ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הלכות יסודי התורה
ב1 אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ" (דברים יח,יח)? לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת הוּא בָּא,* אֶלָּא לְצַוּוֹת עַל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וּלְהַזְהִיר הָעָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם: "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג,כב).
ב2 וְכֵן אִם צִוָּנוּ בְּדִבְרֵי הָרְשׁוּת, כְּגוֹן 'לְכוּ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי' אוֹ 'אַל תֵּלְכוּ', 'עֲשׂוּ מִלְחָמָה הַיּוֹם' אוֹ 'אַל תַּעֲשׂוּ', 'בְּנוּ חוֹמָה זוֹ' אוֹ 'אַל תִּבְנוּהָ' – מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ, וְהָעוֹבֵר עַל דְּבָרָיו חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם,* שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי, אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (דברים יח,יט). ג1 וְכֵן נָבִיא שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי עַצְמוֹ, וְהַכּוֹבֵשׁ נְבוּאָתוֹ* – חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם. וּבִשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר:* "אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ" (שם).
לעבור על המצוות לפי שעה
ג2 וְכֵן אִם יֹאמַר לָנוּ הַנָּבִיא שֶׁנּוֹדַע לָנוּ שֶׁהוּא נָבִיא, לַעֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, אוֹ עַל מִצְווֹת הַרְבֵּה, בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת,* לְפִי שָׁעָה* – מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְכֵן לָמַדְנוּ מֵחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִפִּי הַשְּׁמוּעָה:* בַּכֹּל, אִם יֹאמַר לְךָ נָבִיא: עֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה, כְּאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל – שְׁמַע לוֹ, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר לְפִי שָׁעָה, כְּגוֹן אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, שֶׁהִקְרִיב עוֹלָה בַּחוּץ,* וִירוּשָׁלַיִם נִבְחֲרָה, וְהַמַּקְרִיב בַּחוּץ חַיָּב כָּרֵת. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא נָבִיא – מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לוֹ. וְגַם בָּזֶה נֶאֱמַר: "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דברים יח,טו).
הלכות יסודי התורה (79)
בשביל הנשמה
17 - הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה א'
18 - הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכות ב'-ה'
19 - הלכות יסודי התורה פרק י' הלכות א'-ג'
טען עוד
ג4 וְעַל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת, אִם צִוּוּ כָּל הַנְּבִיאִים לַעֲבֹר לְפִי שָׁעָה – מִצְוָה לִשְׁמֹעַ לָהֶן. וְאִם אָמְרוּ שֶׁהַדָּבָר נֶעֱקַר לְעוֹלָם – מִיתָתָן בְּחֶנֶק, שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם" (שם כט,כח). ד וְכֵן אִם עָקַר דָּבָר מִדְּבָרִים שֶׁלָּמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה, אוֹ שֶׁאָמַר בְּדִין מִדִּינֵי תּוֹרָה שֶׁיי צִוָּה לוֹ שֶׁהַדִּין כָּךְ הוּא, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי פְּלוֹנִי – הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר, וְיֵחָנֵק, אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹת, שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ תּוֹרָה שֶׁאָמְרָה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (שם ל,יב). אֲבָל לְפִי שָׁעָה – שׁוֹמְעִין לוֹ בַּכֹּל.
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר מִצְווֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדָה זָרָה – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים, וְאָמַר שֶׁיי צִוָּהוּ שֶׁתֵּעֲבֵד עֲבוֹדָה זָרָה הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד – הֲרֵי זֶה דִּבֶּר סָרָה* עַל יי. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר: "וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת... לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא... כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יי אֱלֹהֵיכֶם" (שם יג,ג-ו), שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה, וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, וְכָל שֶׁעָשָׂה – בְּלָאט וְכִשּׁוּף* עָשָׂה, וְיֵחָנֵק.
___________________________________
לֹא לַעֲשׂוֹת דָּת – חדשה, כיש"ו וכמוחמד (איגרת תימן, עמ' כא; תשובה ג,ח). מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם – מוות מאת ה', לא על ידי בית דין, שהוא קל מן הכרת, ומיתתו מכפרת על עוונו (פה"מ סנהדרין ט,ו) או בייסורים תמידיים לאחר מותו (רוצח ב,ב; ק' בהלכות תשובה ח,א). הַכּוֹבֵשׁ נְבוּאָתוֹ – שאינו עושה את שליחותו שהוטלה עליו בנבואה. וּבִשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר – "לא ישמע" הנדרש לשלוש פנים: "לֹא יִשְׁמַע", "לֹא יִשָּׁמַע", "לֹא יַשְׁמִעַ". מִצְווֹת... חֲמוּרוֹת – שחייבים עליהן מיתת בית דין או כרת, וכן שבועת שווא ושקר (תשובה א,ב3). לְפִי שָׁעָה – הוראה זמנית בלבד. "והרשה עם זאת לחכמים שבכל תקופה, כלומר לבית דין הגדול , לעשות סייגים לדיני התורה... כן גם הותר להשעות מקצת מעשי התורה או להתיר מקצת מאיסוריה במצב מסוים ובהתאם למאורע מסוים, ולא יהא זה לדורות... כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת, וינוהל כל זמן וכל מאורע כפי הראוי לו..." (מו"נ ג,מא) והדברים אמורים דווקא בבית דין הגדול (ממרים ב,ד). מִפִּי הַשְּׁמוּעָה – ראה לעיל ביאור ה,ד2. עוֹלָה בַּחוּץ – מחוץ למקדש, לאחר שנבחרה ירושלים להיות מקום המקדש ונאסר להקריב מחוץ לעזרה (מעשה הקרבנות יח,א–ב). הַבַּעַל – אל הגשמים במיתולוגיה הכנענית. סָרָה – סטייה (ת"א) מדרכי ה'. לָאט וְכִשּׁוּף – ראה לעיל ביאור ח,א1.
ביאורים
תפקיד הנביא איננו לחדש תורה או לשנות את תורת משה, אלא לחזק ולאמץ את שמירת התורה על ידי העם. הנבואה לא נועדה לתת לנביא יכולת לחדש משלו, אלא דווקא לחזק את הקיים. כל הנביאים הם המשכיות של נבואת משה. ואם לא בענייני המצוות, הרי שבדברי רשות, אשר אין לאדם תמיד ידיעה ברורה כיצד לפעול ומה לעשות, יקבלו ישראל, לעיתים, הדרכה מהנביא בדורם.
אולם ישנו יוצא דופן לכלל הזה, המעניק לכל נביא יכולת לשנות את מצוות התורה. באופן זמני, כהוראת שעה, יכול כל נביא לצוות את העם לעשות 'עבֵרה'. התורה עצמה היא נצחית, ולכן אדם מן השורה אינו יכול לבטל אפילו מצוה אחת לשעה קלה. גם לנביא לא ניתנת אפשרות לשנות את התורה עצמה לצמיתות, אלא רק להורות הוראה מעשית באופן זמני. גם לכלל הזה יש יוצא דופן, והוא איסור עבודה זרה. לעולם לא ייתכן שנביא אמת יצווה לעבוד עבודה זרה, גם כהוראת שעה. הטעם הוא ברור, שהרי עבודה זרה שומטת את כל הבסיס לנבואת אמת. הנבואה היא שליחות מאת ה', השולל כל אפשרות של אלוהות רוחנית שוות ערך. ה' אחד ואין דומה לו, ורק הוא השולח נביאי אמת. ציווי על עבודה זרה, מעיד שהנביא יונק את כוחו ממקור זר.
כאן מוסיף הרמב"ם, אופן נוסף של 'שינוי התורה' האסור על ידי נביא. גם אם הנביא לא עורך שינוי של ממש במצוות התורה, לא מוסיף או גורע, אלא מחווה דעה בפסיקת הלכה מכוח הנבואה, ברור שהוא נביא שקר. התורה ניתנה לבני האדם כדי שיבינו אותה בשכלם שלהם, ויכריעו את ההלכה על פי יכולת ההבנה האנושית. לא ייתכן שתהיה התערבות נבואית בלימוד התורה והבנתה.
הרחבות
הוראת שעה לעבור על מצוה מדעתו
אֲבָל אֲנִי אַקְרִיב הַיּוֹם בַּחוּץ בִּדְבַר ה'. מדברי הרמב"ם עולה כי נביא לא יכול להורות לעבור על מצוה אף בהוראת שעה ללא ציווי ה', אולם התוספות כתבו שנביא יכול להורות כן מדעתו כדי לעשות סייג לתורה [סנהדרין פט:].
האמת השכלית גדולה ממופתים
אֲבָל בַּעֲבוֹדָה זָרָה - אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ... וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים. כטעם לכך שאין לשמוע לנביא המצווה לעבוד עבודה זרה, הסביר הרמב"ם שהאמת השכלית שאין לעבוד עבודה זרה גוברת על המופתים שעשה הנביא: "ואין לחוש לנבואתו ולא נבקש ממנו מופת, ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת דברו... כי עדות השכל (ההבנה השכלית) המכחישה את נבואתו, גדולה מכֹח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות" [הקדמה למשנה ב].
הרב קוק מבאר שיש הבדל עקרוני בין איסור עבודה זרה לשאר המצוות: "נביא ובית דין בידם לעקור דבר מהתורה להוראת שעה, אבל רק בכל התורה כולה חוץ מעבודה זרה. וטעם הדבר פשוט שכל מצות התורת כֹהנים הנם אמצעיים לדעת את ד' שהוא ההיפוך מעבודה זרה. על כן עבודה זרה פוגמת בתכלית הזו. על כן אי אפשר להעקר אפילו לצורך שעה" [מדבר שור, הדרוש הששה עשר] (יש להעיר שלא ברור מדוע הרב קוק דיבר רק על מצוות התורת כהנים היינו ספר ויקרא ולא על כל המצוות). תכלית המצוות היא להיפגש עם דבר ה' בעולם הזה ולהידבק בו. לעיתים רחוקות, כדי שדבר ה' יופיע ביתר עוז יש צורך דווקא לעבור על אחת המצוות כמו שעשה אליהו בהר הכרמל, ולכן בהוראת בית דין או נביא, ניתן לעבור על מצוה מהמצוות כהוראת שעה. אולם עבודה זרה היא בדיוק ההפך מהדבקות בה', ולכן אין לעוקרה אף לא לשעה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
