ולא תוכר מצות סעודת פורים. והנה, אם היתה מצות הסעודה הפורימית להשתכר מדוע לא תתקיים סעודת הפורים בשבת, הרי יש לה היכר מיוחד?! ואולי יכולנו לתרץ כי בשבת יש להיזהר יותר משכרות כדי שלא להיכשל בחילול שבת החמור. אמנם, ממשיך החתם סופר ומביא, ממקור אחר בגמרא, שלכבוד תלמיד חכם יש להכין סעודה כמו לכבוד שבת. ומכאן שבודאי היה רבה מכין סעודה לכבוד ר' זירא, כראוי לו. ועל כן, כדי להבליט את מצות הפורים הגביר את שתיית היין, להעיד על הייחוד הנעשה בסעודה זו לקיום מצות חכמים בסעודת פורים.

מדברי האחרונים נראה שרובם ככולם סוברים כי למעשה אין להשתכר ממש כדי שלא ניכשל באיסורי תורה או במניעת קיום המצוות, כמו: תפילה וברכות בכונה הראויה להם. לאור גישה זו פירשו את דברי רבא על חיוב השתיה "עד דלא ידע", בפירושים שונים שעל פיהם יש לשתות, אבל לא עד כדי סילוק הדעת לגמרי, אלא לטשטוש הגורם לחוסר שליטה מלאה בכוחות השכל. כך פירש המגן אברהם שבגימטריא "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" שווים במספרם זה לזה, וברגע שהאדם שתה עד שלא יכול לחשב את הגימטריא הזו, יצא ידי חובה.

פירוש נוסף ומענין מפרש בעל הבן איש חי בספרו בן יהוידע על מסכת מגילה. שלושה ניסים נעשו במגילה. הראשון- הנקמה בהמן על רשעתו ותלייתו על העץ אחרי השפלתו. השני- הצלחת מרדכי ששמר על מצוות התורה ולא השתחווה לפני המן הרשע, עד שזכה לצאת בלבוש מלכות תכלת וחור והיה משנה למלך אחשורוש. השלישי- הצלת עם ישראל מפני הצוררים, אותה ההצלה שנעשתה בי"ג אדר ובה נהרגו השונאים ושלטו בהם היהודים. מובן מאליו שהנס הנוגע לכלל ישראל הוא הנס העיקרי והחשוב, כי מה תועיל לנו הריגת המן או הכתרת מרדכי אם ישראל ח"ו בצרה ומצוקה.
המסתכל בסדר סיפור המעשה במגילה רואה כי בתחילה מסופר על תליית המן, ואחר כך על השבת האגרות הרעות והצלת ישראל ורק לאחר מכן על הצלחת מרדכי. אם כן, בין הסיפור של ארור המן לבין הסיפור של ברוך מרדכי נמצא עיקר נס הפורים. ומכאן, שאם הגיע אדם בסעודת פורים לשכרות שאיננו מבחין בטובת הכלל, החשובה לאין ערוך, והוא מצומצם בטובת הפרט, עליו להפסיק את השתיה. על פי ביאור זה גם השתיה, הנאות הגוף והשמחה שבסעודה צריכות להתרומם למטרת הדגשת ההצלה הכללית, ושמחתם ועלייתם הרוחנית והגשמית של כלל האומה, ולא השמחה הפרטית בסעודת הפורים. לכן, מי שלא מבין זאת, דיו בסעודה רגילה ואין עליו להוסיף ולהכביר בריבוי האכילה והשתיה.

יש לצרף לפירוש זה את הדברים שכתב הרב עוזי קלכהיים ז"ל על פי דברי המהר"ל בביאור הפתיחות שנאמרו בגמרא על ענין המגילה. אחת הפתיחות דורשת, כמבוא להבנת נס הפורים, את הפסוק בספר תהילים 8 : "שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם" ודורשת הגמרא 9 : אדם ולא מלך. מבאר הרב קלכהיים את דברי הגמרא. יש לתמוה ביותר על ההגיון שבגזירת המן להשמיד את היהודים, והרי טובת המלכות מחייבת להשאירם בחיים כדי לנצלם לטובת המלכות. כל ממשלה מעונינת בריבוי הסרים למשמעתה ואין לה שום ענין בהריגתם, ובודאי לא בהשמדה של עם שלם שהוא נזק קשה לממלכה. ואם כן, איך יתכן שמלכות תגזור גזירה המנוגדת לטובתה שלה?!
התשובה הנאמרת בפי חז"ל היא על פי הפסוק הנזכר לעיל, שהיה זה אדם ולא מלך. אילו היה המן מזרע המלוכה או ותיק ונאמן למלכות, בודאי שלא היה חושב מחשבת זדון כזו. ובפרט שכל מטרתו היתה נקמה פרטית במרדכי, ומתוך שחפץ בנקמה גדולה במיוחד ולא הסתפק בנקמה פרטית, זמם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. מחשבת רשע כזאת יכולה לצמוח רק מיצור קטנוני, עבד, שפל באישיותו, שעלה לגדולה מסיבות חיצוניות, ואיננו ראוי לשררה שהוא נוהג בה. מחשבת עבדים כזו איננה ראויה להתקיים ועל כן הקב"ה, שהוא מלך מלכי המלכים שכל מעשיו להיטיב עם עולמו ולשם כך הוא משגיח מלמעלה על המלכים ומלכי המלכים כדי שהם ידאגו לטובת הכלל, הוא זה שהפיר את עצת המן האגגי והשיב את מחשבתו הרעה על ראשו.
לאור הסבר זה מובן מדוע מונעת ההלכה לשתות יין ממי שכל הבנתו בנס היא ארור המן או ברוך מרדכי, שהם מושגים פרטיים, בין אם הם קשורים בדחיית הרע ובין אם הם קשורים ברוממות הטוב. שכן, רק מי שמבין עד כמה טובתם של ישראל היא הכוללת את כל הטובות הפרטיות והיא הראויה לעמוד בראש כל המטרות, הוא הראוי להמשיך בסעודת הפורים ולשמוח בה עד בלי די.

מביאור זה נוכל לשאוב נחמה על הקושי שבמאורעות ימינו ודורנו, בהם הרימו שפלי האדם את ראשם, ומנסים וזוממים לבלע את נחלת ה' מעם הקודש, שזכה לה אחרי ציפייה ארוכה בת אלפיים שנה. והרי ידוע שאין הם חפצים בישוב הארץ למען טובתם אלא כל ענינם לסלק את ישראל ולבטל את תקומתם, שחזו אותה הנביאים בדבר ה'. אין ספק שגם בנו יתקיימו אותם הבטחות הפסוקים, שיבררו כי לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, ולא מלך, אזי חיים בלעונו. וגם אנחנו נאמר: "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם" 10 , כי "עזרנו מעם ה' עושה שמים וארץ" 11 .


^ 1 דף ז ע"ב
^ 2 הלכות מגילה פ"ב הט"ו
^ 3 דף ז ע"ב ד"ה "חייב אדם"
^ 4 מסכת מגילה דף ז ע"ב
^ 5 או"ח סי' תרצה סעי' ב
^ 6 שם
^ 7 קהלת ח, ה
^ 8 פרק קכד, א-ב
^ 9 מסכת מגילה דף יא ע"א
^ 10 תהילים קכד, ו
^ 11 שם פס' ח

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il