ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- אמונה וחסידות
- לימודי אמונה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
מידות האבות -
חסד, גבורה, תפארת
"וכל אחד ואחד מן האבות ידע והשיג את הקב"ה מתוך אספקלריא - הספירה המתייחסת אליו ומושרש בה.
אברהם ידע והשיג את הקב"ה מתוך ספירת החסד, שהיא הנקראת בכתוב (דבה"י א כ"ט, י"א): 'הגדולה' ... ועל כן אחז במידת החסד ולא עזב אותה לעולם, ועשה חסד עם כל בני אדם, וביארו חכמים: כי מעשיו הטובים העלו אותו באותה המדרגה של החסד.
יצחק ידע והשיג את הקב"ה במדרגת הגבורה שנקראת בכתוב (בראשית ל"א, מ"ב; ועיי"ש פס' נ"ג): 'פחד יצחק', והיה ירא מהקב"ה לעולם.
יעקב ידע והשיג את הקב"ה מתוך מדרגת התפארת, שהיא כלולה מחסד ופחד, ונקרא בכתוב 'אמת', זהו שכתוב (מיכה ז', כ'): 'תיתן אמת ליעקב'".
(זוהר חדש - סתרי תורה - פרשת תולדות, דף לג/ב ע"פ "מתוק מדבש")
[נלקט ונערך (בתוספת נופך) מתוך הספר "שמועות ראי"ה" (בראשית, תולדות - תרצ"ה, עמ' נט - סב; ועיי"ש עמ' מ, עו, פב - פד,פו - פז, פט)
למרן הגה"צ החסיד וכו' הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוקללה"ה זתע"א]
תפקיד מיוחד היה לאבות. בתור מורי דרך, אם בהדרכת העולם בכלל, ולהדרכה לקדושת ישראל בפרט, ולא אברהם בלבד, נקרא בתור אב, אלא גם יצחק ויעקב, וביחד נקראו אבות, ובגמרא (ברכות טז:): "אין קורין (בתואר) אבות (לבני ישראל) אלא לשלושה (אברהם, יצחק ויעקב) ... עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי (משום שעד סוף שלושת האבות, חשובים הם בחשיבות מיוחדת, ולכן קוראים להם אבות ואימהות. אבל בניהם אחריהם אין להם החשיבות המיוחדת הזאת, ולכן אין קוראים להם אבות)", השבטים - נקראו "שבטי י-ה" (תהלים קכ"ב, ד'). משה רבינו - התורה (דברים ל"ד, י') מעידה עליו: "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה", ומייחסים לו את כל התורה שכתוב (מלאכי ג', כ"ב): "זִכרו תורת משה עבדי" וקוראין אותה תורת משה, ובגמרא (סוכה מב.) אמרו: "קטן ... יודע לדבר, אביו לומדו (מלמדו) תורה (ושואלים:) תורה מאי היא? 'תורה ציוה לנו משה מורשה ...'". אומר על זה רבינו תם (בתוס' ב"ב יד. ד"ה דילמא): "שאותו פסוק נקרא תורה". עד כדי כך התייחסו בעלי התלמוד למשה רבינו; ומכנים אותו אב לנביאים, ובכל זאת אינו נחשב בחשבון האבות. ועוד יותר מזה. בהתחלת הנבואה שלו, מראות א-לוהים בראשונה מתוך הסנה, אמר לו ה' (שמות ג', ו'): "אנוכי א-לוהי אביך - א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב". גם לקבלת התורה היה משה מוכרח להתלבש בלבושו של אברהם, וכך אמרו חז"ל (ש"ר כ"ח, א'): "באותה שעה (בשעה שעלה משה למרום) ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו?! לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?! אמר הקב"ה למשה: לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם, שנאמר (תהלים ס"ח, י"ט): 'לקחת מתנות באדם' ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר (יהושע י"ד, ט"ו): 'האדם הגדול בענקים'. הוי (זהו:) 'ומשה עלה אל הא-לוהים' (שמות י"ט, ג')". [הכוונה בזה שנראה צורת אברהם במשה, כי עיקר היצירה של אברהם ותפקיד אברהם של פירסום שם ה' בעולם, הייתה הכנה לקבלת התורה עבור ישראל על-ידי משה]. הרי כי קדושת האבות שימשה יסוד לנבואת משה ולקבלת התורה.
ובחז"ל (פסיקתא רבתי פמ"ג ועוד) על הכתוב (תהלים צ"ט, ו'): "משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו" - "מלמד ששמואל שקול כנגד משה ואהרן", ובכל זאת לא הוא ולא הבאים אחריו נקראים בשם אבות, הרי שתפקיד מיוחד היה לאבות בקביעת קדושת ישראל, וכל אחד באופן מיוחד, בדרכו ובשיטתו, קבעו את קדושת ישראל, ואחד בלבד ושיטה אחת בלבד לא הספיקו. והיה צורך לקביעת קדושת ישראל בשלושה אבות, כל אחד בדרכו בזמנו ובשיטתו, עד שביחד נקראו אבות. וכך זה נקבע לדורות: "א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב" (בנוסח תפילת העמידה, על-פי שמות ג', ו'), נזכר שם א-לוהים במיוחד על יד כל אחד ולא כתוב א-לוהי אברהם יצחק ויעקב, להדגשה מיוחדת, לבחינה ולתפקיד של כל אחד מהאבות. וזה שאמרו במדרש (ב"ר ס"ג, ג'): "יצחק נקרא אברהם", יעקב נקרא אברהם. כמו-כן אמרו חז"ל על כפילת הלשון בפרשה זו (בראשית כ"ה, י"ט): "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" - "על-ידי שכתב הכתוב: 'יצחק בן אברהם', הוזקק לומר: 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: 'אברהם הוליד את יצחק' וזהו שכתב כאן: 'יצחק בן אברהם' שהרי עדות יש ש'אברהם הוליד את יצחק'" (רש"י שם). הכוונה של קלסתר פנים, בוודאי אין המכוון רק לצורה החיצונית, אלא מתכוונים גם לצורה הפנימית. ומה היא הפנימיות: השיטה, ההדרכה והפעולה. וכל אחד לפי שיטתו כך נפגש בדרכו, בהתנגדות מצד הדור - אברהם נפגש עם סדום, יצחק עם אבימלך, יעקב עם עשיו.
ומה היה תפקיד האבות ופעולותיהם? בספרי המקובלים נקראים: חסד, גבורה, תפארת. את אברהם מסמלים במידת החסד, את יצחק במידת הגבורה, את יעקב במידת התפארת. אברהם אבינו הראה מידת החסד בעולם, של הכנסת אורחים והכנסת גרים תחת כנפי השכינה. הכוונה: במידת החסד חפץ להביא את העולם לידי תיקונו, אחרי השחתת העולם בתקופת המבול, שמילאה את הארץ חמס בגניבה וגזילה, וזה גרם להם את האליליות והשתחוויות למעשי ידי עץ ואבן, ולכן לשם תיקונם, כדי להביאם לידי הִתקרבות רוחנית, היה הכרח להביאם מקודם לידי תיקון המידות האנושיות אשר דרוש לאדם בהיותו עלי אדמה, ועל ידי מידת החסד התגבר הכוח הרוחני בעולם, עד שאפשר היה לפרסם את שם ה' בעולם. וכך כתוב (בראשית י"ב, ח'): "ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" "אל עולם" (שם כ"א, ל"ג), פירוש: כי הכרת ה' ורוחו לא נעשה רק למטרה בשביל ישראל לחוד אלא בשביל העולם כולו, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), ואז נפגש בהִתנגדות מצד אנשי סדום, שנחרבו, ומידת החסד התפשטה בעולם, וכך היה אברהם המפיץ את מידת החסד בעולם. אברהם אבינו במידת החסד שלו היה מגייר גרים ומכניסם תחת כנפי השכינה, בלי להבדיל ולבחון את הבחינה הפרטית של כל אחד ואחד. ואברהם שבא למצרָים ישב עם המצרִים כאחד מהם והשפיע עליהם ממידת החסד. אומנם לקחו ממנו את שרה, אבל מכיון שנודע להם שהיא אישתו, החזירו לו. כמו-כן אצל אבימלך אמר (בראשית כ', ט"ו): "הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב". עד כדי כך הביא התפשטות מידת החסד בעולם, אחר-כך בא יצחק, שמייחסים אליו את מידת הגבורה, של קידוש השם ומסירת נפש בעולם, ותפקידו היה לברר את הבחינה הפרטית של כל אחד ואחד, ואחרי שהמידה האנושית הוטבה במקצת על-ידי הרמת המידה האנושית של חסד, בא יצחק בתפקידו במידת הגבורה, לבחון ולבדוק את כל אלה הפרטים, אם ראויים ומוכנים יהיו גם לקידוש ה', ואלה שלא היו מוכנים לזה נתרחקו ממילא, לכן אמר אבימלך ליצחק: "לך מאיתנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית כ"ו, ט"ז). אחר הבחינה של גבורה שהרחיקה את מי שצריכים לרחק, היה בהכרח שתבוא שוב בחינה של חסד, אבל מעורבת בגבורה, וזאת הייתה בחינת יעקב, בחינת התפארת, שיש בה ממידת הגבורה, אבל מעורבת בחסד, כלשון הזוה"ק [ח"ג דף שב/א (תוספות)]: "תפארת דאיהו כליל מחסד ופחד ואיקרי אמת". יעקב הכין את התפקיד של חסד וגבורה ביחד, יעקב כבר נפגש בדרכו, במלחמתו עם עשיו, אשר היה מחקה את מעשי אביו, כדברי המדרש (ב"ר ס"ה, א') על הכתוב (בראשית כ"ו, ל"ד): "ויהי עשיו בן ארבעים שנה" - "אמר (עשיו): מה אבא (יצחק) נשא אישה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אישה בן ארבעים". עשיו ראה את בחינת הגבורה מאביו, אבל במקום שאביו השתמש בזה למסירת נפש לעבודת ה', השתמש בזה הוא להנאתו העצמית (ועי' בגיליון הקודם בפינת "תנא דבי אליהו" - בענין: "מידת החסד שבישמעאל"), ככתוב (בראשית כ"ה, כ"ז): "ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה". יצחק, כי כהתה עינו ולא ראה את מעשה עשיו, בחפצו למסור את ברכות אברהם, חשב כי לתפקיד של בחינת הגבורה בעולם נחוץ גם בעל כוח וגבורה חיצונית וברך את עשיו, הרי בקדושת בכור, שיש לעשיו וכוח וגבורה שלו, יוכל להשפיע דרך ה' בעולם, והא ראיה שהיו אחר-כך נביאים גם לאומות העולם, כגון בלעם, אולם באמת עיקר תפקיד הנביאים היה להחזיר את העם בתשובה [עי' ברמב"ם - הל' תשובה פ"ז, ה"ה: "כל הנביאים כולם ציוו על התשובה"; ובפסיקתא רבתי מ"ד: "'שובה ישראל' - כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה"]. ולגייר גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וזה אפשר רק בכוח של תשובה שניתנה לישראל אם בתור ציווי או הבטחה של: "ואתה תשוב" (דברים ל', ח').
וזה שאמרו חז"ל (פסחים פח.): "מאי דכתיב [מהי הכוונה של מה שכתוב (ישעיה ב', ג')]: 'והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-לוהי יעקב ...'? א-לוהי יעקב ולא א-לוהי אברהם ויצחק?! (מדוע מייחס הכתוב את בית המקדש כבית ה' רק מצד היותו קרוי א-לוהי יעקב, ולא גם מצד היותו קרוי א-לוהי אברהם ויצחק?) אלא, (לעתיד לבוא) לא (יתייחסו העמים לבית המקדש) כאברהם שכתוב בו 'הר', שנאמר (בראשית כ"ב, י"ד): 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ולא כיצחק שכתוב בו (בנוגע למקדש) 'שדה' שנאמר (שם כ"ד, ס"ג): 'ויצא יצחק לשוח בשדה' אלא כיעקב שקראו 'בית', שנאמר (שם כ"ח, י"ט): 'ויקרא את שם המקום ההוא בית אל'". ע"כ. הר זו בחינת הפקר, לשדה ישנה כבר ענין של בעלות ורשות למי שזה שייך, אבל בכל זאת פתוחה לכל, אולם בית, זה כבר מוקף ומסוגר למי שיש רשות להיכנס ומי שאין לו רשות להיכנס. אברהם אמר: "לו לישמעאל יחיה לפניך" (בראשית י"ז, י"ח), יצחק חפץ למסור את הברכות לעשיו, חפצו להוציא את האומה הנבחרת מבין הגויים. יעקב ראה כי קיום האומה הישראלית יכול להיות ולהתקיים רק בשעה שהאומה הישראלית תהיה נפרדת, "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג, ט'), כי אף אומנם שיש במידת תפארת גם חסד,להיטיב ולהראות לאומות עולם דרך ה', אבל יש בה גם גבורה, ובעיקר תפקידה לתקן את עצמו ולבנות אומה ישראלית נפרדת בפני עצמה, לא מבין הגויים, אלא בתור חטיבה מיוחדת לעצמה, וכך התחילה מיעקב, האומה הישראלית שנִתחלקה אחר-כך לשבטים.
אבל כל שלושת האבות. כולם לדבר אחד התכוונו - להביא לידי הכרת ה' ואחדותו בעולם. ההבדל היה רק בשיטות ובאמצעים, אם אמצעי זה טוב ומתאים לתקופה זו או לא. עד שיבוא התכלית הנרצה, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), וזה לשון המדרש (ב"ר ס"ג, שם): "יצחק נקרא אברהם", יעקב נקרא אברהם, יען שלכולם היה תפקיד אחד.
האבות קיימו את התורה, לפני שניתנה. הכוונה, הכינו דרך תשובה בעולם שעל-ידי התשובה יכולים לשוב ולהתחזק לקיים מחדש את כל התורה [ועיין ב"נחמת ישראל" על "שמועות הראי"ה" שם, עמ' סב (לרב וכו' קלמן אליעזר פרנקל זצ"ל)].
אולם כדי להכין את התפקיד הגדול של העתיד, של "לך תכרע כל ברך ... תישבע כל לשון" (מתוך תפילת "עלינו לשבח"), ולהראות לאומות העולם דרך של תשובה, היה בהכרח שיהיה נביא גם מבין הגויים, שיעבור בעצמו את כל הקילקולים ויבעוט, ולבסוף, הודה כי "ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ח'). וזה מראה לנו ספר איוב. שנקראת על שמו, בכל זאת עד שיבוא התיקון הכללי שהבטיחו לנו בעתיד, אין נוכרי מוכשר לכתוב ספר כזה, להראות דרך של תשובה, ולכן אמרו חז"ל (ב"ב יד: - טו.; ועי' בירושלמי סוטה כו.): "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב", משה רבינו הכין את התעודה של "והיה באחרית הימים" (ישעיה שם, שם) שיהיה לאומות העולם אחיזה ודרך של תשובה, לכן מכיון ששמע יצחק מעשיו שאמר: "את בכורתי לקח" (בראשית כ"ז, ל"ו), והוכח שאין לעשיו כל קשר של קדושה, וכי מעצמו מכר את קדושת הבכורה, הודה ליעקב על הברכות ואמר: "גם ברוך יהיה" (שם כ"ז, ל"ג).
"א-לוהי אברהם,
א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"
"אשר ביקש מכ"ת ממני להודיע טעמו, למה אנו אומרים: 'א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב' - שלוש פעמים 'א-לוהי', והיה סגי (די) בפעם אחת לומר: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב'? ... אמרתי להשיב לך טעמו של דבר על-פי נגלה: דהא (שהרי) מצינו שאמר דוד לבנו: 'ואתה שלמה בני דע את א-לוהי אביך ועבדהו ...' (דבה"י א כ"ח, ט'). הפירוש הפשוט: שאין לאדם להאמין בא-לוה מצד מנהג אבותיו - כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על-פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו. ולכך אמר: 'דע את א-לוהי אביך' - מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון א-להותו והוא הודיע אלהותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעבודת כוכבים ומזלות (ועי' ברמב"ם - הל' ע"ז פ"א). ואם היינו אומרים: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב', הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר א-להותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם. ולכך אנו אומרים: 'א-לוהי' אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד - מצד עצמו - עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא א-לוהינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה ... ואני לא כתבתי אלא על-פי הנגלה כדי שתדע להשיב וכו'". (שו"ת "פנים מאירות" ח"א, שאלה ל"ט, דף לא)
א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב"
"אשר ביקש מכ"ת ממני להודיע טעמו, למה אנו אומרים: 'א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק וא-לוהי יעקב' - שלוש פעמים 'א-לוהי', והיה סגי (די) בפעם אחת לומר: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב'? ... אמרתי להשיב לך טעמו של דבר על-פי נגלה: דהא (שהרי) מצינו שאמר דוד לבנו: 'ואתה שלמה בני דע את א-לוהי אביך ועבדהו ...' (דבה"י א כ"ח, ט'). הפירוש הפשוט: שאין לאדם להאמין בא-לוה מצד מנהג אבותיו - כי זה מנהג האומות, אלא מצד החקירה על-פי תורתנו הקדושה שהוא א-ל הבורא יתברך ויתעלה שמו. ולכך אמר: 'דע את א-לוהי אביך' - מצד החקירה. ומצינו באברהם שהוא היה חוקר ראשון א-להותו והוא הודיע אלהותו בעולם, כי בימיו היו עובדים לעבודת כוכבים ומזלות (ועי' ברמב"ם - הל' ע"ז פ"א). ואם היינו אומרים: 'א-לוהי אברהם יצחק ויעקב', הייתי יכול לומר שאברהם היה חוקר ראשון שחקר א-להותו ויצחק ויעקב בניו סמכו על אמונת אבות ומנהגם. ולכך אנו אומרים: 'א-לוהי' אצל כל אחד ואחד, כדי להודיע שכל אחד - מצד עצמו - עמד על החקירה ומצא שאין אחד אלא א-לוהינו והוא חיזוק אמונתנו הקדושה ... ואני לא כתבתי אלא על-פי הנגלה כדי שתדע להשיב וכו'". (שו"ת "פנים מאירות" ח"א, שאלה ל"ט, דף לא)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
