בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

איסור מחלוקת וחשיבות השלום

undefined

הרב שמואל אליהו

סיון תשע"א
17 דק' קריאה
מחלוקת - אסון
בפרשת קרח אנו נפגשים פעמיים במילים קשות. פעם אחת בתוך המחלוקת (במדבר פרק טז כא) "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" והעדה פה היא כל ישראל שהלכו אחרי קרח. ופעם שניה אחרי שכבר נבלעו קרח וכל בני ביתו. נשרפו מאתים וחמישים איש מקטירי הקטרת הזרה. המחלוקת עוד לא שככה. אנשים מתרעמים על משה ואהרן שהם אשמים במה שקרה. אומר להם ה': (במדבר פרק יז י) "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".
כל זה להבין את חומרת המחלוקת, עד להיכן היא מגיעה וכמה קשה להשקיט את אש המחלוקת. לעומת זאת אנו יכולים לדעת עד כמה גדול כח השלום מהעובדה שסיום כל קדיש הוא ברכה לשלום. כך גם סיום כל תפילת שמונה עשרה. וכך גם סיום כל ברכת המזון. וכך גם כל עלינו לשבח שמדבר על כך שיהיה שלום בכל העולם כחזון אחרית הימים. ברור שמי שמעודד אותו שותף לגאולה ומי שמעכב אותו מעכב את הגאולה שלנו ושל העולם כולו.
מחלוקת - מסמאת את העיניים
אחד הבעיות היותר קשות במחלוקת היא שאנשים נגררים לפולמוס הזה ושוכחים את האמת. פתאום המחלוקת ומי צודק הם הערכים הגדולים ביותר ולא האמת. דוגמא לדבר היא האמירה של דתן ואבירם למשה שהוא בעל גאווה והשתררות. והוא הוציא אותם ממצרים "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ".
שכחו את הילדים שהוטבעו ביאור. שכחו את עבודת הפרך. שכחו את כל העבדות השיעבוד והעינוי. פתאום מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש. זה כוחה ההרסני של המחלוקת. ולכן התורה כל כך מזהירה אותנו מפניה.
איסור מחלקות - וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ
ובגמרא (סנהדרין קי.) "אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר על ציפוי המזבח למה הוא נועד? "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לו". בפשט דברי רב מדובר על כל מֹחלוקת. שכל מי שמחזיק במחלוקת עובר בלאו מדאוריתא.
הרמב"ם בספר המצוות (שורש שמיני) כתב כי זה לא מצווה מסויימת אלא הכיוון והדרך של ה'. שלא יהיה כקרח ועדתו. לכן הקב"ה גורם לקרח להבלע באדמה ולמאתים וחמישים איש להבלע. ועושים את ציפוי המזבח מהמחתות של ראשי הקהל שערערו על משה ואהרון. כל זה על מנת שלא נחזור על הסיפור הנורא הזה של מחלוקת בעם ישראל.
יש פוסקים שאומרים כי זו מצוות לא תעשה כמו פשט דברי רב בגמרא. וכך מונה הסמ"ק (מצוה קלב) את האיסור על מחלוקת בכהונה ובכלל. "שלא לערער על הכהונה דכתיב (במדבר י"ז) ולא יהיה כקרח וגו' ובכלל זה שלא יהיה בעל מחלוקת. והמערער על הכהונה לוקה בצרעת כעוזיהו המלך".
התאמץ שלא תהיה מחלוקת - בכל ליבו
דתן ואבירם מערערים על משה ואהרון. הם מחכים כבר זמן רב להזדמנות לערער על מנהיגות משה ואהרן. וכעת שבא קרח לידם הם מצטרפים למחלוקת ומעוררים את כל העם נגד משה ואהרן."וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". באותה שעה הקב"ה אומר למשה צאו מתוך החבורה הרעה הזאת ואכלה אותם כרגע.
משה מנסה למנוע את המחלוקת וקורא לדתם ואבירם. באו אלי ונדבר. הם אומרים לא נבוא אליך."וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". חוצפה!
מה עושה משה? קם והולך אליהם בעצמו. "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם". בגמרא (סנהדרין קי.) לומד מכאן ריש לקיש: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת". תעשה כל מה שביכולתך למנוע את המחלוקת אפילו אם זה כרוך בבזיון אישי שלך. אל תאמר הם חצופים ולכן לא אלך אליהם. אלא עשה הכל למנוע את המחלוקת.
עוד שם בגמרא "אמר רבי יוסי כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש כתיב הכא ויזבח אדוניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזוחלת וכתיב התם עם חמת זוחלי עפר. אמר רב חסדא כל החולק על רבו כחולק על השכינה שנאמר בהצותם על ה'. אמר רבי חמא ברבי חנינא כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל (על) [את] ה'. אמר רבי חנינא בר פפא כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה שנאמר לא עלינו תלונותיכם כי (אם) על ה'. אמר רבי אבהו כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה"
למרות שאסור לחלוק - אסור להחניף
אומר בעל השאילתות (קרח קלא) "ברם צריך למימרא אילו תלמיד דחזא ביה ברביה מילתא מי צריך לאוכוחיה אי לא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום. לאו אורח ארעא לאוכוחיה או דילמא כבו' שמים עדיף ושפיר דמי ת"ש דת"ר הוכח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מניין ת"ל תוכיח מכל מקום".
תרגום: צריך לומר כי אם תלמיד רואה שרבו עובר על מצוות ה'. הוא צריך לומר לו את זה בצנעה ובעדינות. ומותר לו לשאול את רבו שאלה על דבריו. ועל זה נאמר הוכח תוכיח. שגם תלמיד צריך להוכיח את רבו אם רואה אותו טועה.
ובגמרא ראינו כמה פעמים שתלמיד תיקן את רבו או שאל והקשה עליו קושיות. אבל הכל בכבוד מלכים ומתוך חיפוש האמת. וגם ראינו שיש לפעמים מחלוקת של תלמיד עם רבו, ושל אב עם בנו. אבל מחלוקת זו אינה המחלוקת שדיברנו עליה קודם. כי אין בה כעס או קנאה או תחרות. ועליה נאמר: "את והב בסופה".
על זה נאמר בגמרא (קידושין לב) "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ, כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" "(תהלים קכז). מַאי "אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר"? מי הם האויבים? "אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַּׁעַר אֶחָד - נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כא) "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אַל תִּקְרִי "בְּסוּפָה", אֶלָּא "בְּסוֹפָהּ".
מרן הרב זצ"ל היה אומר כי יש גמרא אחרת שאומרת מי הם "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה"?
תָּנָא, "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", שְׁנֵי מְצֹרָעִין הָיוּ, וְהָיוּ מְהַלְּכִין בְּסוֹף מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וְכִי הֲווּ חַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, אַתּוּ אֱמוֹרָאֵי, עַבְדֵי לְהוּ נְקִירוּתָא וְטַשׁוּ בְּהוֹן. אַמְרֵי, כִּי חַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הָכָא נִקְטְלִינָן לְהוּ, וְלָא הֲווּ יַדְעֵי, דְּאָרוֹן קָא מַסְגִי קַמַּיְהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, וַהֲוָה מֵמִיךְ לְהוּ טוּרֵי מִקַּמַּיְהוּ. כֵּיוָן דְּאָתָא אָרוֹן, דַבִּיקוּ טוּרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וּקְטַלִינוּן, וְנָחַת דְּמַיְיהוּ לְנַחֲלֵי אַרְנוֹן. כִּי אַתּוּ אֶת וָהֵב, חָזוּ דְּמָא דְּקָא נָפִיק מִבֵּינֵי טוּרֵי, אַתּוּ, אָמְרוּ לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאָמְרוּ שִׁירָה, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב, (שם) "וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים" וְגוֹ'.
תרגום ופירוש: שני מצורעים היו בסוף מחנה ישראל. וכמו כל מצורע הם לא יכולים להיות יחד עם כולם. אבל היו הולכים אחרי המחנה המגיע לארץ ישראל בעבר הירדן המזרחי. ובאותה שעה היו האמורים מתחבאים ואורבים למחנה ישראל. והיו נמצאים בתוך נקרות הסלעים וההרים ומחכים שיעברו הישראלים ויעשו בהם טבח. ולא היו יודעים שארון ברית ה' שהולך לפני המחנה מיישר את כל ההרים לפניהם. כיון שבא הארון נדבקו ההרים זה לזה והרג את כל האורבים שהיו בתוך ההרים. ומכיון שהיו שם אויבים רבים - ירד דמם הרב לתוך נחל ארנון שהאדים מרוב דם ההרוגים. כשהגיעו והב וסופה - המצורעים - אחרי מחנה ישראל הם ראו את הדם הרב שזורם בנחל. דם שיוצא מתוך ההרים שדבקו זה בזה. באו ואמרו לישראל שהם ניצלו מהאמורים ועל זה אמרו שירה.
היה אומר הרב ז"ל. איך למדו מפסוק אחד שני דברים כל כך רחוקים זה מזה. אין זה כי אם ללמדנו כי הגאולה תבוא בסוף מכל מקום. השאלה איך היא תגיע. או שיהיו אוהבים זה לזה אחרי הויכוח. או שישארו במחלוקתם. ואז הם יהיו כמו שני המצורעים. בסופו של דבר יבא הפתרון. אבל הם ישארו מצורעים.
מתי היה קרח?
תוספות במסכת בבא בתרא (דף קיט/א) כותב כי בליעת קרח היתה מיד אחר חטא המרגלים כמו שהביא מסדר עולם. "וכן משמע נמי מדאמרי 'הן גוענו כולנו אבדנו' (במדבר יז) ומתרגם: 'הא מיננא קטלית חרבא הא מיננא בליעת ארעא הא מיננא מתו במותנא' חלק מאיתנו מת בחרב. חלק מאיתנו נבלע באדמה. חלק מאיתנו מת במגפה. "ששלשה מעשים הללו היו רצופין מדמדכרי להו אהדדי" - ששלושה מעשים אלו היו יחד מתוך שמזכיר אותם ביחד. והחרב שהוא מזכיר הוא מעשה מרגלים.
ופירושו של התוס', הרש"י וסדר עולם חשוב ביותר. כי בתוכחה של בני ישראל כתוב שחלק מהגלות והיציאה מארץ ישראל הוא הפירוד שיש בעם ישראל בגלות. כל אחד במקום אחר בעולם. וכל קהילה נוהגת במנהגים אחרים. וכל עדה יש לה הלכות אחרות ושונות. לפעמים שפה שונה ולפעמים לבוש שונה. והריחוק היה כל כך גדול שלפעמים לא הייתה רואה בהם עם אחד אילולי התורה שקיבלנו ביחד בהר סיני שקירבה אותנו זה לזה. ששם היינו כאיש אחד בלב אחד. ורק בזכותה אנחנו עם אחד למרות הריחוק הגדול שהגלות עשתה לנו.
ועל זה אומר הזוהר הקדוש "גוי אחד בארץ" שרק בארץ ישראל הם גוי אחד. ולא במקום אחר. וכמו שהבאנו בשבוע שעבר על הלכות "עדה" וקהל. שהגמרא אומרת במסכת הוריות שאין קהל אלא בארץ ישראל. ואין קרבן פר העלם דבר של ציבור אלא בארץ ישראל. כי רק כאן יש ציבור. ולא בחו"ל אפילו יהיו שם מליונים.
כל זה מלמדנו כי המחלוקת היא תוצאה של ריחוק מארץ ישראל. ולכן אחרי חטא המרגלים והקלקול הרוחני שבא בעקבותיו - באו חטא קרח ועדתו. לכן הקלקול של הגלות הוא גם פיזור בכל העולם כולו. (דברים כח, סד) "וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ". וגם שלא תהיה להם מנוחת הנפש. "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְדֹוָד לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ". והגמרא אומרת שהלב הרגז הזה הוא מחלוקת ושנאת חינם בין יהודים, שלצערינו ליוותה אותנו בכל הגלות.
ובגמרא (נדרים כב) "עוּלָא, בְּמַסְקֵיהּ לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִתְלַווּן בַּהֲדֵיהּ תְּרֵין בְּנֵי חוֹזָאֵי, קָם חַד שַׁחְטֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, אָמַר לֵיהּ לְעוּלָא, לָאו יָאִי עַבְדִי? אָמַר לֵיהּ, אִין, וּפְרַע לֵיהּ בֵּית הַשְּׁחִיטָה. כִּי אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ, דִּילְמָא חַס - וְשָׁלוֹם חַזְקִית יְדֵי עוֹבְדֵי עֲבֵרָה? אָמַר לֵיהּ רבי יוחנן, נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. קָא תָּמַהּ רַבִּי יוֹחָנָן - "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז", בְּבָּבֶל כְּתִיב? אָמַר לְהוּ עוּלָא, הַהִיא שַׁעְתָּא לֹא הֲוָה עָבַר לָן יַרְדְנָא".
תרגום: כשעלה עולא לארץ ישראל התלוו אליו שני אנשים מבני חוזאי. קם אחד שחט את חברו . אמר הרוצח לעולא: לא עשיתי טוב? עולא שחשש שמא הרוצח ירצח גם אותו בכעסו. אמר בליבו. האיש הזה כבר מת שלא ירצח גם אותי על שום דבר. ולכן הוא אמר לו: בודאי עשית טוב. וגם הסתכל במקום שבו הרוצח שחט את חברו.
המעשה הזה זיעזע את עולא וכשהוא בא לפני רבי יוחנן בארץ ישראל הוא סיפר לו את המעשה ושאל האם עברתי עבירה שלא מחיתי בו. האם אין פה חנופה לרשעים? האם החזקתי בידי עוברי עבירה?
אמר לו רבי יוחנן: את נפשך הצלת. כיון שהייתם שניכם לבד במדבר. והוא רוצח שלא היסס להרוג את חברו. אתה הצלת את נפשך במעשיך. רבי יוחנן הבין בטעות מתוך דברי עולה שהסיפור הזה היה בארץ ישראל. ועל כן היה תמה רבי יוחנן: איך יהודי אחד יכול לרצוח את חבירו בארץ ישראל. הרי כתוב בפסוק "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז", וזה רק יכול להיות בחוץ לארץ שיהודים יהיו אויבים כל כך קשים זה וזה. רק בְּבָּבֶל דבר כזה יכול להיות.
אמר לו עולא: "הַהִיא שַׁעְתָּא לֹא הֲוָה עָבַר לָן יַרְדְנָא" באותה שעה עוד לא עברנו את הירדן. ולכן הוא היה כך כך כועס ורוגז ורצח את חבירו.
הגמרא הזאת הייתה מול עיניו של הרה"ג הראי"ה קוק זצוק"ל בעת שיצא להגנתו של מי שהואשם ברצח ארלוזורוב. הרצח הראשון בארץ ישראל. לא יכול להיות שיהודים בארץ ישראל ירצחו זה את זה. אין זה אלא רק מריחוק מהשפעה הרוחנית של הארץ שהיא מקרבת אותם ועושה אותם עם אחד.
הארץ הופכת את כל השבטים השונים שהגיעו ממאות מדינות לעם אחד. מתחתנים זה בזה. ולומדים זה מזה. ונלחמים זה להגן על חייו של זה. וכך אנחנו בתהליך ארוך וכואב חוזרים להיות עץ אחד. כמו שאומר הנביא על חזון העצמות היבשות שכל העצמות מלכדות להיות גוף אחד ואחר כך הקב"ה נופח בו נשמה. שעץ יהודה ועץ יוסף יהיו עץ אחד בידיך וכך תבוא הגאולה השלימה.

לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות
הגמרא (יבמות דף יד/א) מדברת על מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שלא יהיו בעיר אחת שני קבוצות שעושות כל אחת כמנהגה.
ומסבירה שהפסוק "לא תתגודדו" פירושו "לא תעשו אגודות אגודות" ובגמרא "אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שתי בתי דינים בעיר אחת הללו מורים כדברי בית שמאי, והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות לית לן בה. אמר ליה רבא והא בית שמאי אומרים ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי אומרים ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה".
איך נהייתה המחלוקת בישראל?
הגמרא (סנהדרין דף פח ע"ב) "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ מַרְבִּין מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִּינִים שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִים בְּכָל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל.
הֻצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאֹל, שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו בָּאִים לְזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו בָּאִים לְזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְכוּ' עַד, בָּאִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים, מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִים בַּחֵיל.
נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו עוֹמְדִין לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין - טִמְּאוּ. רַבּוּ הַמְטַהֲרִין - טִהֲרוּ. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת.
מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל מְקוֹמוֹת כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לַעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית".
והגמרא (סוטה מז:) מסבירה למה תלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צרכן? מפני גאוה שהייתה בהם. "מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב, רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת".
מחלוקת הלל ושמאי - רק בשלוש דברים
מרן הרב זצ"ל היה אומר כי הגמרא אומרת כי רק בשלושה מקומות חלקו הלל ושמאי עצמם. כל שאר המחלוקות הם של תלמידים שלא למדו ולא היו במחיצת רבותיהם כל צרכן.
כך אומרת הגמרא במסכת שבת (דף טו/א) "אמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל. שמאי אומר: מקב - חלה (מפרישים חלה רק מקב של בצק) והלל אומר מקביים (כפול בצק, שני קבים) וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חייב בחלה.
המחלוקת השניה. "הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה. (אם אדם שם במקוה מים שאובים לפני ששם מי גשמים. כמה פוסל את המקוה? הין) שחייב אדם לומר בלשון רבו. שמאי אומר: תשעה קבין (פוסלים מקוה). וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה. עד שבאו שני גרדיים (עובדים בצמר) משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם".
המחלוקת השלישית: "שמאי אומר: כל הנשים דיין שעתן. (אשה שנטמאת לא מטמאה טהרות ותרומה וקדשים שנגעה בהם לפני שנטמאה, שמא נטמאה קודם לכן). והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. (מהבדיקה הקודמת שבדקה את עצמה מטמאת את הכל עד הבדיקה הנוכחית). וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת. (מטמאת למפרע רק מעת לעת. או אם בדקה את עצמה בנתיים אז מהבדיקה האחרונה)
מקשה הגמרא וכי אין עוד מחלוקות? ואומרת שיש מחלוקות אחרות שהיו לפניהם. ויש מחלוקת רבות שבהם הודו שמאי להלל או הלל לשמאי ולא נשארה מחלוקת.
היה אומר על זה הרב זצ"ל כי למה לא הודו הלל לשמאי גם בשלושת המחלוקות הללו שמונה הגמרא? כיון שהאמת לא הייתה עם אחד מהם. בכל שלושת המחלוקות הללו רואים שהלכה שחכמים אומרים היא לא כדברי זה ולא כדברי זה. לכן לא הצליחו לשכנע זה את זה. אבל בשאר המחלוקות שהיו בינהם הייתה האמת עם אחד מהם וכל אחד שהאמת הייתה איתו - שכנע את חבירו. ולא נשארו בינהם מחלוקות אלא רק במה שהלכה לא כמות שום אחד מהם.


בית הדין הגדול בירושלים
על מנת למנוע מחלוקת היה בית הדין הגדול בירושלים. וכמו שראינו קודם בית דין זה הוא חלק מהירושה של ארץ ישראל. כי כשבית דין זה לא במקומו. בבית המקדש בלשכת הגזית הוא מאבד מסמכותו.
החולק על בית הדין הגדול שבירושלים - הוא זקן ממרא ועונשו קשה ביותר. וכך מובא ברמב"ם (הלכות ממרים פרק ג ח) "וכיצד דנין זקן ממרא?" בעת שיפלא דבר (יהיה דבר מופלא - דבר לא ידוע שיש בו ספק) ויורה בו חכם המגיע להוראה. בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית. אומרים להן בית דין: כך הוא הדין! אם שמע וקבל - מוטב. ואם לאו - באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה. ואומרים להם גם הם: כך הוא הדין! אם קבלו - ילכו להן. ואם לאו - כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל. שנאמר "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'".
ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה".
"ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו". וכל זה על מנת שלא יהי-ה מצב שבו תהיה תורה כשתי תורות.
מחלוקת רבן גמליאל ורבי יהושע
במשנה (ראש השנה כה.) "מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח, וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן. וּכְשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה, קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶן הָרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאךְ מְעִידִים עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה, וּלְמָחָר כְּרֵיסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ".
המחלוקת הזו עלולה הייתה לפצל את עם ישראל. רבי יהושע חושב שקידוש החודש של רבן גמליאל הנשיא היה טעות. לפי דבריו יחול יום כיפור ביום אחר. איך יראה עם ישראל אם חלקם יעשו את יום כיפור ביום שלישי וחלקם ביום רביעי? מה עשה רבן גמליאל?
"שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבֹא אֶצְלִּי בְמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ בַּיּוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנֶךָ! הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא (את רבי יהושע שהוא בצער) מֵיצֵר, אָמַר לוֹ, יֵשׁ לִי לְלַמֵּד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" וְגוֹ' - בֵּין בִּזְמַנָּן וּבֵין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.
בָּא לוֹ (רבי יהושע אל גדול החכמים בדור ההוא) אֵצֶל רַבִּי דּוֹסָא בֶן הָרְכִּינַס, אָמַר לֵיהּ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית - דִּין וּבֵית - דִּין שֶׁעָמַד לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כד) "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", לָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ - שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵּית - דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הֶן כְּבֵית - דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
מה עשה רבי יהושע? "נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ וְהָלַךְ לְיָבְנֶה, (מקום מושבו של רבן גמליאל) אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּיּוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ, עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי. רַבִּי - בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי - שֶׁקִּיַּמְתָּ אֶת דְּבָרַי".
הגמרא מספרת את הסיפור הזה על מנת שנבין איזה אסון יכול להיות ממחלוקת כזו. ולכן הלך רבי יהושע ליבנה וחילל את יום הכיפורים שיצא לפי חשבונו. הפלא הגדול הוא מה שאמר לו רבי עקיבא. דע לך שאפילו אם רבן גמליאל טועה. בשמים מסכימים איתו כדי שלא תהיה מחלוקת בישראל ולא תהיה תורה כשתי תורות.
רבי עקיבא היה תלמידו של רבי יהושע. ובגמרא כתוב: אָמַר לוֹ רבי עקיבא לפני רבי יהושע: "רַבִּי, תַּרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁלִּמַּדְתָּנִי. אָמַר לוֹ, אֱמוֹר! אָמַר לוֹ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר, (ויקרא כג על קביעת המועדים) "אֹתָם" - "אֹתָם", "אֹתָם", שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִין. "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ מְזִידִין. "אַתֶּם" - אֲפִלּוּ מֻטְעִין. בַּלָּשׁוֹן הַזֶה אָמַר לוֹ (רבי יהושע):, "עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנִי, נִחַמְתָּנִי".
דברי הרב על לא תתגודדו
מרן הרב זצ"ל היה משתדל מאוד למנוע מחלוקות. כמה וכמה פעמים היה מוכן להשפיל את עצמו מול מתנגדיו. ולא היה מקפיד עליהם כלל אף אם ביזוהו ברבים. ויש כמה וכמה מקרים חמורים שהרב שתק והורה לכל תלמידיו לשתוק ולא לעשות מחלוקת.
וכך היה מורה הרב לתלמידים בישיבות שלומדים יחד ספרדים ואשכנזים, כי טוב שגם הספרדים לא יסתפרו בימי בין המצרים אף על פי שלפי הספרדים מותר. שלא להראות הבדל בין התלמידים (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ב, ומש"ב שם ס"ק פב).
מאידך, היה אומר שישנם כמה דברים בהם אנו לא אומרים "לא תתגודדו", וכל אחד ינהג כמנהגו, וכגון: נפילת אפים - שהאשכנזים נופלים אפים על היד, והספרדים לא נוהגים כן, מכיון שבזהר הקדוש הפליג בעונשו של הנופל אפיים ולא מכוון כראוי. ועל כן כל אחד ימשיך כמנהגו (בא"ח כי תשא יג, יד).
ובענין המחלוקת שיש אם לעמוד בעשרת הדברות או לשבת. היה אומר שיש הנוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות, ויש שנהגו לשבת. להרמב"ם ישנה תשובה ארוכה בענין וכתב שאם עומד בעשרת הדברות הרי שמראה כאילו זה העיקר, ושאר כל התורה כולה כביכול לא. לעומתו, כותב הרס"ג אומר שכל תרי"ג מצוות רמוזים בעשרת הדברות. ולכן כל אחד ינהג כמנהג אבותיו, ולא יעשו מזה שום מחלוקת.


לא להראות כאילו פורש מהציבור
בגמרא (ברכות ו) ""אָמַר רַב הוּנָא, כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, נִקְרָא, "רָשָׁע", שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים יב) "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, כְּרֻם זֻלֻּת לִבְנֵי אָדָם". (מפני שנראה כאילו הוא לא מתפלל עם הציבור אלא לעצמו) אָמַר אַבַּיֵי, לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מִיהֲדָר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, אֲבָל מִיהֲדָר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא, לֵית לָן בָּהּ. אמר אביי כל זה לא נאמר אלא אם הוא לא מחזיר את פניו לכיוון של המתפללים לבית הכנסת. אבל אם הוא מראה את עצמו שהוא חלק מהם - אינו רשע.
ומספרת הגמרא סיפור: "הַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מַצְלִי אֲחוֹרֵי בֵּי כְּנִישְׁתָּא, וְלָא מִיהֲדָר אַפֵּיהּ לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. חָלַף אֵלִיָּהוּ, אִידְמִי לֵיהּ כְּטַיְיעָא. אָמַר לֵיהּ, כְּדוּ בַּר קַיְימַת קָמֵי מָרָךְ? שָׁלַף סַפְסִירָא וְקַטְלֵיהּ".
תרגום: היה אדם אחד שהיה מתפלל אחרי בית הכנסת ולא היה מחזיר את פניו לכיוון בית הכנסת. עבר שם אליהו הנביא וראה אותו. נדמה לו כמו סוחר ערבי. אמר לאותו מתפלל: אתה נראה כמו אחד שעובד לאל אחר. כאילו יש שני שני אלוהים - חס וחלילה. שלף את חרבו והרגו.
לא להראות כאילו הוא שונה מהציבור
על פי הלכה זו יש כמה וכמה הלכות של פורש מן הציבור שחכמים אמרו, ומהם ילמד אדם למקרים אחרים. למשל יש הלכה שמי שנמצא בבית הכנסת בשעה שהציבור קוראים קריאת שמע. אפילו הוא רק עובר שם - יקרא עימהם קריאת שמע. וכן אם הוא רק מתפלל עימהם אבל לא נמצא בקריאת שמע. יעשה עצמו כאילו הוא מקבל עול מלכות שמים עימהם. ויניח ידו על עינו. וכל זה כדי שלא יראה שהוא פורש מקבלת עול מלכות שמים שלהם.
כמו כן יש הלכה שאומרת כי אם הצבור אומרים עלינו לשבח. הוא גם כן יאמר עלינו לשבח עימהם. ששם אנו אומרים שאיננו כמו כל אומות העולם שמשתחוים להבל וריק. ואנחנו כורעים ומשתחוים לפני מלך מלכי המלכים. והוא חייב להראות את עצמו שהוא עימהם ולא פורש מן הציבור.
כך כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג יא) "הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל, ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא".
חומרת הפורש מן הציבור
הגמרא במסכת תענית (יא) אומרת: "תָּנוּ רַבָּנָן, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם, בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, [שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם], וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים, פְּלוֹנִי זֶה שְׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר.
תַּנְיָא אִידָךְ, בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם, אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (ישעיה כב) "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ? "וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הָעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן". עַד כָּאן מִדַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים מַה כְּתִיב? (שם נו) "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר" וְגוֹ'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ? (שם נז) "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְגוֹ', כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק".
אֶלָּא יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות יז) "וִידֵי מֹשֶׁה כְבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ". וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד, אוֹ כֶסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר.
וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (חבקוק ב) "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אַמְרֵי, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִין לוֹ לָאָדָם, הֵם מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים צא) "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ". רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר, נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (מיכה ז) "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ". וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מג) "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'".


איך לא להגרר למחלוקת
סיפר מרן הרב ז"ל: בחתונת חתנו של הבבא סאלי זיע"א, ערכתי את החופה לפי בקשת האדמו"ר זיע"א, ואמרתי לחתן שאני מברך כדי להוציאו ידי חובה, ושיענה 'אמן', בלי 'ברוך הוא וברוך שמו'.
לקח הבבא סאלי את מקלו ודפק על הריצפה ואמר: "אני הולך מפה"! ואמר: "אנו נהגנו לומר 'ברוך הוא וברוך שמו' גם על ברכות שאנו חייבים, כמו בקידוש". עניתי לו: "למה כבודו ילך, יענה החתן ויאמר 'ברוך הוא וברוך שמו', אם זה רצון כבודו". וכששאלתיו מי אומר כן, ענה לי הבבא סאלי כי סידנא רבי יעקב, שקבור במצרים, כך אמר. לאחר זמן חיפשתי בכל ספריו של רבי יעקב, אך לא מצאתי.
יום אחד, בעשרת ימי תשובה, ראיתי בספרו של רבי יעקב על התשובה, ובו הוא לומד מכל פסוק של מזמור קי"ט על התשובה - שכתב, שאדם חייב לחזור בתשובה גם על דברים שלא עלה בדעתו, שלעיתים אדם אינו אומר 'ברוך הוא וברוך שמו' על מצוות שהוא חייב בהם ועליהם הוא צריך לחזור בתשובה. והראיתי זאת לבבא סאלי, והוא אמר לי: "ברוך המחזיר אבדה לבעליה".
עם כל זה, ישנה דעה אחרת של שולחן ערוך רבינו זלמן, שאם אמר 'ברוך הוא וברוך שמו' על ברכה שהוא חייב לצאת בה - לא יצא ידי חובה. הרב חיד"א ב'ברכי-יוסף', נקט בדרך פשרה בין שתי הדעות לעיל ואמר: לכתחילה - לא יאמר 'ברוך הוא וברוך שמו', אך אם כבר אמר - אינו נקרא הפסק, ויצא ידי חובה. ועל כן יש לנהוג לכתחילה כ'ברכי יוסף', ומי שנהג לענות - יש לו על מי לסמוך ויעשה כמנהג אבותיו.
ויכוח - בכבוד. גם הוכחה בכבוד
וכלל יש לנו שיש חובת מחאה על מי שרואה את חבירו עושה שלא כדין. אבל חכמינו אמרו שהמוחה לא יעשה עבירה בעצמו ויבזה את חבירו. ואם לא בטוח - "ולא תשא עליו חטא" לא יבזהו ברבים ולא יעשה באופן שיתבייש.
הרב ז"ל סיפר פעם מעשה כמה גדולה הענווה של רבותיו וכמה משמים כיבדו אותם. וכך סיפר: "פעם ישבתי בבית-דין עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצ"ל והגרב"צ אבא שאול זצ"ל. והגיע אלינו אדם לדין והוא לא רצה שום פשרות, אלא רק שנפסוק את הדין דווקא, והתעקש על כך מאוד. אמרתי לו, שאם רצונו בדין, הרי שהוא חייב שבועה דאורייתא, ועליו להישבע בנקיטת חפץ, וכן הסכים הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, אבל חכם יעקב מוצפי התפלא ואמר לי שמעולם לא השביע שבועה דאורייתא, ובלית ברירה הסכים חכם יעקב לדעתנו.
קבענו לאותו אדם לבוא לבית-הכנסת ביום מסוים ובשעה מסוימת, כדי להישבע בהחזקת ספר תורה כדין. והנה באותו היום הגענו לבית הכנסת, ואנחנו ממתינים וממתינים אך אותו אדם לא בא. לאחר כחצי שעה הגיע בנו של אותו אדם והוא בוכה, וסיפר לנו שבא להעיר את אביו כדי שיבוא לבית-הכנסת להישבע, והנה הוא מת במיטתו. אמרתי לחכם יעקב זצ"ל, בלשון זה: "רצון יראיו יעשה". והוא אמר לי: "אל תאמר כך, לא היה רצוני שימות, רק שלא ישבע".
ודבר זה הוא פלא. גם ענוותנו של חכם יעקב מוצפי שקיבל את דעת חבריו בבית הדין למרות שזו לא הייתה דעתו. וגם מה שהקב"ה עשה על מנת לעשות רצון יראיו.
והרב היה מביא את הסיפור הזה ללמד כי אדם צריך להיות רך כקנה ולא קשה כארז. במיוחד בהתנהגות עם חבריו ורבותיו. וכך היה הרב ז"ל בעצמו נוהג. ולואי נלמד ממנו איך להרבות שלום ואיך למנוע מחלוקת. איך לאחד את כל חכמי ישראל כאיש אחד בלב אחד. אמן ואמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il