בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רוברט חי בן מרים

שיחה לפרשת וישב תשע"ב

מעטים מול רבים

שנאת האחים את יוסף לעומת מדרגתם הגבוהה והתגברותו של יוסף. משיח בן יוסף - גאולה ע"י עשייה. עניין מעטים מול רבים בחנוכה. דברים בעניין אירועי תג מחיר האחרונים ויחס התקשורת לציבור הדתי.

undefined

כ"א כסליו תשע"ב
13 דק' קריאה 45 דק' צפיה
הלימוד מיוסף לימינו 1

מדרגת בני יעקב
כשאנחנו קוראים את פרשת וישב, השאלה הראשונה שעולה לנו היא איך האחים עשו דבר כזה ליוסף? איך יכולה להתפתח שנאה כל כך קשה בין בני יעקב? הרי יעקב הוא בחיר האבות (בראשית רבה עו, א), בניו הם שבטי י-ה (ראה תהילים קכב, ד): מהם יצא עם ישראל לדורותיו והשורשים והמעלות של עם ישראל טמונים בהם. אז איך יכול להיות שבתוך משפחה כזאת התפתחו מתח ושנאה, עד רמה של "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)?
הרב צבי יהודה היה מזכיר בפרשת השבוע כאן את דברי ריש לקיש לבני בבל: "סנינא לכו" (יומא ט, ב), אני שונא אתכם, תלמידי החכמים שבבל, על כך שלא עליתם בזמן עליית עזרא ונחמיה לארץ ישראל. והיה מפרש שהכוונה במילה "סנינא" היא להקפדה מאוד גדולה. היה כאן מעשה לא טוב שאולי ממנו נמשכת כל הגלות, אם כל ישראל היו עולים בתחילת בית שני אולי לא הייתה הגלות הארוכה וחורבן בית שני. אבל בפרשתנו אנחנו רואים שהביטוי "וישנאו אותו" מבטא יותר מהקפדה, הרי האחים רוצים לפגוע ביוסף! אבל אנחנו גם יודעים שלמרות הצל הגדול והשאלה הגדולה שנשאלת, בכל זאת השבטים הם שבטי י-ה, נקרא עליהם שם ה', הם היו במדרגות גדולות מאוד, ולפעמים לפי גודל המדרגה כך גודל הטעות וגודל המשבר. ותמיד לשוב ולזכור שלשבטים היו כוחות רוחניים גדולים מאוד, והם היו השורשים של האומה הישראלית.

כח ההתמודדות של יוסף
נעסוק ביוסף. בפרשתנו יוסף מתמודד עם קושי גדול. נאמר: "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ" (בראשית לט, יא), ויש שני פירושים בגמרא (סוטה לו, ב) העונים על השאלה למה יוסף בא הביתה: רב אומר שיוסף בא לערוך חשבונות ולמלא את תפקידו בבית פוטיפר, ושמואל אמר שיוסף התפתה לאשת פוטיפר. הרי נאמר: "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם" (שם, י), וחז"ל אומרים (יומא לה, ב) שבגדים שלבשה בבוקר היא לא לבשה בערב, היא ניסתה לפתות אותו יום ים ויוסף כבר לא יכול היה לעמוד בניסיון, ובמחשבתו הוא כבר הסכים להתפתות. ברגע האחרון הוא עצר כי התגלתה לו דמות דיוקנו של יעקב אביו בחלון, וזה עזר לו להתגבר, והוא סירב לה. חז"ל מוסיפים במסכת יומא שם, שהתגברותו של יוסף מחייבת את הרשעים. כשהרשעים באים לדין שואלים אותם למה הם נכשלו וחטאו חטאים רבים כל כך, ותשובתם היא שיצר הרע התגבר עליהם והם לא יכלו לנצח אותו. עונים להם: זה לא תירוץ, גם את יוסף ניסו לפתות, יצר הרע פיתה ופיתה, אך הוא עמד בניסיון.
שואל בעל "פרי הארץ", ר' מנחם מנדל מוויטבסק (ליקוטי אמרים, כוונת המקווה, ד"ה ויאמר): מה בכלל ההשוואה בין יוסף לאותם רשעים? הרי ליוסף התגלתה דמות דיוקנו של יעקב אבינו ולכן היה לו כוח להתגבר, לרשעים אין כוח לעמוד בפיתוי כי לא מתגלית להם דמות דיוקנו של יעקב אבינו! ומסבירים חז"ל (גמ' בסוטה שם) שפירוש הדבר שהתגלתה לו דמות דיוקנו של יעקב אבינו, שיעקב אמר ליוסף שעתידים כל השבטים להיות רשומים על האפוד, ואם יוסף יכשל בחטא הוא לא יהיה ביניהם, שידע מה הוא הולך להפסיד. וזה מעצים את השאלה: הרי לכל הרשעים לא התגלתה דמות שכזאת ואמרה להם מה הם עלולים להפסיד, משיב בעל "פרי הארץ", שכוונת חז"ל בזה שהתגלתה לו דמות דיוקן אביו היא שהאדם צריך לזכור שכל העולם הוא הופעה אלוקית, הכול לבושים של ההופעה האלוקית 'לבושים שלבשה בבוקר לא לבשה בערב'. היצר הרע מנסה שלא נבין שריבונו של עולם מופיע כל הזמן בלבושים שונים. הלבושים הם כל כך רבים עד שבסופו של דבר הם יכולים להסתיר את מי שנמצא בתוך הלבושים, את ריבונו של עולם, משום שהמציאות האלוקית מתלבשת בעוד כיסוי ועוד כיסוי, עד שהיא יכול להיסתר לגמרי. אך כשאדם מתבונן לעומק הוא מבין שכל מה שהוא פוגש, כל מה שהוא רואה וכל מה שהוא נתקל בו זה הופעות אלוקיות. ממילא עם הסתכלות כזו האדם לא יחטא. ההתבוננות העמוקה היא לצאת מההסתכלות של כאן ועכשיו להתבוננות עמוקה יותר על כל המציאות. זו הכוונה של חכמים שדמות דיוקנו של יעקב אבינו התגלתה לפני יוסף. השורשים שלו, המקורות שלו, הנפש הפנימית שנמצאת בתוכו, המציאות שכל העולם כולו זה ריבונו של עולם, ההתבוננות הזו היא זו שגרמה ליוסף להתגבר. להתבוננות כזו כל אחד מסוגל. כל אחד צריך להתבונן על המציאות לעומק ולראות את ההופעה האלוקית בכל דבר ובכל מקום. גם כשיש יצר הרע, לדעת תמיד ש"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), גם מה שנגדי, שויתי ה', ריבונו של עולם שלח את הפיתוי הזה כדי שאני אנצח אותו.

התמודדות עם בית אסורים רוחני
יוסף מחייב את הרשעים. האדם עובר יום יום פיתויים. יוסף יכול היה לשאול את עצמו: מה עשיתי? למה אני צריך להיות במצב כזה? מה פשעי ומה חטאתי שהתגלגלתי למצב הזה שכל יום מנסים לפתות אותי? אבל יוסף מבין שלא במקרה הכול קורה, אדרבה, ריבונו של עולם רוצה לבחון אותו והטיל עליו מבחנים כאלה. אחרי שיוסף מתגבר, בורח ולא חוטא, הוא לכאורה צריך לקבל שכר גדול מהשמיים, הרי זו התגברות עצומה, יוסף קידש שם שמים בסתר (סוטה לו, ב) ולקידוש שם שמים שכזה צריכות להיות תוצאות מאוד חיוביות. ומה יוסף מקבל כשכר? הוא נכנס לבית האסורים, מקום שממנו אף אחד לא יכול לצאת, למקום הכי נמוך וגרוע שיכול להיות. יוסף היה יכול לשאול את עצמו: אין השגחה? זה מה שמגיע לי עכשיו? זו התוצאה של העובדה שלא חטאתי? אבל הוא אומר לעצמו שיש השגחה, ובגלל שהוא התמודד בהצלחה עם הניסיון האחד הקב"ה מנסה אותו בניסיון נוסף. יוסף מבין שכל דבר שקורה זה מאת ה', וגם ההתמודדות הזו היא התמודדות שהקב"ה הטיל עליו. הוא לא נופל ברוחו, לא מיואש ולא מתוסכל, לא מאוכזב ולא כועס, אלא גם בבית האסורים הוא משתדל להיות הכי טוב שהוא יכול, והתוצאה "וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ" (בראשית לט, כג), גם הכניסה לבית האסורים מתבררת כהצלחה, יוסף הוא "אִישׁ מַצְלִיחַ" (שם, ב). זו הצלחה? להיות עבד בבית האסורים? אלא שיוסף הוא מאמין גדול והוא מבין שהכול לטובה ואם הקב"ה מעמיד אותו בניסיונות כל כך גדולים, כנראה יש לו כוחות לזה. הנסיונות נותנים לו ביטחון בה', שה' מאמין בכוחותיו ומאמין שיש לו יכולת להתמודד עם הקשיים האלה.
צריכים לקחת את יוסף כדוגמא לכל התמודדות ולכל קושי. אפשר להרחיב ולומר שיש התמודדות עם קושי בבית אסורים כמו זה שיוסף היה בו, ויש התמודדות עם בית אסורים רוחני. אדם יכול להיות כבוש בידי יצרו, בתחום מסויים או בכמה תחומים. למשל, אדם כעסן שלא מצליח להיפטר מהכעס. כעס זה דבר נורא ואיום, המקובלים אומרים שאדם שכועס מאבד את כל המעלות הרוחניות שלו מבחינה מסוימת. יש מקובלים שאומרים שאדם הרוצה לתקן מקרה אחד של כעס, צריך לצום מאה חמישים תעניות. אדם שכל פעם כועס ולא מצליח להתגבר על כעסו, לא מאמין בכוחותיו, הוא מיואש, מפסיק להתאמץ, שהרי בכל מקרה הוא עוד מעט ישוב לכעוס ויפסיד הכול. מידת הכעס זו דוגמה, גם בתחומים רבים ניתן לומר כך. אדם אסור במידה השלילית שלו, הוא כאסיר בבית אסורים רוחני. מיוסף אנחנו לומדים שגם בבית האסורים ניתן להצליח. גם אם אי אפשר לצאת ממנו, ניתן להצליח במצב הקיים. כמו יוסף, מכיוון שלא הייתה לו אפשרות לצאת מבית האסורים הוא השתדל להצליח בתוך בית האסורים. כך גם כשאדם אסור מבחינה רוחנית, בתוך המאסר שלו יש הרבה דברים טובים שהוא יכול לעשות. בסופו של דבר, הוא יצא למלוך (ע"פ קהלת ד, יד), יצא למלוך על עצמו, זוהי מלכות מאוד גדולה שהאדם מולך על עצמו, וכל איבריו וכל כוחותיו נשמעים לו.

מחלוקת יוסף והאחים וימינו
המחלוקת בין יוסף ואחיו לא נגמרה באותו הדור, היא המשיכה, ממשיכה וקיימת ועוד לא הסתיימה. זוהי מחלוקת עמוקה ופנימית, אפשר לומר עליה שהיא מחלוקת לשם שמים, עובדה שהיא עדיין קיימת (ע"פ אבות ה, יז). יש כאן מאבק פנימי בין כוחות שונים בעם ישראל. יוסף חולם חלומות, הוא חולם על עתיד גדול, על מלכות. "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים" (בראשית לז, ז), בשיר המעלות דוד המלך אומר" "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים... בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהילים קכו, א- ו), יש כאן איזו תזכורת לחלומו של יוסף. יוסף חולם על גאולה. והאחים חושבים שמוקדם עדיין לחשוב על הגאולה.
מובא בקול התור (פ"א, ז), בשם הגאון מוילנא שכל המעשים הנעשים כדי להביא את הגאולה, אלו ניצוצות של פעולות של משיח בן יוסף. על יוסף נאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג), עושה בפועל, עשייה היא יוסף, ההצלחה על ידי העשייה. הגר"א אומר שארץ ישראל היא כמו סוכה, "תעשה ולא מן העשוי" (סוכה יא, ב), צריכים לעשות לבד, לא לבוא למשהו מוכן. צריך להביא את הגאולה, לפעול. "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים עו, ג), כמו הסוכה כך ציון, וכמו שאת הסוכה צריך לבנות, כך את ציון צריך לבנות. "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל" (ישעיהו נט, כ), כל זמן שציון אינה בנויה עדיין גואל לא בא. הגר"א אומר שצריך לבנות את ציון וזה מה שיגרום לגואל שיבוא. ממשיך הגר"א (פ"ב, לט) ודורש את הפסוק: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח), שכך מעשה השטן בכל הדורות, שלא מכירים ומזלזלים בעקבתא דמשיחא, בעוונותינו. אם לא היו מזלזלים בתפקיד הגדול הזה, המשיח כבר היה מגיע. אם לא היו מזלזלים בתפקיד הזה של הבניין והעשייה, כבר היה קץ לצרותינו. "יוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ" (שם, ו). אומר הגר"א (שם, מא), שיוסף השתלט על כוחות הטומאה. זה תפקידו, לבער את הטומאה השולטת באדמת הקודש לגאול אותה משוממותה על ידי יישוב ארץ הקודש. כשארץ ישראל חרבה הטומאה שולטת בה, צריך לבנות את הארץ על מנת לסלק את רוח הטומאה. זה התפקיד של יוסף, יוסף הוא השליט על הארץ, הוא משתלט על כוחות הטומאה. ביוסף נאמר "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ" (שם לז, ד) ובציון נאמר "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח); ביוסף "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו" (בראשית לז, יא) ובציון "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה" (זכריה ח, ב; קול התור שם קלד). מוסיף הגר"א ואומר (שם קג), "אֲשֶׁר חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ" (תהילים פט, נב). כידוע, אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה. אנו, אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, על רצונו שנעסוק בהתערותא דלתתא ונעמוד איתן נגד כל ההפרעות והחירופים. למה זה נקרא 'עקבות', לפי שהם באים קמעא קמעא, כל סגולות הגאולה באות בדרך עקיפין, סחור סחור, כדי שלא יאחזו בהם קליפות הטומאה. מתקדמים, אבל מסתירים את ההתקדמות כי יש התנגדויות גדולות מאוד. הסתרה של הפעולות כדי שלא יאחזו בהם הקליפות.

הנס הגדול מנס חנוכה
אנחנו כמה ימים לפני חנוכה. כשהמכבים הכריזו על המרד הם היו מעטים מאוד, הרוב התנגד להם. לא רק המתייוונים, גם שומרי התורה והמצוות. אמרו להם שהפעולה הזאת היא מסוכנת מאוד, סכנה קיומית לעם ישראל. אמרו להם המרד הזה יביא לגזירות, לרציחות ומי יודע, אולי להשמדה של כל עם ישראל, חס ושלום. לכן, אסור להשתתף במרד הזה, הרי היונים יותר חזקים מאתנו, אנחנו לא נוכל לנצח אותם, וכל ההתגרות הזאת מסוכנת ותביא רק לצרות יותר גדולות ואיומות. אף על פי כן, החשמונאים מורדים, יוצאים למלחמה ומנצחים פעם אחת. אבל זה לא משכנע את הציבור. הציבור אומר שעכשיו היוונים יביאו כוחות יותר גדולים, יתנקמו בנו על הניצחון הזה והסכנה תהיה עוד יותר גדולה. החשמונאים ממשיכים בדרכם ומנצחים עוד פעם, ניצחון יותר גדול. וההתנגדות אליהם מתגברת עוד יותר כי אומרים שעכשיו היוונים יביאו יותר כוחות ואז מה שיעשו לנו בכלל יהיה חורבן איום ונורא. כך הדברים הולכים וממשיכים, המתנגדים לא משתכנעים שזאת הדרך, לא מבינים שאי אפשר לקבל את זה שהיוונים כופים אותנו לעבוד עבודה זרה וצריך למסור על זה את הנפש. אחרים אמרו שאמנם אי אפשר, אבל אין ברירה, לסכן את כל האומה זה לא הפיתרון; נתכופף, נקבל את הגזירות, עד שיגיע היום שיפסיקו הגזרות והכפייה ונוכל לחזור לדרכנו. כך הייתה התנגדות למכבים עד שהחשמונאים הגיעו לבית המקדש, טיהרו אותו והדליקו נרות. אז קורה להם נס, נס פך השמן. הלכתית הנס הזה לא היה נצרך, הרי טומאה הותרה בציבור (פסחים עז, א), אבל הקב"ה עושה נס והנס הזה הראה לכולם שהקב"ה שמח במעשי החשמונאים. לכן אנחנו נוהגים להדגיש באופן מיוחד את נס פך השמן על ידי הדלקת הנרות. הרבה שואלים: למה לא מדגישים את נס המלחמות? והתשובה היא שנס פך השמן הוא זה שמראה שהקב"ה עם החשמונאים. הנצחונות במלחמה לא שכנעו את העם רק נס השמן היה הדבר ששכנע את כל הציבור שיד ה' בדבר.
הניצחון הזה שאנחנו חוגגים הוא סמל לדורות, שלפעמים מעטים צודקים ולא הרבים. ולא רק לפעמים. אנחנו עם קטן, המעט מכל העמים (דברים ז, ז), כל העמים דוגלים בדרך אחרת ולמרות זאת אנחנו ממשיכים בדרכנו, מפני שאנחנו בטוחים בדרכנו הנכונה והאמתית, בטוחים שה' עימנו. למרות כל הנסיונות שעברנו במשך הדורות לא שינינו את אמונתנו, נשארנו בטוחים בריבונו של עולם. במשך הרבה דורות לעגו לנו הגויים, אמרו לנו שאנחנו טועים, שהקב"ה עזב אותנו, לא רוצה בנו, עובדה שאנחנו מקבלים מכות רבות מאד והעמים האחרים מצליחים. אבל נשארנו באמונתנו במשך כל הדורות, והקב"ה עשה לנו בימינו נס. מה שקרה אצל החשמונאים קרה גם לנו. אמנם לא נס גלוי ממש אבל אין נס גדול יותר מזה. קיבוץ הגלויות, החזרה לארץ ישראל והליכה נגד כל האומות הרוצות ברעתנו. הדברים מתגלגלים על פי החכמה והסדר האלוקי, והקב"ה הוליך אותנו לארץ, נתן לנו את השלטון בארץ ישראל. הנס הזה גדול יותר מנס חנוכה. המופת הזה, שלאחר אלפיים שנות גלות, כשישראל מפוזרים ומפורדים בכל הארצות, נוצר חיבור בין האיברים וכל העם שב לארץ. זה בכלל לא פשוט, ולמרות זאת, האיברים הולכים ומתחברים למרות כל הקשיים.

צדקת המיעוט מול הרוב
גם בתוך עם ישראל יש רוב ויש מיעוט, ולפעמים המיעוט צודק. ציבור שומרי התורה והמצוות הוא לא הרוב, אבל הוא הצודק. גם בתוך ציבור שומרי המצוות יש כאלה שמשתדלים לשמור את כל המצוות: גם את מצוות יישוב ארץ ישראל ואהבת ישראל עם כל שאר המצוות. הציבור הזה הוא המיעוט שבמיעוט אבל הוא הצודק. הרוב מפריע, מתנגד, מחפש את כל הדרכים איך למנוע מהמיעוט להמשיך בדרכו. באנו, התיישבנו ביהודה ושומרון, אנחנו מחזיקים ונאחזים במקומות האלה בתוקף ובחוזקה, וזה לצנינים בעיניהם של הרוב. הם חושבים שבזה מתעכב השלום, השקט והשלווה, שבכלל היה עדיף לוותר על כל המקומות האלו וכך כאילו כל המלחמות היו פוסקות - ואנחנו ממשיכים בדרכנו. עלינו לזכור שהמיעוט לא תמיד טועה, לפעמים הוא דווקא הצודק. כמובן, תמיד צריך לבחון את הדרך, צריך לברר שהיא תהיה נכונה ומושלמת.
השבוע הייתה לנו התמודדות מיוחדת. בחור, ילד, עשה משהו לא טוב. כמובן שאנחנו בדעה שכל צורת המחאה שלנו צריכה להיות פסיבית, לא פגיעה בידיים, לא לפגוע בחיילים אלא מניעת ההרס, הדרך הזאת של פגיעה לא נכונה ולא עוזרת. אני לא יודע מי עשה את זה, האם הוא משלנו או לא. יתר המחאה שהייתה שם הייתה סבירה והגיונית, יש זכות למחות מול המעשים שאנחנו כל כך מתנגדים אליהם. יש זכות למחות אפילו בדרך עיקשת, אבל כמו שאמרתי, עיקשת פסיבית. אבל, התקשורת יצאה בצורה חריפה מאוד, יש כאן טרור, אלו תמונות נוראות, הציבור כולו אשם. גם מתוך הציבור, רבנים שונים התחילו לגנות את המעשה. צריך להבין: את התקשורת לא מעניין לתקוף את הבחור שעשה את המעשה הזה, אלא מעניין אותה לפגוע בכל הדרך שאנחנו הולכים בה. הם רוצים לומר שכל ההתיישבות ביהודה ושומרון לא צודקת, המאחזים בוודאי מזיקים - ונגד זה הם נאבקים. כל מי שבא ואמר: 'אני מגנה' הצטרף, לפי דעתי, לחיזוק הטענות שלהם שהדרך שלנו לא נכונה. כל מי שאמר שהוא מגנה, הצטרף לטענת התקשורת וכביכול הודה שהדרך שלנו היא לא נכונה. גם אם הוא התנצל שהוא לא בעסק הזה והתלמידים שלו לא עשו שום דבר והם הולכים לצבא ומתנגדים לכל זה, התקשורת והציבור קבלו את זה כהודאה שהדרך שלנו לא צודקת ומ"הערוגות" שלנו יצא המקרה הזה. המסר של התקשורת הוא שאם מישהו אחד כשל, זה מראה שכל הציבור שלנו הולך בדרך לא נכונה. כך גם הם מגיבים באירועים הקשורים לשירת נשים והדרת נשים. ואם תשאלו: מה צריכות להיות התגובות שלנו במקרים כאלה - הדבר הנכון ביותר הוא לשתוק ולחכות שהגל יעבור או לומר להם ההתקפות לא יעזרו, אנחנו ממשיכים באחיזה שלנו בארץ ישראל, זאת הדרך הנכונה ואין דרך אחרת, זאת דרך הגאולה. לא להתייחס בכלל למעשה הפרטי שמישהו עשה, אני לא צריך להתנצל על משהו שלא עשיתי.
אנחנו הולכים בדרך טובה. אין שום סיבה שנתנצל על הפגיעה בצבא, כי הציבור שלנו הוא הציבור שהכי תומך והולך לצבא, לא כמו ציבורים אחרים ששם הולכים לצבא חמישים אחוז, אני לא מדבר על החרדים, אצלם אין אפילו חמישים אחוז אלא אצל החילונים יש חמישים אחוז שלא מתגייסים, ובציונות הדתית כמעט מאה אחוז מתגייסים! אמנם יש בני ישיבות שמתגייסים לשירות מקוצר, אבל כולם מתגייסים חוץ מבודדים, אז אנחנו צריכים להתנצל על זה שאנחנו לא נגד הצבא? אנחנו צריכים לדבר על זה בכלל?! אם מישהו עשה משהו לא טוב צריך להעמיד אותו על מקומו, על זה שהוא הגזים במעשהו, אם הוא באמת עשה. בכלל לא בטוח שאלו הן העובדות, אבל העובדות לא מעניינות אף אחד. אני הייתי בכפר דרום בזמן הגירוש, ואחרי שהוציאו את כולם מבית הכנסת ניגשו להוריד את הבחורים שהתבצרו על הגג. עמדתי למטה וראיתי את צורת המאבק. השוטרים ניסו לעלות עם סולמות והחבר'ה מלמעלה דחפו את הסולמות ולא נתנו להם לעלות. התחילו להתיז על החבר'ה מי צבע בזרמים חזקים, והבחורים שהיו על הגג מילאו במים האלה דליים ושפכו על השוטרים שניסו לעלות בסולמות; ואז אמרו וטענו שזרקו על השוטרים חומר מסוכן (סודה קאוסטית). אני יודע שלא העלו שום דבר כזה לגג, הכול היה מתוכנן מראש כדי שלא יהיו פגיעות. היו שם עשרות ואולי מאות עיתונאים ואפילו הכינו להם מקום מסודר לעמוד ולצפות באירוע הזה. ואף על פי כן תוך חמש דקות כל העולם שמע שהבחורים שהיו על הגג שפכו על השוטרים חומר מסוכן ועכשיו צריך לקחת את השוטרים לבית חולים והם בסכנה גדולה. אבל לא היה ולא נברא, לא זרקו שום דבר מסוכן ולא היו דברים מעולם. בכל זאת חשבתי שאולי השוטרים נפגעו במשהו. אמרתי לבן שלי שילך לראות מה קרה לשוטרים, הוא הלך, חזר, ואמר לי שהשוטרים 'הפגועים' יושבים שם ומפטפטים, לא נראים פגועים בכלל, אולי קצת רטובים. לקחו אותם לבית חולים ובבית חולים ראו שהכול בסדר. אבל הידיעה הזאת לא הוכחשה מעולם! שבועות וחודשים אחרי זה עדיין חזרו עליה, והמסר היה: איזה אנשים רעים המתנחלים, כך הם מתנהגים כלפי המשטרה. בעיני ראיתי. אי אפשר להכחיש, הייתי שם. אז גם עכשיו אני לא יודע האם זרקו אבן, אני לא בטוח בכך. התקשורת יכולה להמציא מה שהיא רוצה. וגם אם באמת היתה זריקת אבן, אני לא יודע איך זה היה, אולי זה לא היה כל כך חמור כמו שמציגים את זה. המציאות לא מעניינת אף אחד, מעניין אותם הדרך שבה אנחנו הולכים והם מתנגדים לה, על זה הם נאבקים. כשאנחנו מתייחסים לנושא לא צריך להתמקד בסיפור הקטן הזה אלא בענין הגדול בדרך שלנו. לחזור ולומר להם שהלחצים לא יעזרו, אנחנו ממשיכים בדרכנו. באדם הפרטי שעשה את המעשה צריך לטפל, אך לא דרך התקשורת. צריך לדבר עם האנשים ולהסביר להם מה ראוי לעשות ומה לא ראוי לעשות.
בספר קול התור ראינו שצריך לא להיבהל מאווירת 'עליהום' ומכל מיני לחצים תקשורתיים. גם בימי החשמונאים, כל התקשורת הייתה נגדם, אמרו שהם מסכנים את האומה, גורמים נזק והורסים את השלום, אחרת היה שלום עם היוונים והיה אפשר להגיע למזרח תיכון חדש. החשמונאים הלכו בדרך שלהם. אך היום כולם חוגגים את חנוכה, גם מי שלא שומר כל כך תורה ומצוות. והרי זה חג של קנאים - ובכל זאת כולם חוגגים אותו. זה הסדר האלוקי. הגאולה צריכה להיות נסתרת, אנחנו כל הזמן בונים ומתקדמים ומסביב יש המון צעקות והפרעות מחלקים אחרים בעם. הגויים חושבים שאולי על ידי הוויכוחים האלו בתוך העם שלנו באמת יורידו אותנו ובסוף ינצחו אותנו, ולכן הגויים לא לוחצים כל כך, כי הם רואים שבתוכנו יש הרבה מתחים ומאבקים. כך אנחנו יכולים עוד לבנות, עוד לעשות, וכך הכול מתקדם. היה אצלי מישהו שאמר לי שעכשיו בונים ביהודה ושומרון אלפי בתים. לא מאות, אלפים! אז יש צעקות כדי להסתיר את המהלך, שלא יאחזו בו הקליפות, ועל ידי זה המהלך הולך ומתקדם. זה חלק מהמהלך, חלק מהבניין.

התעצמות בלימוד בימי החנוכה
אנחנו מתקרבים לימי החנוכה, הימים הופכים להיות מורכבים. באמצע סדר הלימוד צריך להדליק נרות וצריך לדאוג שלא רק שהלימוד לא יפגע אלא גם יתעצם. לפעמים הרגש מתעורר בהדלקת הנרות, השמחה והריקודים, וקשה לחזור ללימוד הגמרא. התחושות הללו הן נורמליות, אז אולי אפשר ללמוד משהו אחר לימוד אמונה או ענייני דיומא.
זה האתגר של הימים האלה, לעשות את ימי החנוכה מלאי שמחה והודיה לריבונו של עולם על כל הטוב שעשה לנו בימים ההם ובזמן הזה, ובמיוחד בדור שלנו. אם בתקופת האינקוויזיציה אנשים ישבו במרתפים והיו בצרה גדולה מאד, והדליקו נרות על זה שפעם היו נסים גדולים לעם ישראל, עכשיו שהקב"ה הראה את ידו הטובה והביא אותנו לארץ ישראל, שמחת ימי החנוכה צריכה להיות כפולה, וההודאה צריכה להיות גם על הימים האלה.
עם זאת, צריך לשאוף שעם הצמצום בזמן של הלימוד, האיכות בלימוד תתגבר. להראות שאין סתירה ואפשר ללמוד גם את העיון וגם את הבקיאות בסדרים הרגילים, ויחד עם זה לשמוח בשמחת החנוכה. אמנם, נהגנו שבשבת חנוכה התלמידים נוסעים לבית הוריהם, להביא את האור של הישיבה הביתה, אך אני סומך עליכם, אין צורך לזרז אתכם בלימוד התורה, אתם זריזים מאוד. בוודאי שתדעו לא לנסוע יותר מידי מוקדם, ולא לחזור יותר מידי מאוחר, לדאוג שגם תחילת חנוכה וגם סוף חנוכה יהיו בתוך הישיבה, ובעזרת ה' שהאור הזה ימשיך איתנו הלאה, לימים הבאים עלינו לטובה.




^ 1.. שנת תשע"ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il