ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים פרשת שבוע

"אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו"

מוקדש לרפואת
רבקה בת יעל
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשתנו פותחת בציווי על שנת השמיטה וחזרת הקרקעות ביובל. באמצע פרשית היובל מזהירה לפתע התורה:
"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ:... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כ"ה יד-יז).

חכמינו בכל הדורות, ניסו להסביר מה פשר איסור אונאה המופיע דווקא כאן.
רש"י מסביר כפשוטו: "על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל". כיון שהמכירה היא לזמן, חייבים לקחת זאת בחשבון כשמחשבים את ערך הקרקע. הפסוק האחרון בא להוסיף את האיסור על אונאת דברים.
גם אבן עזרא מסכים עם רש"י כי טעם האיזכור כאן בדוקא הוא עניין חישוב שני התבואות, אבל לשיטתו האיסור הכפול בא לכלול גם את הקונה וגם את המוכר.
הרמב"ן מסכים עם רש"י, כי פירושו מסתדר עם המקראות, אבל הוא מעלה לדיון טענה עקרונית. אם הפסוקים עוסקים במכירת קרקעות הרי מקובלנו מרבותינו ואין חולק כי "אין אונאה לקרקעות" (בבא מציעא נו ע"א ועוד רבים). כלומר טענה כי קרקע מסוימת נמכרה יותר או פחות מכדי שוויה, אינה מתקבלת. לכן מציע הרמב"ן, כי הפסוק הראשון עוסק באיסור אונאה של מטלטלין, אחר כך מזהיר הכתוב על היובל ושוב חוזר ואוסר אונאת דברים.
פירוש שני מביא הרמב"ן כי אומנם הקרקעות נתמעטו מדין חזרת המקח אבל איסור אונאה קיים גם בקרקעות (כנראה שגם הספורנו סובר כך).
פירוש שלישי מביא הרמב"ן כי אומנם "אין אונאה לקרקעות" כשמדובר במחיר. אבל אונאה בכמות במידה או במנין יש גם לקרקעות, והמקראות מתפרשים כפשוטם (כך מפרש גם הספורנו). ה"חזקוני" מתרץ את קושית הרמב"ן בדרך פשוטה. כל הדין של "אין אונאה לקרקעות" הוא רק בקרקעות שמכירתן מוחלטת אבל קרקע שחוזרת ביובל, דין מטלטלין לה לענין אונאה.
בטעם הענין הסביר בעל ה"כלי יקר": "וטעמו של דבר, שכל דבר הנמכר אינו בערך אחד בכל הזמנים, כי כפי השתנות הזמנים לפעמים יוקרו או יוזלו. על כן, לעולם אין ערך ידוע לשום דבר הנמכר. לפיכך הקרקע, אף על פי שבאשר היא שם היה מוכרו בזול או ביוקר, מכל מקום לא ימלט שיבוא הזמן שתהיה נמכרת באותו ערך שהוא קונה אותה עכשיו. אבל מטלטלין יש לחוש, שמא באותו זמן לא יהיו בעולם והארץ לעולם עומדת".

בשיפולי גלימותיהם של חכמים, ננסה להציע הסבר נוסף להופעתו של איסור אונאה דווקא כאן.
מצוות השמיטה ומצוות היובל באה למעט מקנינו הפרטי של האדם. בכל שבע שנים מכריז כל יהודי בעל קרקעות, כי הארץ הינה של הקב"ה. לפיכך כל הגדל בשדה הוא הפקר. בשנת היובל מתברר כי אין כלל קנין בקרקע לצמיתות. גם נכסי דלא ניידי הם ניידי וחוזרים אל הבעלים המקוריים. אם אין קנין פרטי ואין בעלות מוחלטת, עלולים בני האדם לחשוב שגם האונאה מותרת, שהרי ב"אמת" אין הקרקע של פלוני, היא שייכת לבורא עולם. לכן דווקא כאן מזהירה תורה: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו... וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". יש קנין פרטי ויש בעלות, גם אם הם מוגבלים ויש לזכור תמיד מי הוא "בעל הבית" האמיתי.
אומנם הנסיונות לבטל את הקנין הפרטי בארץ בפרט ובעולם בכלל נכשלו. מאידך גיסא, גם קפיטליזם שאיננו משולב בערכים שמקורם בהבנה, כי הכל שייך לבורא עולם ויש צורך להגן על החלשים מפני בעלי ההון, לא יצלח.

הבה נתפלל כי נזכה לחידוש מצוות השמיטה והיובל מדאורייתא
ונזכה לבנות כאן ב"ארץ ישראל" - ארץ הקודש (HOLY-LAND)
חברה בה האונאה נמצאת מחוץ לתחום.
עוד בנושא פרשת שבוע

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il