ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התעלות והטהרות ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בהעלותך Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (44 ד')

ט' סיוון תשע"א

התעלות והטהרות

שיחה לפרשת בהעלותך תשע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אדרת בת מרים

הדלקת המנורה
קראנו השבת את פרשת בהעלותך. נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר; דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת; וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (במדבר ח, א-ג)
חז"ל שואלים (שבת כב ע"ב): 'וכי לאורה הוא צריך?' הרי המשכן הוא המקום של השראת השכינה והקב"ה הוא אורו של עולם, וכי לאור המנורה הקב"ה צריך? אומרים חכמים שני פרושים, שהם שני צדדים. צד אחד בשבילנו, הדלקת האור היא לא בשביל ריבונו של עולם אלא בשביל לזכות אותנו, כדי להמשיך את אורו עלינו. כדי שנזכה באור ה' אנחנו עושים פעולה, איזה מעשה, שעל ידו אנחנו ממשיכים שפע של אור על ידי גילוי רצונו. כמובן שאין הכוונה רק לאור גשמי אלא לאור החכמה ואור התורה, אור האמונה, אור הקודש, אור ה'. ומצד שני גם לבני ישראל יש תפקיד: הדלקת האור וכל עבודת בית המקדש הם לכבוד ה'. כלומר לא רק שאנחנו ממשיכים עלינו שפע אלא על ידינו מתגלה ריבונו של עולם. כל עניינו של בית המקדש הוא "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), הקב"ה שוכן בתוכנו וזו זכות גדולה מאוד, שהקב"ה משרה שכינתו עלינו, וגם על ידי כך מתגלה שכינתו בעולם, אנחנו נושאים את שמו בעולם, אנחנו נעשים הכלי שדרכו מופיע ריבונו של עולם בעולמו. יש כאן כאילו ההדיות, הדבר הוא גם לטובתנו וגם כביכול הדבר להופעת שכינתו יתברך. "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר א, ב) הנרות צריכים להיות מכוונים לפנים, למרכז, לשורש.

מצוות ההדלקה לדורות
בחסידות אומרים שכל מצווה צריכה להיות בכל אדם, בכל זמן. המצוות וכל פסוק בתורה הם נצחיים, כל מה שיש בתורה שייך לכל האנשים ולכל הזמנים, בכל עת ובכל שעה. וכיצד מתקיימת מצווה זו בכל אדם ובכל שעה? התשובה היא אהרן, "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן" (שם), אהרן היה משיב בתשובה את ישראל לאביהם שבשמים. אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א, יב). לכל אדם יש אהרן הכהן בתוכו, חלק עליון בתוכו, פנימי, שדבוק לקדושה. ויש גם חלקים אחרים, והתפקיד של הכוח הפנימי הוא להרים ולחבר את כל הכוחות, את כל הרצונות, את כל הנטיות והשאיפות אל מקור הקודש. "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" (שם) אל היסוד, וכמו שבבן אדם יחיד, כך גם בציבור. בכלל ישראל יש את אהרן הכהן, ויש אנשים שהם כעין אהרן הכהן, אנשי הקודש, האנשים המרוממים, עוסקים בקירוב ישראל לאביהם שבשמים.
כאשר אדם בא לקרב רחוקים, קודם הוא צריך שיהיה בעצמו חזק, כי אם הולכים להתחבר לאנשים רחוקים יש סכנה שלא רק שלא ישפיעו אלא גם יושפעו. הרי יוצרים קשר, יוצרים קרבה, יש בזה סיכון, מה צריך לעשות תחילה - צריך תחילה "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (שם) אם רוצים לקרב את כל הנרות, קודם צריך להתחבר אל המקור. אדם שהולך לקרב רחוקים, צריך לקשור את עצמו קודם כל באמונה חזקה מאוד. ואחר כך הוא יכול ללכת לקרב ולהאיר את הנרות מסביב. משל למי שטובע בים ואדם רוצה לקפוץ להציל אותו אבל צריך לשמור שלא שניהם יטבעו יחדיו, לכן הוא צריך ראשית כל לקשור את עצמו לחוף עם חבל שהוא לא יוכל לטבוע וינצלו שניהם. אם הוא יקפוץ לים בלי איזה קישור למקום מבטחים, יש סכנה ששניהם יטבעו בים. כך באופן רוחני זה אותו דבר. "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (שם) 'שתהיה שלהבת עולה מאליה' (רש"י שם, ד"ה בהעלותך) אדם צריך לחמם את עצמו, להאיר את עצמו באורה של תורה, עד כדי כך שהוא יהיה כמעיין המתגבר, כנהר שלא פוסק. ההבדל בין המצב הראשוני, לפני שהוא חיזק את עצמו, הוא שאז הוא צריך לשמור ולחזק את עצמו, אבל אחרי שהשלהבת עולה מאליה לא צריך כבר לעשות דבר לחיזוק האור והמהלך הרוחני שלו. מתוך תוכו יש שפע של רצונות וחפץ לעלות במעלות הקודש ולהיות קרוב לקודש, אז הוא יכול למשוך אחרים אליו, "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת".
"נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) כשאדם מדליק נר של מצווה צריך לדעת את המשמעות של זה. מצווה היא כמו נר, אדם מדליק ועושה מעשה אחד ואחר כך האש בוערת זמן ממושך מאוד. הנמוקי יוסף במסכת בבא קמא שואל שאלה קשה: איך מותר להדליק נרות בערב שבת למאן דאמר 'אישו משום חיצו'? הרי אם אומרים 'אישו משום חציו' פירושו של דבר שכל מה שהאש מתפשטת זה כאילו האדם יורה חץ ופוגע, זה נחשב מעשה של האדם בעצמו, אז יוצא שכאילו האדם מדליק כל הזמן את האש שדולקת בשבת! הוא משיב: אמנם כל הפעולות הנעשות כתוצאה מהדלקת האש המתפשטת, באמת מיוחסות לאדם, אבל זה מיוחס לו לזמן הראשון, לזמן שהוא הדליק את האש, אז כאילו בערב שבת הוא עשה את כל הפעולות האלה. כלומר, אם האדם הדליק את האש בערב שבת אין זה נחשב שהוא הדליק אותה בשבת, אם כי כל המשך ההדלקה בשבת מתייחס אליו. נפקא מינה לדינא שאם אדם הדליק אש ושרפה גדיש, והאדם המדליק הלך לעולמו לפני שנאכל הגדיש, והרי "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" (תהלים פח, ו) אדם אחרי פטירתו לא חייב שום דבר, בכל זאת כאן הוא חייב כי המעשה הזה מיוחס לשעת הפעולה ולכן מיוחס לו, למרות שהתוצאה קרתה אחרי שהוא נפטר. זה הגדר של אש, של נר מצווה. אדם עושה מצווה והיא פועלת זמן ממושך. כגודל המצווה, גודל המשמעות שלה, ואורך פעולתה.
המשנה בסוף מסכת מכות (ג, טו) אומרת שאם אדם עושה מצוות, זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. בעיקר מדובר במצוות שקשה לאדם לקיים שהוא מתאמץ לקיים אותן ולא חוטא, "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם" (דברים יב, כג) או גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן, והאדם מתגבר. הוא לא עושה מצווה אלא רק נשמר ולא עושה עבירה, הוא זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. אדם עושה פעולה של דבקות בריבונו של עולם, של הקרבה, של מסירות, של קידוש ה'. הוא מתאמץ לקיים מצווה או מתאמץ שלא לעבור עברה, והמאמץ הזה דורש ממנו הרבה כוחות, והוא מתגבר, הזכות הזו נמשכת ונמשכת. 'אישו משום חציו'.

הערבות והאחריות בעם ישראל

בהמשך הפרשה כתוב על בחירת הלווים. הלשון של התורה מחייבת התבוננות. "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ח, טז) "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם יט) כמה פעמים מוזכר 'מתוך בני ישראל' לומר שבעצם אין ללויים תפקיד לשם עצמם אלא הלויים מקיימים את התפקיד של עם ישראל. הם שליחים של עם ישראל. אין כאן הבדלה של הלויים מעם ישראל, אין כאן תפקיד מיוחד ללויים ותפקיד אחר לעם ישראל, אלא כל התפקידים הם תפקידים של כולם וכל אחד מהם עושה בשם כולם, לא בשם עצמו. 'מתוך בני ישראל', הם באים מתוך כל האומה, האומה כולה מקיימת את עניינה על ידי הלויים בתחום המוטל עליהם. וגם הכהנים הם שלוחים שלנו ושלוחים של ה'. מה שהכהנים עושים זה בעצם מה שעם ישראל עושה, וזה לא שלכהנים יש תפקיד שעומד בפני עצמו. כל מה שאדם עושה מעם ישראל הוא עושה בשם כל ישראל. יש כאלה שאומרים את זה בנוסח של ה'לשם יחוד', אך גם אם האדם לא אומר את הנוסח זה לא משנה את המציאות, אלא זו המשמעות של כל המצוות שהאדם עושה, הוא אינו אדם פרטי אלא הוא חלק מהאומה הישראלית. ובמובן הזה מה שהוא עושה זה מה שהאומה עושה. כמו שאם היד של האדם עושה משהו, האם אפשר לייחס את זה ליד? הרי זה האדם! האדם עושה באמצעות היד שלו, היד מניחה תפילין או האדם? האדם מניח תפילין על ידו. אותו דבר בכל מצווה שיחיד עושה, כלל ישראל עושה על ידו. זו אחריות גדולה מאוד, צריך לעשות את זה בצורה הכי טובה שאפשר, הוא נשלח על ידי כל ישראל לעשות את המעשה. כך זה בהנהגה של כל אחד ואחד, האחריות שלו על כל הכלל. וכמובן שאחריות הכלל היא על כל אחד ואחד.
הזכירה הזו שאנחנו כלל אחד משנה את כל עבודת ה' שלנו, היא הופכת את כל עבודת ה' שלנו מעבודה פרטית ואישית, מצומצמת, לעבודה גדולה, האומה עושה, כלל ישראל עושה. כל מה שאנחנו עושים קשור למהלך כללי. וזה לא קשור לא רק לכלל ישראל שבדור הזה אלא לכלל ההופעה של האומה בכללותה. אמרנו שהוא זוכה לכל הדורות כולם. כשאדם עושה מעשה זה נוגע לבנים ולצאצאים. זה לטוב ולמוטב. זו גם הרגשה של אחריות וגם הרגשה של גודל העניין. בחוץ לארץ שישראל היו מפוזרים ההרגשה הכלל ישראלית נפגמה מאוד, רק יחידי סגולה הדגישו את זה, גדולי הדורות התעסקו בזה. זה לא היה נושא שיכלו להתעסק בו כי זה לא הופיע במציאות. כאשר ישראל חוזרים לישראל שוב נעשים כלל, כמו שכתוב במסכת הוריות (ג ע"א) שבארץ ישראל יש גדר 'קהל' ובחוץ לארץ אין גדר של 'קהל'. אין ציבור בחוץ לארץ רק בארץ. זה מה שחידש לנו הרב זצ"ל. ומורנו הרב צבי יהודה היה חוזר ומשנן את הדברים, שענייננו עכשיו הוא לזכור שאנחנו לא אנשים פרטיים, לא שותפים, לא לחשוב שכל אחד בגלל שהוא נמצא בציבור מקיים את המצוות יותר טוב, אם מתפללים במניין אז כל אחד מתכוון יותר טוב, וכולם מרוויחים מהמציאות הציבורית. זו הסתכלות פרטית, שהולכים לעשות רווחים מהיחד. אם חושבים שבישיבה לומדים יחד ויש אווירה ומרץ מה שאין כן אם כל אחד לומד בביתו, ככה כל אחד מחמם את השני וכולם לומדים יותר טוב, זה נכון אבל זו לא הסתכלות שלמה. ההסתכלות השלמה היא להבין שכשציבור לומד יחד זו תורה אחרת, זו הופעה של כלל. גם כשיחיד לומד לשם הכלל כולו, גם הוא בגדר כלל, אומנם לא באותה מדרגה. אבל כשעשרה לומדים, כשמאה לומדים, כשציבור לומד, זו מציאות אחרת. פה אנחנו מדברים על כלל ישראל. אנחנו חלק מכלל האומה וכל ענייננו וכל מציאותנו, כל ההופעה של ישראל זה שהאומה עובדת את ריבונו של עולם. לכל יחיד יש את הערך שלו אבל הוא חלק מהכלל כולו. יש להבין את זה מתוך ההדגשה של התורה שוב ושוב 'מתוך בני ישראל', מחוברים לכלל ישראל ומתוך כך פועלים.

הניסיונות מרוממים את האדם
דבר נוסף שצריך לחזור עליו כל הזמן הוא המדרש בפרשה (במדבר רבה טו ,יב):
"קַח אֶת הַלְוִיִּם" (במדבר ג, מה), זה שאמר הכתוב: "ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים יא, ה) 'ה' צדיק יבחן' אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחלה, וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה, וכן את מוצא באברהם אבינו נסהו הקדוש ברוך הוא עשר נסיונות ועמד בהן ואחר כך ברכו שנאמר: "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א)
כלומר חייבים לעבור ניסיונות, וניסיונות זה הסתר פנים. הקב"ה אומר לאברהם לבוא לארץ ישראל, הוא בא לארץ ישראל ונהיה רעב. אז יש כאן קושיא: למה הקב"ה אמר לו לבוא לארץ ישראל, עכשיו הוא לא יכול להיות בה, אפשר לשאול, אפשר להרהר, אבל אברהם אבינו לא מהרהר. וכך קשיים נוספים שהוא עובר, כל עשרת הניסיונות, זה מצב קשה שלא מובן למה ריבונו של עולם נוהג כך. ואברהם לא הרהר, הוא ידע: הכול לטובה, הכול נכון. עד הניסיון הקשה מאוד, ניסיון העקידה, שהוא יכול היה לבלבל את ההסתכלות של אברהם אבינו, הקב"ה אומר לו: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב) וכאן הוא אומר לו לעלות אותו לעולה על אחד ההרים. ואברהם לא מהרהר, אברהם בונה אישיות של אמונה. חז"ל אומרים שעשרה ניסיוניות התנסה אברהם אבינו (אבות ה, ג) אבל ודאי שהוא התנסה ביותר ניסיונות רק יש עשרה ניסיונות מרכזיים. כל קבוצת ניסיונות נחשבת לניסיון אחד. קבוצות קבוצות, ואלו הניסיונות הגדולים, ועמד אברהם בכולם. כל ניסיון זה הסתר פנים, זה קושי שהאדם נתקל בו וזה מבלבל אותו. ואם האדם לא מתבלבל והוא נשאר באמונתו ויודע שהכול לטובה, והוא מאמין גם אם לא מבין, אמונתו מעמיקה. הוא הולך ובונה לעצמו את הכוחות. ואי אפשר לעלות בדרגה אלא אם האדם מתנסה. זה לא שה' בודק אם מגיע לאדם לעלות מדרגה אלא הניסיון עצמו עושה שיגיע לאדם לעלות, הוא יוצר גדולה פנימית ומתוך כך הוא עולה במדרגה. כך באבות אברהם ויצחק ויעקב. כל אחד מתנסה ועל ידי זה מתנשא ועולה במעלות, וכך הלווים. הלווים עמדו בניסיון, בעיקר בחטא העגל שבו לא חטאו, ולא רק שלא חטאו אלא גם שמעו למשה, משה אמר להם: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ" (שמות לב, כא) והם לא נשאו פנים. ועל ידי כך זכו למדרגה שלהם.
את זה אומר לנו המדרש. כל אחד שנפגש בקושי צריך לראות את הקושי הזה כאתגר, לא כמעצור שהאדם לא מבין למה זה קרה לו, אלא צריך להבין שהקב"ה שם את המעצור הזה לפניו כדי שהוא יעבור וינצח אותו, כדי שהוא יתעלה על ידו. וכשאדם מסתכל כך על ניסיונות הוא יודע להיבנות. אנחנו אומנם מבקשים 'אל תביאנו לידי ניסיון' אבל הרב זצ"ל מבאר שהכוונה שאם יבוא לאדם ניסיון, שהוא יצליח לעמוד בו, שלא נתבלבל, אלא נדע שזה קושי שהקב"ה העמיד בפנינו כדי שנעלה למדרגה יותר גבוהה.
מהניסיון אני יכול להגיד לכם שרואים את זה בעין. אנשים שעוברים ניסיונות נבנים ונעשים אנשים אחרים. הם יודעים להתמודד עם קשיים. אם יש לאדם חלילה אסון וזה שובר אותו, הוא לא מתעלה. אדם צריך לדעת שכל קושי הוא קושי שבא לבנות.

כל הדרכים בחזקת סכנה
אנחנו ממשיכים בפרשה. עם ישראל בפרשה שלנו מתחיל לצאת לדרך. הדרכים בחזקת סכנה. הרב צבי יהודה היה תמיד חוזר על זה שיש קשיים בתוך הדרך, והנה יש הוראה על סדר ההליכה לפי הענן, אם הענן הולך או עומד. התורה מפרטת את העניין:
וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן...; כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה; וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ; וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ; וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ; וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ; אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים... (במדבר ט, טו- כב)
ישראל לא יודעים מה קורה. הענן נעצר בערב וצריך לעצור, מתחילים להסתדר ולהקים את האוהלים ואת כל החפצים, ובבוקר הענן מתחיל לזוז, צריך לאסוף את הכול... אם היו יודעים מראש לא היו מפרקים את כל החבילות כי חבל על העבודה. אין ידיעה מוקדמת מה הולך לקרות. הענן חונה וזה יכול להיות ימים רבים או ימים מועטים, זה יכול להיות לילה או יומם ולילה. אי אפשר לתכנן שום דבר. האדם מתכנן משהו, אולי יעשה איזו גינת ירק או חצר.. אבל אי אפשר לדעת אם הוא יהיה שם ימים רבים או לא. זה מצב רוחני שבו ישראל נמצאים במדבר, הם ביד ה'. לכן הפסוקים מפרטים את כל העניין, שנדע שישראל הולכים על פי ה'. הענן זה שכינה. השכינה נמצאת בישראל ממש, בעין, רואים את השכינה ששורה, חיים על פי השכינה. אין תכניות, אין שום חשבונות אישיים, הכול על פי הסדר האלוקי. זה חינוך פנימי כזה לדעת לקבל את רצונו של ה', עכשיו קמים ועכשיו יושבים, עכשיו הולכים ועכשיו עוצרים. ה' מצווה וצריך לעשות כפי הציווי שלו. בטלים כלפי אור ה'. כך מתקיים עם ישראל במדבר, והוא הולך ובונה את האמונה שלו, את ההכרה שהכול צריך להיות על פי ה'.
דור המדבר זה דור שמתמודד ומכל משבר הוא מוציא דבר טוב. יש כאלה ששואלים על דור המדבר, איזה דור זה, יוצר את כל המשברים שיש בספר במדבר, וזאת אחרי שהם ראו את יציאת מצרים, את מתן תורה, את ירידת המן, איזו מין התנהגות...כאילו דור שפל. אבל באמת זה דור דעה, דור גדול. אם אנחנו בוחנים את המשברים אפשר להגדיל אותם ולעשות אותם עצומים, ואפשר להסתכל עליהם באמיתיות ולראות שהם לא היו כל כך עצומים. בחטא העגל לפי הסברו של הכוזרי, חצי אחוז נכשל בחטא הזה, חצי אחוז לא יכול להיות אפילו חבר כנסת... לא עובר את אחוז החסימה... זה חלק קטן, כל העם נושא באחריות כמו שאמרנו מקודם, אבל בכל זאת צריך להסתכל בפרופורציות. זה איום ונורא. אם אחד מישראל חוטא בעבודה זרה זה איום ונורא אבל זה אחד, זה לא כל ישראל. וכן האספסוף אשר בקרבו, זה השוליים, זה הערב רב שהצטרפו לבני ישראל והם מושכים את ישראל. ומכל נפילה יש תועלת, מכל משבר יצא דבר גדול. מה יצא מהתאוות התאווה - יצא שמשה רבינו אמר לריבונו של עולם שהוא לא יכול לשאת את העם הזה עליו, ומה התוצאה "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז) קודם הייתה הנהגת יחיד ועכשיו יש שבעים אנשים שהקב"ה משרה את רוחו עליהם, יש הנהגה יותר גדולה. אולי לולי החטא והאספסוף, לולי המשבר הזה, לא הייתה ההתקדמות הזו. כאילו המשבר יוצר את החיוב את ההתקדמות. חייבים ליצור הנהגה גדולה שתמשוך את ישראל. המדרש מדבר על זה, כמה גדול היום שבו שבעים איש התחברו והם יהיו מנהיגים, מתנבאים במחנה.
כך גם לגבי החטא של מרים. אם לא החטא של מרים לא היינו יודעים מה ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, החטא גרם שהקב"ה אומר: סליחה, אתם לא יודעים להבדיל, אתם חושבים שאתם נביאים כמו משה רבינו?! הוא נביא מסוג אחר, "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) משה הוא העניו מכל אדם, מתגלית לנו דמותו של משה על ידי הדיבור במשה. אין זה אומר שאנחנו צריכים ליצור את המשברים, אבל כל משבר בונה. צריך לראות תמיד את הבניין שיש ממפלה ומקושי. לא רק לראות את המשבר, עוד פעם משבר, ועוד פעם משבר.... פעם אלו גדולי ישראל, ואחר כך מרגלים, וקורח, כל משבר יצר התחדשות וחוזק של האומה. כך צריך להסתכל על התהליך הזה כי עם ישראל במשך הארבעים שנה בנה לעצמו את התשתית הרוחנית שהיא היסוד לכל הדורות כולם. דור המדבר נחשב לדור דעה. יש בחז"ל גם ביקורת עליו, אבל צריך לזכור את שני הדברים. זה תלוי בנפש של האדם. יש אנשים שאוהבים להגיד ביקורת אז יש להם ביקורת על דור המדבר. ויש אנשים שאוהבים לראות את החיוב אז הם אומרים שדור המדבר היה דור דעה, דור גדול. יש אנשים שיש להם טבע של קטגורים ויש אנשים שיש להם טבע של סנגורים. אני ממליץ להיות מהסנגורים. לא תמיד לחפש את החטאים והעבירות. לא אצל הקטנים ובוודאי לא אצל הגדולים, אני מתכוון לדורות הראשונים, הם אבותינו.

פסח שני
לסיום אני רוצה לחזור על נקודה אחת. פסח שני. קרבן פסח זה קרבן האמונה. זה מבטא את השורש של האמונה של עם ישראל. יציאת מצרים היא שורש האמונה וקרבן פסח מבטא את עניין יסוד האמונה. נאמר: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" (במדבר ט, ו) ואז התורה מצווה שמי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה, יעשה קרבן פסח שני. אפשר להסביר את זה כפשוטו, האדם לא יכול להקריב קרבן פסח כי הוא היה טמא. אבל אפשר להסביר את זה באופן עמוק שהאדם לא היה במדרגה של קרבן פסח. הוא היה טמא לנפש, נפשו נטמאה, הוא התקלקל, משבר אמוני עמוק תקף אותו. או שהוא בדרך רחוקה, הוא הלך בדרך אחרת.. יש לו תיקון. יש פסח שני. אפשר לתקן גם כשיש משבר עמוק, בשורש, אפשר לתקן אותו. יש פסח ראשון, ומי שיש לו שם משבר, אפשר להיטהר ולחזור לשורש האמונה. ואיך נטהרים - אומר הזוהר שזה תלוי בסוג הירידה. אפשר ללמוד את זה מדיני הכשרת כלים. יש כלים שהתלכלכו במאכלים אסורים לכלוך שטחי חיצוני ושטיפה מספיקה להם. יש כלים שבלעו מאכלות אסורים בדרך של בישול, צריך להגעיל אותם. ויש כלים שבלעו מאכלים אסורים בדרך של צליה או אפיה בלי מים, הם צריכים לעבור באש. אותו דבר באופן רוחני. יש אנשים שעשו מעט מעשים לא טובים, לא ממש עם כל הלב, בלי דבקות ברע, נכשלו פה ושם, הם צריכים לשטוף ולהסיר את הבגדים הצואים מעליהם. זה הבגדים, זה לא הם עצמם. ואם החטא היה קצת יותר עמוק, צריך הגעלה במים רותחים. ואם זה חטא יותר עמוק, שהאדם עשה את החטא עם כל התאווה, עם אש בוערת בקרבו, הוא צריך לטהר את עצמו באש אהבת ה', באש קודש של שקידת התורה, בעוצמות בוערות כאלה, יותר חזקות מהבעירה שהייתה, כי צריך לפלוט את כל מה שהיה, זה יכול להיות רק על ידי אש. זה התיקון. האש והמים, התורה נמשלה להם. מי שרוצה להיטהר, כבר הרמב"ם אומר (מקוואות יא, יב) שכמו שיש טהרה בגוף בטבילה במים, כך יש טהרה מדעות המוטעות על ידי טבילה במי הדעת, בתורה. וכשטובלים צריך שלא תהיה שום חציצה. שלא יישאר שום דבר מחוץ למים.
אני אומר שבני הישיבה צריכים לשקוע תקופה מסוימת בישיבה שלא יהיה להם שום דבר חוץ מהתורה. חושבים שזה לא בריא, הרי צריך לדעת מה קורה בעולם... אני לא אומר שצריך להישאר כל הזמן במים, זה מסוכן... אלא צריך לטבול ולצאת, שתהיה תקופה שלא מעניין את האדם שום דבר חוץ מהתורה ועבודת ה'. זה הופך את האדם למשהו אחר. למשה רבינו הייתה תקופה כזו של ארבעים יום. זו התקופה שאנחנו נמצאים בה. למשה הספיקו ארבעים יום, הוא היה כשרוני, בארבעים יום הוא למד את כל התורה כולה עם כל מה שעתידים לחדש כל הדורות כולם, אבל לא נראה לי שמספיק לכל אחד ארבעים יום... לא צריך לפחד לשקוע בעולמה של תורה שקיעה מלאה ואחר כך לצאת עם עוצמות חדשות. שקיעה במי התורה. מים הם בחינה של אהבה, הם זורמים מלמעלה למטה, זו בחינה של חסד ואהבה. האש זו בחינה של יראה, של גבורה. לפעמים צריך להתמודד מול קשיים וצריך בשביל זה אש. עמוד הענן הולך לפני המחנה ביום, הענן הוא מים, ובלילה הולך עמוד האש. בלילה יכולים להיות משברים, חושך רוחני, צריך כוח עצום להדוף את החושך, את הדברים הלא טובים. בשביל זה צריך כוח של גבורה, מידת הגבורה. וגם את זה יש בתורה. יש בה את הגבורה ואת האהבה. אם האדם קונה את שני הכוחות אלה, החסד והגבורה, את האש והמים של התורה, זה קניין גדול והוא נהפך לאדם אחר.
אנחנו נמצאים כמה ימים לאחר חג השבועות, עדיין האווירה של זמן מתן תורה שורה עלינו. עדיין זה זמן התשלומים, לכן אנחנו לא אומרים תחנון, אפשר להביא עוד את קרבנות החג, מי שלא הספיק להביא ביום הראשון. אם יבנה בית המקדש נוכל להביא תשלומים כי היינו מחויבים, אז הרוח הזו עוד נשמרת. צריך שלא לוותר על כל הגובה שצברנו ביום הזה ולהמשיך אותו הלאה. ושבעזרת ה' הימים הבאים לקראתנו יהיו ימים של טבילה במי הדעת, עלייה במעלות הקודש ונבנה עוצמות רוחניות לנו ולכל ישראל.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il