- משנה וגמרא
- בבא מציעא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
התורה אמרה שישנם ארבעה שומרים: שומר חינם, שומר שכר, שואל וכו', אבל כל דיני שומרים מוגבלים למטלטלין שגופם ממון. וכן אומרת המשנה (בב"מ נ"ו ע"א, וגם במס' שבועות):
"אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם".
הרמב"ם מביא את הדברים להלכה (הל' שכירות פרק ב'):
"שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה השומרין אינן אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט שנאמר כסף או כלים וכל בהמה יצאו קרקעות ויצאו העבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו השטרות שאין גופן ממון ויצאו הקדשות שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" ויצאו נכסי עכו"ם".
אבל הרמב"ם מוסיף עוד חידוש הלכתי בהלכה ג':
"יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה ומתה וכיוצא בהן שאם היה ש"ח על מטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במטלטלין פטור מלשלם באלו אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא".
כלומר הרמב"ם מחדש כאן חידוש הלכתי והוא אומר אותו בלשון "יראה לי" כלומר זה לא כתוב בשום מקום אבל הרמב"ם מבין שכך זה צריך להיות - שעל פשיעה התורה לא פטרה. מה שהתורה אמרה שאין דיני שומרים בעבדים שטרות וקרקעות זה רק על דיני שבועה של שומרים וגם על דיני חיובי שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה אבל לא אם פשע - כי פושע נחשב מזיק ולכן יהיה חייב.
רוב הראשונים חולקים על הרמב"ם. הר"ן במס' שבועות, הרא"ש ועוד (מובאים בר"ן שם) אומרים שאין הבדל - וגם על פשיעה פטור כי התורה פטרה.
הר"ן (שבועות דף מ"ב:) מקשה על הרמב"ם מהגמרא בב"ק בסוף פרק החובל שם מביאה הגמרא מקרה בו נתנו לאדם לשמור על ארנקי של צדקה והוא פשע בו והגמרא שם אומרת שהוא פטור ולומדת את זה מלימוד:
"והא תניא לשמור ולא לחלק לעניים אלמא אותן שנתמעטו מדין השומרין אף מחיוב פשיעה נתמעטו"
כלומר, אומר הר"ן, ששמירת צדקה נתמעטה משומרים וכל מה שנתמעט מחיוב שומרים - פטור גם על הפשיעה. ואם נאמר שבפשיעה אדם נחשב מזיק אז גם בפשיעה על צדקה יהיה חייב, כלומר יהיה לו הפטור של לחלק לעניים אבל לא יהיה לו הפטור של מזיק.
הש"ך (חו"מ סימן ס"ו, ס"ק קכ"ו) מאריך בביאורו על דברי הרמב"ם, והוא מביא את מחלוקת הראשונים ואע"פ שרוב הראשונים נחלקו על הרמב"ם, וגם השו"ע פסק שלא כמוהו - "אבל", אומר הש"ך, "מה אעשה שלפי עניות דעתי דברי הרמב"ם עיקר ומוכרחים בש"ס". ועל הראיות שהביאו כנגד הרמב"ם אומר הש"ך שאינן ראיות.
על הראיה הראשונה שעכשיו הזכרנו (ארנק של צדקה שנמסר לפקדון וההלכה אומרת שהוא פטור - כי אין דין שומרים בצדקה, שכן כתוב "כי יתן איש אל רעהו לשמור" - ולא כתוב לחלק לעניים) אומר הש"ך:
"לפי עניות דעתי לא מוכח מידי דהתם כיוון שנמעט מלשמור ולא לחלק לעניים אלמא דלחלק לעניים לאו לשמור הוא",
כלומר התורה מיעטה ואומרת שמי שמקבל לשמור על דברים שהם לחלוקה ולא צריך להחזיר את זה למפקיד - אין לו דין של שומר.
"נמצא כיוון שאין לו דין של שומר אלא כאיניש דעלמא פשיטא דפטור אף מפשיעה, אבל הכא (עבדים שטרות וקרקעות) דין שומר יש לו אלא דממעיט משבועה ומפשיעה לא ממעיט".
כלומר הש"ך אומר יסוד: על עבדים שטרות וקרקעות יש דין שומרים אבל התורה אמרה שלא חייבים על אלו שבועה ולא תשלום של שומר שכר, אבל עדיין הוא נחשב שומר.
על הרמב"ם מקשה הראב"ד במקום שתי קושיות (נתייחס לשניה שכן את הראשונה הראב"ד מתרץ בעצמו) והוא אומר: אם אתה אומר שפושע הוא מזיק אם כן בפשיעה בבעלים למה השומר פטור?
גם לזה מתייחס הש"ך ואומר את אותו התירוץ שהוא אמר על "צדקה" גם כאן: כשהתורה אמרה שלא ישלם היא אמרה שאם הבעלים נמצא ביחד עם השומר - אז השומר הוא בכלל לא שומר - ומכיוון שכך פשוט שלא יחויב על הפשיעה, שהרי הוא כלל לא נחשב שומר. אבל בעבדים שטרות וקרקעות הוא נחשב שומר רק שהתורה פטרה אותו בכמה דברים ובפשיעה לא פטרה.
הש"ך מסביר שכאשר התורה כתבה "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" היא לא התכוונה לומר שדיני שומרים חלין רק על כסף או כלים אלא כוונתה שהחיובים המפורשים בפרשה זו (חיובי שבועה וחיוב תשלום על גניבה ואבידה) הם רק בכסף או כלים אבל דיני שומרים יש גם בעבדים שטרות וקרקעות ומכיוון שכך חיוב על פשיעה שהוא נלמד מסברא ולא נכתב בפרשה חל גם על עבדים שטרות וקרקעות.
וזו לכאורה בדיוק לשון הרמב"ם "יראה לי", שמה שפטרה התורה זה רק את השבועה בשומרים, ובשומר שכר בגניבה ואבידה. "אבל אם פשע בה חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא" - איך אתה יכול לפשוע אלא אם כן אתה שומר?! והרמב"ם מסיים:
"ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא זה למבינים וכן ראוי לדון".
אומר הש"ך על הדברים הללו: "והדברים וודאי ראויים למי שאמרם ולמביני דעת".
אם כן אנחנו מסבירים שגם מה שהרמב"ם התכוון "מזיק הוא" זה כי הוא קבל עליו לשמור, אבל אם אדם לא קיבל שמירה עליו (למשל בצדקה) ודאי שהוא פטור כי הוא לא שומר, אבל בעבדים שטרות וקרקעות - הוא נחשב שומר אלא רק שאין עליו חיובים של גניבה ואבידה, אבל אחריות של שומר יש עליו ולכן הוא חייב בפשיעה.
לאחר דחית הראיות נגד הרמב"ם ממשיך הש"ך להוסיף עוד ראיות לשיטת הרמב"ם.
ראשית כל, דיוק לשון המשנה: "שומר חינם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם" (בעבדים שטרות וקרקעות), משמע ששומר חינם אינו נשבע - אבל משלם (אם הוא פשע).
ממשיך הש"ך:
"ועוד לא לחינם קתני עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות אין להם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמישה ושומר חינם אינו נשבע ונושא שכר אינו משלם בהלשון הזאת, ואם איתא כמו דקתני אין להם תשלומי ולא תשלומי ד' וה' הכי הווה למיתנא בקצרה: אין להם דין שומרים".
אם המשנה התכוונה שעל עבדים ושטרות וקרקעות אין דיני שומרים - למה הייתה צריכה להאריך ולכתוב שאין בהם דיני שבועה ודיני תשלומים של גניבה ואבידה? שתכתוב שאין בהם דיני שומרים וזהו. אלא מוכח שיש בהם דיני שומרים.
ועוד, מוסיף הש"ך, למה זה נכתב בענייני שבועה (פרק שבועת הדיינים) - אם המשנה באה להורות לנו הלכה שדיני שומרים מוגבלים רק למטלטלין שגופם ממון - תכתוב את זה בפרק של שומרים, לא בפרק של שבועות?
א"כ גם מהלשון של המשנה וגם מהמיקום שלה משמע שכן יש דיני שומרים לעבדים שטרות וקרקעות - אלא שהם פטורים משבועה ופטורים מתשלומים של גניבה אבידה ואונסין אבל חייבים בפשיעה כי פשיעה לומדים מסברה שהוא חייב.
אלה דברי הש"ך.
אפשר לחזק את דברי הש"ך ע"י מקור שמביא ה"נתיבות" ב"שיטה המקובצת".
ה"שיטה המקובצת" מובא בדף צ"ד בב"מ על הסוגיא שעוסקת בדין זה שאם שומר חינם רוצה לחייב את עצמו בתשלומי שומר שכר או שואל - ההתחייבות צריכה להיות דווקא בקניין.
השטמ"ק אומר:
"הקשה הראב"ד ז"ל כיון שתנאי בשעת משיכה הוא למה לי קניה והא כל תנאי שהוא בשעת מעשה מתקיים בלא קנין. ונשאר לו ז"ל בקושיא. ונראה לי שאין כאן קושיא שלא מצינו שיתחייב אדם אלא מחמת שנהנה מחבירו בהלואה או שנעשה לו שומר שכר או שואל שהנאה שלו וכיוצא בזה או שהתנה לאחר על פיו כקבלן וערב דבשעת מתן מעות. ואי נמי בקנין שהוא כחליפין אליבא דהלכתא דבעינן כליו של קונה ואדרבה יש לתמוה שומר חנם שחייבה תורה בפשיעה? אלא שכיון שקבל על עצמו וזה נשען על שמירתו ונאבד בפשיעתה הרי זה קרוב למזיק".
כלומר ההתחייבות הזאת גורמת לו להחשב כ"מזיק" לכן הוא חייב. יאמר המפקיד לשומר: אתה לקחת את הדבר ואני סמכתי עליך שאתה תשמור לי - ואתה פשעת בו: אתה ממש מזיק אותי. זאת אומרת שומר חינם ההתחייבות שלו היא: לא לפשוע, ולכן אם הוא פושע הוא מזיק. אבל אם הוא רוצה להתחייב בגניבה ואבידה - הוא צריך לעשות קניין.
ה"פתחי תשובה" בסימן ש"א סעיף ו' אומר: "מי שהפקידו אצלו מעות עניים או פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר "לשמור" ולא 'לחלק לעניים', והרי הוא ממון שאין לו תובעים".
ה"פתחי תשובה" מביא תשובת "חוות יאיר" שמתארת מקרה שקרה שהיה שמש של בית כנסת שהיה כל השבוע אוסף כסף לקופה ובסוף השבוע היה פותח את הקופה והיה רושם כמה היה בה ובסוף תקופה היה מחלק לעניים. אחרי תקופה ארוכה הסתבר שהשמש הזה כל שבוע לפני שהיה מוסר לגבאי היה קצת שופך החוצה מהחריץ שדרכו מכניסים את הכסף ולוקח לעצמו. הדבר התגלה אחרי זמן ממושך וכמובן שפיטרו את השמש, אבל נשאלת השאלה האם אפשר לחייב אותו? לכאורה זה כסף צדקה, אבל הוא הרי גנב שזה יותר מפשיעה. אומר ה"חוות יאיר" שם שאמנם הוא פטור מדיני אדם אבל כדי לצאת ידי שמים הוא חייב לשלם: "מסיק שצריך השמש לשלם ולהוציא מתחת ידו סך מה שגנב לפי אומדנא ואם ירצה לצאת נקי ככסף צרוף ישלם עד שברור לו שגנבתו לא היה יותר".
ועוד מוסיף החוות יאיר מעשה בחבורה שהיתה לומדת איתו בשיעור והיו נותנים כל שבוע כסף מסוים ושני שלישים ממנו היו לסעודת סיום המסכת ושליש אחד לחלוקה לצדקה והיו שם שני גבאים אחראים על איסוף הכסף. ופעם אחת לא היה אחד מהם והוא נתן לגבאי השני לשמור והגבאי השני פשע ולא שמר טוב ונגנבו הכספים. ה"חוות יאיר" פסק ששני השלישים שהיו לסעודת הסיום – הם ממון שיש לו תובעים והוא חייב לשלם, והשליש של הצדקה - מצד הדין הוא לא חייב לשלם, אבל כדי לצאת ידי שמים הוא חייב לשלם. אבל לא מדיני אדם.
נשוב לבאור הרמב"ם.
לפי שיטת הש"ך אנחנו אומרים שהחיוב על הפשיעה הוא משום שהם נחשבים שומרים - ומתוך היותם שומרים הם מחוייבים בשמירה, ואם הוא לא שומר הוא ממש פושע - ולכן הוא נחשב מזיק. דיני השמירה הפכו אותו למזיק - ולכן הוא חייב.
ואולם ניתן לומר בדעת הרמב"ם שחיוב פשיעה בעבדים שטרות וקרקעות אינו מפני שיש לו דיני שומר אלא כיון שהתחייב לשמור אע"פ שלא חלו דיני שומר אם פשע חייב - שפושע מזיק, ויש לו דיני מזיק מפני שהבעלים סמך עליו. ונפקא מינה לשומר שלא עשה קניין לשמירתו או עשה קניין שלא כדין: להש"ך פטור גם בפשיעה, ולסברא זו יהיה חייב בפשיעה. ה"נתיבות" דן בזה בסי' ש"א סק"א ודעתו כהש"ך שרק למי שיש דין שומר יש חיוב בפשיעה.
ונפקא מינה נוספת אומר ה"נתיבות" במקרה שהייתה תחילת השמירה בפשיעה וסופה באונס. במטלטלין אנחנו יודעים שאם אפשר לתלות אפילו באופן רחוק שהחפץ אבד בגלל הפשיעה - השומר יהיה חייב. אבל בעבדים שטרות וקרקעות שמחויב רק מפני שהוא פשע - אז אם אין הוכחה שזה היה בשעת הפשיעה - יכול להיות שהוא פטור. לפי דברינו: אם פושע חייב כי הוא נחשב שומר - אזי יחולו עליו כל דיני שומר וב"תחילתו בפשיעה וסופו באונס" - יהיה חייב, אבל אם פושע הוא באמת לא שומר אבל הוא חייב בפשיעה כי אני סמכתי עליו אז הוא יצר מצב שבו ההתחייבות שלו הופכת אותו למזיק בכח – אזי בסופו באונס יהיה פטור.
ה"נתיבות" (בסימן ש"א) שנוטה לפרש שלעבדים שטרות וקרקעות יש דין שומר - באמת סובר שבתחילתו בפשיעה וסופו באונס - יהיה חייב.
יש עוד נפקא מינה: האם הוא חייב בשליחות יד בעבדים ושטרות וקרקעות, אם יש לו דין שומר - אז הוא חייב בשליחות יד, אבל אם הוא לא שומר - אז הוא פטור כי אין דיני שליחות יד אלא בשומרים.
וכפי שאמרתי בתחילת דברי, הדברים הללו גם קשורים לשמירה על חמץ בפסח.
הרא"ש במס' פסחים בסימן ד' מביא מחלוקת האם שומר חינם חייב בבל יראה ובבל ימצא. לגמרא פשוט ששומר שכר ושואל חייבים בבל יראה ובל ימצא על דברים שהם שומרים. אבל מה הדין של שומר חינם?
מסקנתו של הרא"ש ששומר חינם חייב בבל יראה ובל ימצא. והרא"ש מביא ראיה לדבריו בסימן ו':
"נוכרי שנכנס לחצר ישראל ובצק בידו אינו זקוק לבער". אומר הרא"ש: "מכאן ראיה דשומר חינם חייב לבער דסתם פקדון שומר חינם הוא". משמע שגם שומר חינם חייב לבער. מקשה עליו ה"שאגת אריה": האמנם יש שמירה לנוכרי? הרי כתוב "רעהו", והרמב"ם פוסק שכמו שאין שמירה לקודשים (מכיוון שכתוב "רעהו") כך אין שמירה לנוכרי. אם כן מדוע חייב? על כרחך אומר ה"שאגת אריה" שיש כאן התחייבות מפורשת. באמת מצד הדין אין דיני שמירה אבל אם אדם עושה הסכם שהוא מתחייב בשמירה אז הוא חייב. כלומר מדובר שהיהודי עשה הסכם מפורש שהוא חייב.
אם כן מי אמר שהוא עשה הסכם שהוא שומר חינם דווקא ולא שומר שכר? איך אפשר להביא מזה ראיה? זה לא סתם שומר שאומר "תשמור לי" והוא עושה קניין וכד', אלא מדובר שעשו הסכם - אז איך אפשר להביא ראיה?
על רש"י לא קשה שכן למרות שהוא מפרש כמו הרא"ש, הוא יכול לסבור כהרמב"ם שעל פשיעה חייב מתורת מזיק. ולכן אמנם אין לו דין שמירה אבל הוא נחשב מזיק, ואם כן הוא חייב, ואם הוא חייב אז יש לו אחריות וממילא הוא גם חייב לבער את החמץ. אבל הרא"ש שחולק על הרמב"ם וסובר שפשיעה בשומרים זה לא מתורת מזיק אלא מתורת שומרים שכן למדנו מקודם שהרא"ש חולק על הרמב"ם וסובר ששומר חינם פטור על פשיעה גם בעבדים שטרות וקרקרעות, מפני שבהם הוא כלל לא נחשב שומר, ולכן הוא פטור. ולכן על הרא"ש קשה איך הרא"ש מביא ראיה מנוכרי שנתן לישראל בצק לשמור - הרי אין דיני שמירה בנוכרי כלל, ולכן מוכרח להיות שהוא פירש ואם כן מי אמר שמדובר בשומר חינם.
האמת היא שאני לא מבין את ה"שאגת אריה" מכמה צדדים:
מה עזרו לנו דיני מזיק - הרי אין דיני מזיק בגוי, הרי גם מזיק בגוי פטור.
על כל פנים ברור שה"שאגת אריה" מבין שדיני מזיק יוצרים דיני שמירה, ועל כן הוא נהיה שומר שמזיק ושומר שמזיק חייב גם אצל גוי. אם זה לא כך - זה כאמור קשה.
אם היינו שאומרים שדיני מזיק הם לא מתורת שומר אז בכלל קשה מה הוא מביא ראיה לרא"ש.
מסתבר שה"שאגת אריה" מבין כמו הש"ך שמתורת שומר הוא נהיה בדין מזיק, אבל בכל זאת למה הוא חייב בנוכרי אלא אם כן זה התחייבות מפורשת ואז זה גם לא עוזר ברש"י כי מי אמר שהוא מדבר בשומר חינם, אולי זה שומר שכר וכו'...
לכן נראה שעצם המחלוקת בין הרא"ש ובין הרמב"ם האם שומר חינם חייב ב"בל יראה ובבל ימצא" או לא - נובעת מהמחלוקת שלמדנו עכשיו מה הדין של שומר חינם שהוא חייב על פשיעה האם זה מתורת מזיק או מתורת שומר. הרא"ש סובר ששומר חינם חייב על פשיעה מפני שהוא נחשב שומר ולכן הוא חייב על פשיעה, אבל בעבדים שטרות וקרקעות הוא לא נחשב שומר ולכן הוא פטור על פשיעה והיות ושומר חינם יש לו דין של שומר - לכן אסור לא לשמור חמץ בפסח כי הוא אחראי על החמץ הזה והוא ברשותו ולכן הוא חייב לבער אותו.
הרמב"ם חולק על הרא"ש בעניין הזה וסובר בהלכות חמץ ומצה ששומר חינם לא חייב ב"בל יראה ובל ימצא". וביאור הרמב"ם לשיטתו ששומר חינם חייב על הנזק כתורת מזיק ולא כתורת שומר, השומר הזה הוא כלל לא שומר ואין עליו דיני שמירה כלל אלא שהשמירה שמה עליו דיני מזיק. לכן הוא לא נחשב שומר על החמץ - והוא לא חייב ב"בל יראה ובל ימצא". זה אומר הרמב"ם, וגם להש"ך שמבאר את הרמב"ם שיש לו דיני שומר גם על חיוב הפשיעה הביאור הוא כך.
הנה חקרו האחרונים על מה שומר חינם חייב: על האחריות שקיבל כשומר או על הנזק שנגרם בפשיעתו.
זה ברור ששואל שחייב באונסין וכן שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה – חייבים גם באונס בשל האחריות שקבלו כי על המעשה אין לחייבם שהרי היה באונס. אך עדיין צריך לחקור במקרה של שומר שפשע - מה גורם את החיוב: האחריות שקבל או מעשה הנזק שקרה באשמתו.
ונראה שבזה נחלקו הראשונים: הרא"ש סובר שהחיוב של שומר חינם הוא על האחריות ולכן שומר חינם חייב בבל יראה ובבל ימצא, והרמב"ם סובר שהחיוב הוא על מעשה הנזק שנעשה בפשיעתו, ולכן אף להסברו של הש"ך ברמב"ם שיש דין שומר גם בחיוב פשיעה מכל מקום חיוב התשלום הוא על המעשה ולא על האחריות וממילא יהיה פטור בדיני "בל יראה ובל ימצא" על חמץ שהופקד אצלו.
ולפי הסבר זה מבואר הרמב"ם היטב בעצם שיטתו שפושע חייב מדין מזיק בעבדים שטרות וקרקעות כי הרמב"ם אומר כל מה שהתורה מיעטה את אלו רק שאין בהם חיוב מדין אחריות אבל לא מיעטה התורה שאין בהם חיוב על המעשה.
ועיין בדברי הרב סולוביצ'יק בשבועות מ"ב: [רשימות שיעורי הגרי"ד].
מסכת בבא מציעא דף י"ג - וידאו
באדיבות ערוץ אורות
הרב אביחי קצין | ז' תשרי תשע"ז
אין קניה לחצאים
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | ב' אייר תשע"ז
אין שליח לדבר עבירה
קידושין דף מב ע"ב; בבא מציעא דף י ע"ב
הרב יאיר וסרטיל | שבט תשע"ה
מסכת בבא מציעא דף ק"ה - קצר (שמע)
הרב אביחי קצין | י"א טבת תשע"ז
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י' - י"א (1)
שיעור מס' 99
כ"ו סיון תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
חכמת התורה ומדעים
"איזהו העשיר השמח בחלקו!"
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות שטיפת כלים בשבת
משמעות המילים והדיבור שלנו
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
למה שמחים כבר משנכנס אדר?
מהו הכח שמוציא את עם ישראל ממשבר?
הנהגות המלוכה והסתכלות ציבורית
שיחת מוצ"ש פרשת שופטים תשפ"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' אלול תשפ"ד
ההבדל בין התורה לבין שאר החוכמות
אורות הקודש ג פסקה מ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | א' אלול תשפ"ד
בבא בתרא דף ע"ו
הרב אלי סטפנסקי | ו' אלול תשפ"ד
