מלחמה לה' בעמלק

מצוה עלינו לזכור את מה שעשה לנו עמלק. זכרו של עמלק כבר נמחה מזמן. מאז עלה סנחריב מלך אשור על הארץ ובלבל את כל האומות, לא ניתן לזהות את עמלק. לשם מה, אם כן, נדרשים אנו לזכור את מעשה עמלק מידי שנה בשנה?
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואנו נלך הפעם בעקבותיו של הנצי"ב מוולוז'ין.

זכירת עמלק, לא בגלל עמלק היא נצרכת; אלא בגללנו אנו. לא נוכל להבין מדוע בא עלינו עמלק אם לא נבין מה עשו אבותינו זמן קצר לפני כן. ואכן ברפידים נאמר כי המקום נקרא "מסה ומריבה" על ריב בני ישראל את ה', ועל כך שבדקו וניסו "היש ה' בקרבנו אם אין". ידעו בני ישראל כי ענן ה' חופף עליהם יומם ועמוד האש מאיר עליהם לילה. ידוע ידעו כי השגחת ה' מובילה אותם בכל עת. אבל חשבו בטעות שהשגחת ה' איננה אלא דבר חיצוני. סברן כי האדם אינו נדרש לעשות דבר: לא להכשיר את עצמו מבחינה מוסרית, ואף לא לנקוט איזושהי פעולה מעשית, והקב"ה הוא העושה במקומו, למרות שאינו ראוי לכך, לא מצד מעשיו ולא מצד מעלתו המוסרית. כל זאת בבחינת "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון" – תרתי משמע: לא להתפלל, ואף לא להילחם.

אז בא עמלק. משה – המנהיג את העם בהנהגה הניסית – אינו פועל באותה הפעם. עליו להוכיח לעם כי ה' שוכן בקרבם ובתוכם, גם כאשר הם פועלים בדרך הטבע. יהושע, גיבור המלחמה, נדרש לבחור אנשי מלחמה, היודעים ומוכנים להילחם. אל המלחמה הוא יוצא רק למחרת, לאחר אירגון נאות של הצבא, כדרכם של לוחמים. למחרת, משה עולה לראש הגבעה. מטה הא-להים בידו, מוכן ומזומן לעשות ניסים, אם הדבר יידרש. אבל זאת, רק בדיעבד, אם יהיה הכרח. מלכתחילה, הצפיה היא לנצח בדרך הטבע, ולהראות לבני ישראל כי הקב"ה – האוזר את ישראל בגבורה ועוטרו בתפארה – שוכן בתוך לבם. הוא הנוטע בהם את רוח הלחימה, והוא הנותן להם את הכוח ואת הדעת להילחם כיאות. נשיאת ידיו של משה, לא לעשיית נס היא באה, אלא לתפילה. התפילה לא באה לשנות את הטבע אלא לפעול בתוכו. כאשר משה מרים את ידו, ואף ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים. רוח ה' פיעמה בלבם, ומכוחה היו מתגברים בעצמם. ואילו כאשר הניח משה את ידו – ואף בני ישראל פסקו מלהביט כלפי מעלה, וניסו לשאוב כוח משריריהם וגבורה מנפשותם – לא יכלו לעמוד בפני עמלק.

עמלק בא לתת ביטוי למחשבה שהעולם הוא הפקר. אין הוא אלא מקרה. "אשר קרך בדרך". מלחמת עמלק, זיכרון היא לנו לדורות עולם, כי כל "מקרה" הוא: "רק מה'".