ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תשובה

מצות קידוש ה'

דרשת שבת שובה תש"ע.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים 1 . אח"כ מוסיפה הגמ' בשעת גזירת מלכות אפילו מצוה קלה, יהרג ואל יעבור. וכן בפרהסיא אפילו שלא בשעת גזירת מלכות יהרג ואל יעבור.

במקום שאמרה תורה יעבור ואל יהרג האם מותר להחמיר?
תוס' בע"ז כז: ד"ה 'יכול' בסוף דבריו אומר: ואם רצה להחמיר על עצמו בשאר מצות רשאי, כמו אבא בן זמרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים, אמר לו אכול נבילא ואי לא מקטילנא לך, אמר לו אי בעית למיקטל קטול, ומחמיר הוה, דמסתמא בצנעא הווה, עד כאן לשונו.

והרמב"ם חולק, בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד': כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

ואולם התוס' אינו יחיד בשיטתו: הרמב"ן בשבת דף מט. בעניין אלישע בעל כנפיים שהניח תפילין בשעת השמד כתב: "שהיה מוסר עצמו למיתה שלא לבטל מעליו מלכות שמים, ורשאי הוא בכך, ואינו כמתחייב בנפשו, אף על פי שאמרו 'יעבור ואל יהרג', שכל מצוה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד, נוטלין עליה שכר הרבה, ועדיין מוחזקת בידם, ואמרו באגדה: מה לך יוצא להיהרג? שמלתי

את בני! מה לך יוצא להיצלב? שנטלתי לולב! וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו למיתה על התפילה, שהיא מצות עשה מדרבנן", וכ"כ הר"ן והריטב"א.

וכן מוכח מהרוגי מלכות כרבי עקיבא שמסר נפשו על מצות תלמוד-תורה ברבים, וכן ר' חנינה בן תרדיון ור' יהודה בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה.

וכן מוכח מפסחים דף נג: לשיטת תוספות: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו 2 ועלו ובאו בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.

ורבנו תם בתוספות מפרש שצלם שעשה נבוכדנאצר היה אנדרטא לכבודו ולא היה עבודה זרה, ולא היו מחוייבין למסור את הנפש, ובכל זאת מסרו נפשם מפני הטועין שסברו שאסור, ולהורות לירא את ה'.

וכן פסקו הטור והשו"ע יורה דעה סימן קנז: "כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת-כוכבים, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה, יעבור ואל יהרג, ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי", והרמ"א כתב: "אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו"

הנימוקי יוסף בסנהדרין סוף פרק בן סורר אומר, במצוות עשה בשעת גזירה, רק אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ, רשאי, כדי שיראו וילמדו לירא את ה', וכדבריו פסק הרמ"א.

לסיכום הדעות:
א. לשיטת התוספות בעבודה-זרה דף כז: והרא"ש עבודה-זרה פרק ב סימן ט והטור והשולחן-ערוך יורה-דעה סימן קנז, על כל מצוה חוץ מעבודה-זרה וגילוי-עריות ושפיכות-דמים, אם כופין אותו לעבור בצנעה, יעבור ואל יהרג, ואם רצה להחמיר ולהיהרג ולא לעבור, כשמתכוין להעבירו על דת, רשאי.
ב. הרמב"ן והר"ן בשבת דף מט, אומרים במצות-עשה שיכולין לבטלה ממנו אפילו בשעת הגזירה, אינו חייב למסור את נפשו, אבל רשאי ומקבל עליה שכר הרבה.
ג. הרמב"ם חולק וסובר שאסור למסור את הנפש במקום שאינו חייב, ואם נהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.
ד. שיטת הרמ"א. הנימוקי-יוסף בסנהדרין סוף פרק בן סורר אומר, במצות-עשה בשעת גזרה, רק אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ, רשאי, כדי שיראו וילמדו לירא את ד', וכדברי הנימוקי-יוסף פסק הרמ"א בשולחן-ערוך סימן קנז.
ה. הרמב"ם לא חילק בשעת הגזירה בין מצוות-עשה ללא-תעשה, ופשט דבריו שבשעת הגזרה מחוייב למסור את הנפש על כל המצוות, אפילו דרבנן.

נראה שהמחלוקת בין הרמב"ם לתוספות ושאר ראשונים בשאלה האם מותר למסור את הנפש במקום שאמרו יעבור ואל יהרג, תלויה בשאלה מה לומדים מהפסוק 'וחי בהם'. כלומר: בשלוש העבירות עבודה-זרה, גילוי-עריות ושפיכות-דמים, יש לימוד מפורש בתורה שיהרג ואל יעבור, האם 'וחי בהם' בא ללמדנו שבשאר המצות אין צריך למסור את הנפש או שאסור למסור את הנפש.

מדברי רש"י בסנהדרין עד. ד"ה סברא, משמע שאסור למסור את הנפש, שכך כתב: אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם' משום דְיקרה בעיניו נשמה של ישראל, ובד"ה מאי חזית אומר: משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, ומשמע מדבריו שהקב"ה מעדיף שאדם ישמור על חייו ויעבור ולא יהרג, כלומר אסור להיהרג וזו היא שיטת הרמב"ם. ואולם התוספות שם בעמוד ב' ד"ה בן נח אומר שהפסוק 'וחי בהם' בא ללמד שאין ללמוד מרוצח ונערה המאורסה שיהרג ואל יעבור, כלומר הפסוק 'וחי בהם' מתיר לעבור, אך לא אוסר להיהרג.

ונראה שמחלוקת זו קשורה במחלוקת נוספת. הרמב"ם בפרק ה' הלכה ד' מיסודי התורה אומר: ''... כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם... ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו...'', והרמ"ך המובא שם בכסף משנה, אומר שהוא חייב אע"פ שהיה אנוס. נמצא לפי שיטת הרמב"ם, שלולי חילול השם לא היה אסור לעבור באונס, גם בשלש העבירות שנאמר בהם יהרג ואל יעבור, ואם כן הפסוק 'וחי בהם' אינו נצרך להתיר את שאר העבירות אלא הוא בא ללמד שיש איסור להיהרג. והרמ"ך שסובר שגם באונס אסור לעבור וחייב, אם כן הפסוק 'וחי בהם' בא רק להתיר לעבור בשאר עבירות, אך אם רוצה למסור נפשו רשאי ושכרו הרבה.

ובתוס' במסכת עבודה זרה דף נד. ד"ה הא בצנעא, הביא את דעת השר מקוצי שאומר: בפרהסיא שיש חילול השם חזר האיסור אפילו באונס וחייב. ובצנעה באונס, שאין חילול השם, אין אזהרה גם בשלוש העבירות.

דור התשובה
''אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ הגאולה ואור הישועה לא יביט לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתה של תורת אמת, כי כל זמן מאיר בתכונתו'' 3 , כלומר דורנו הינו דור התשובה! לא עוד תשובה פרטית אישית אלא תשובת האומה כאומה שלמה השבה אל מקורה, אל ארצה, אל עצמה, אל אלוקיה. תהליכים ציבוריים הם פחות בחיריים, הם יותר טבעיים, עצמיים, תחושות פנימיות חזקות מהשכל, עליונות אלוקיות. לאמר, התשובה אינה תיקון העבר וחזרה למצב שלפני התשובה, התשובה היא שאיפה לעתיד הגדול, שאיפה אל הטוב, אל האור, ולא בריחה מהרע מהחושך. תשובה שכוללת את כל הציבור: צדיקים, בינונים ורשעים. גם הצדיקים חוזרים בתשובה.

שלושה דברים מקרעים גזר דינו של אדם: שינוי השם, שינוי מקום ושינוי מעשה. באלה הדברים אדם נהפך לאיש אחר, זה לא אותו האדם שחטא. מי שחטא ורוצה להמלט מגזר דינו של המלך משנה מקום שלא ימצאו אותו במקומו, משנה את שמו שלא יוכלו לחפש אותו בשם הקודם, ומשנה את צורתו שלא יכירו אותו. שינוי מקום שינוי מעשה ושינוי השם. גם בהלכות גזילה הדין הוא והשיב את הגזילה, אבל אם היה שינוי מקום שזה שינוי הבעלות, הרשות, ושינוי השם או שינוי מעשה: גזל צמר ועשה בגד, אין צריך להשיב הגזילה כי זו לא הגזילה שגזל.

וכך בעל תשובה כאשר משנה את שמו, מעשיו ומקומו, הוא אינו אותו האיש.

בדורנו כלל ישראל שב בתשובה שלמה למציאות חדשה לגמרי, גם שינוי מקום -עולה לא"י, גם שינוי השם - העם היהודי מקבל מחדש שם ישראל, וגם שינוי מעשה -התחיל לפעול כעם, כציבור ושב בתשובה.
האבות מתקנים את חטא אדם הראשון, התיקון השלם כולל את שלושת אלה: אברהם - שינוי מקום, עולה לא"י, יצחק - שינוי מעשה, מסירות נפש העקידה, נהפך לרוחני, יעקב - שינוי השם, לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל. גם באברהם יש השלושה כאחד, שינוי מקום - עולה לארץ ישראל, שינוי השם - לא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, ושינוי מעשה – קבלת האמונה בד'.
באופן עמוק יש לבאר כי שינוי מעשה כפשוטו מתקן את מעשיו בפועל, לא חוזר על חטאיו אלא עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים, שינוי מקום - תשובה עמוקה יותר שינוי המקום הרוחני שלו, שינוי האטמוספרה, כל הגישה שלו לחיים משתנה עוקר את המידות הרעות מתוכו, ולא רק אינו עושה עבירות אלא אינו נמשך לעשות עבירות נמצא באווירה אחרת בפנימיותו. ושינוי השם- כאן השינוי עוד יותר יסודי, הוא זוכה לנשמה חדשה.

שינוי בנפש שינוי ברוח שינוי בנשמה. שינוי בנפש – שינוי מעשה, שינוי ברוח – שינוי מקום שהוא שינוי במידות, שינוי בנשמה – שינוי השם שינוי המהות הפנימית שהיא מקור המידות.

הווה אומר, התשובה השלמה היא מהפיכה גמורה בכל האישיות יצירה של מציאות חדשה זה מה שאומר הירושלמי: בכל הקרבנות כתיב ''והקרבתם'' ובר"ה כתיב ''ועשיתם'' אמר להם הקב"ה כיוון שהכנסתם לפני בר"ה בדין ויצאתם בשלום מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריה חדשה 4 .

שינוי מקום כדברי חז"ל "אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש'' באווירת בית המדרש פג החשק לחטא.

ועל כן דוד המלך מבקש ''אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי'', ואין צורך לומר שהכוונה רק כפשוטו, אלא שבכל מקום שילך ימצא באווירה של בית המדרש, ''אתהלך לפני ה' בארצות החיים'', במקום שווקים, גם שם אתהלך לפני ה' תמיד אהיה בבחינת שיוויתי ה' לנגדי תמיד, ואין הכוונה רק לשם שמירה מפני החטא, שמירה מפני המנוול היצר הרע, אלא אווירת בית המדרש מרוממת את ההסתכלות, כל החיים מקבלים משמעות אחרת, משמעות עליונה, הנפש צמאה לקרבת ה', ''צמאה לך נפשי'', ''כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים'', הנפש צמאה לתורה שותה בצמא את דברי החכמים, כל הנאה בעולם מקבלת תוכן נשא כי הכל מתנה שלוחה מהקדוש ברוך הוא, הברכות מתפרצות מעומק הלב להודות לה', האוכל בא משולחנו של מקום.
הבית נעשה בית ה', ''אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו'', אם כן הבית מתנה מאת ה', הבגדים, הכול!

אנו מניחים תפילין נושאים עלינו את האות שאנו שייכים אליו, לצבאותיו צבאות ישראל, קצין הולך עם דרגות על הכתף ומתגאה בהם, אנחנו הולכים עם דרגות על היד ועל הראש, קושרים את עצמינו אליו בקשר התפילין. מתעטפים בטלית ועל הבגד ציצית המזכירה את כל המצוות. המצוות אינם עול מכביד אלא מאשרות וממלאות אותנו באור בשמחה.

וגם הקשיים וההתמודדויות מאת ה' ולטובה והנפש ששה אליהם כגיבור אלֵי קרב הרוצה להוכיח למלך את מסירותו. שיוויתי ה' לנגדי תמיד" גם מה שנגדי, שמתנגד לי, זה כביכול ריבונו של עולם וכאשר מתבוננים באופן כזה לא יראים מקשיים, כי ריבונו של עולם נמצא שם - ועם הוא שם זה לטובה ולטובה גדולה.



^ 1.סנהדרין עד.
^ 2.שמות ו' כ"ח
^ 3.אגרות הראי"ה שע"ח
^ 4.ר' חננאל ר"ה לב:
עוד בנושא תשובה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il