הפסקה בתפילה

כתב השו"ע 1 , שאסור להפסיק בתפילתו מפני שום סיבה, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, שיש בענייתו משום כבוד מלכות שהוא מצוה מן התורה, לא יענה. ומלשון המשנה בברכות 2 נראה עוד יותר גודל איסור ההפסק, וזה לשונה: "ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק". כל זה ממעלת העמידה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבזמן שעומדים לפניו אין להתפעל משום בריה בעולם, גדולה או קטנה, שכולם לפניו כאבק פורח וכצל יעוף שאין בו ממש.

מה יהיה הדין אם מפריעים לאדם להתפלל, והוא איננו יכול להתעלם ולהתרכז בתפילתו, כגון תינוק בוכה וכדומה. הרי אם ימשיך, ממילא לא יוכל להתפלל כדין, ואם יפסיק, הרי יש בזה איסור הפסקה? כתב המשנה ברורה 3 , שמותר לרמוז לילד בידיו כדי שישתוק, אבל לא יפסיק בדיבור בשום אופן. ואפילו אם יגרם לו נזק כספי חמור אין להפסיק בתפילה, שאין לממון ערך לפני גודל האיסור.

ואם ההפרעה קשה מאד ולא ניתן להתעלם ממנה, כגון שבאה על ידי גוי שאיננו מבין את חשיבות התפילה, או סכנה המתקרבת למקום, כתב השו"ע 4 שיקצר ויזדרז בתפילתו, ולא יפסיק. ואם גם זה איננו מספיק, התיר השו"ע לזוז וללכת ברגליו למקום אחר, אך לא יפסיק את תפילתו. רק במקום סכנת נפשות גמורה שאין שום ברירה אחרת, אז יפסיק על פי ההלכה הברורה והמפורסמת 5 הקובעת שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה חוץ משלושה דברים.

ובענין הנחש, נאמר במשנה 6 ונפסק בשו"ע 7 שמפני נחש לא יפסיק, אבל מפני עקרב יפסיק. ונתבאר בגמרא 8 , שהנחש איננו תמיד בחזקת סכנה אלא אם כן נראה שהוא סוער ומתקיף, אבל עקרב מסוכן תמיד. ומכאן שבסכנה ברורה מותר להפסיק.

מה בין נחש לעקרב
בדברי הגמרא הנזכרים ישנו רמז שנאמר על ידי מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: משמעות התפילה היא החיבור שיש לישראל מצד קדושת נשמתם עם הקב"ה, ואיסור ההפסקה מורה על כך שאין מפסיק בינינו לבינו יתברך. ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, הכוונה בזה שהנחש רומז לחטא, ליצר הרע. יתכן ואדם חטא כל כך עד שהנחש מקיף אותו, ואף על פי כן אין זה מפסיק בינו לבין קונו. מהו עקרב ומהי המשמעות שלו? בספר הקדוש "תיקוני זוהר" 9 ביאר, שהמילה עקרב היא תרכבת של המילים: עקר בית. כאן הסביר הרב קוק זצ"ל שרק חטא אחד יכול לגרום ח"ו פירוד בין יהודי לבוראו, כאשר היהודי עוקר את עצמו מהבית ואיננו רוצה להיות שייך לעם ישראל, והוא טוען שאיננו יהודי. פה הסכנה מוחשית ממש, וכאן יפסיק. ומכאן יש לימוד זכות על כל הרחוקים בימינו, למרות חוסר זהירותם בקיום מצוות, כולם מתפארים שהם ישראלים, ולפי דעתם דרכם היא הדרך הטובה למען עמם. אם כן, עדיין הם קשורים ומפותלים עם הקב"ה, והוא הטוב והמיטיב, ברחמיו הרבים יפקח את עיני כולם, ויורנו מדרכיו, ונראה את דרך האמת ונלך בה כולנו כאחד בשם ה'.

הזכיר המשנה ברורה 10 , שהיתר זה, שמותר ללכת ממקומו אם יש הפרעה קשה שאיננו יכול להיפטר ממנה, היא בשעת דחק גמורה. אבל בלא סיבה כזו אסור לזוז ממקומו כלל וכלל. ומה שנאמר בגמרא 11 על ר' עקיבא שהיו רואים אותו בתחילת התפילה בזוית זו ובסוף התפילה בזוית אחרת, שהיה מקומו משתנה מרוב כריעות והשתחויות, אין זה בתוך התפילה אלא בסיומה, כאשר יש בסופה תחנונים שבהם האדם מתחנן ומבקש בקשות פרטיות. אמנם הן נטפלות ומצטרפות לתפילה, אך אין ערך תפילת האדם ותחנוניו על עצמו כתפילה עצמה, שהיא כולה על טובת כלל ישראל והעולם כולו. בזה אין לזוז כלל, אך בחלק התחנונים מותר להקל ולזוז לצורך מצוה גדולה.

הוסיף המשנה ברורה 12 שטוב שיאמר קודם התחנונים פסוק "יהיו לרצון אמרי פי" שבזאת יסיים את עיקר התפילה, ואז אם יש צורך לזוז, או שרצונו להוסיף כריעות והשתחויות ובקשות פרטיות, יוכל באין מפריע. קביעות זאת בתפילה מסייעת בקביעות נצח ישראל ודבקותו באלוהי עולם כעמוד ברזל וכחומות נחושת בצורות, שאין כח שיוכל להדפם ממקומם.

---