בית המדרש

  • והגדת לבנך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

3 דק' קריאה
1 הבן הרשע שאינו מזכיר שם שמים
כמו שיש סוגים שונים של בן חכם, יש גם סוגים שונים של בן רשע. הגר"א (פירוש להגדה) שם לב שלעומת הבן החכם ששואל: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ד' אלוקינו אתכם" (דברים ו, כ), הרשע אינו מזכיר שם שמים. אומר הגאון שזהו עיקר ההבדל שבין חכם לרשע, ולכן אומר עליו בעל ההגדה את המשפט החמור: "לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר". ומוסיף הגר"א שיש להבדל זה רמז בפסוק: "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת ב, יג), שכן בבריאת האור נאמר: "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה). רואים שבבריאת האור הוזכר שם אלוקים אך לא על החושך. וזהו יתרון שאלת החכם על שאלת הכסיל כיתרון האור מן החשך, שהחכם מזכיר שם שמים מה שאין כן הרשע.
ויש לשאול על צורת התשובה לרשע: לחכם משיבים על שאלותיו בצורה עניינית ומלמדים אותו כל הלכות הפסח עד ההלכה האחרונה, "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". אך לרשע יש יחס אחר: "הקהה את שיניו". מדוע?
נשים לב שהרשע אינו שואל, הרשע אומר ובהתרסה: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב, כו). הוא מוציא עצמו מן הכלל, העבודה אינה נוגעת לו. כיוון שכך צריך לענות לו בהתאם להתנהגותו. לא פונים אליו להשיב לו, אלא מדברים אל הבנים האחרים ובזה מקהים את שיניו. וכך משמע בתורה בפרשת בא: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לד'" (שם כו-כז). לא נאמר: 'ואמרתם אליהם ' אלא "ואמרתם" סתם. אצל החכם נאמר: "ואמרת לבנך" (דברים ו, כא), אצל התם: "ואמרת אליו" (שמות יג, יד), אצל שאינו יודע לשאול נאמר: "והגדת לבנך" (שם ח), אבל אצל הרשע: "ואמרתם זבח פסח". כלומר אל תשיבו לרשע אלא לשאר הבנים ובכך שלא תתייחסו אליו אלא תדברו רק לאחרים והיחס היחידי לשאלתו יהיה: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו".
לפעמים דווקא ההתעלמות מדבריו היא שגורמת לרשע להתעורר לשוב. אילו היו משיבים לו תשובה ישירה היה מקשה שוב ומנסה להוכיח שהוא צודק. מוטב שלא לענות כדי שלא יוסיף חטא על פשע. ואדרבה, לרוב ההתעלמות תעורר אותו לחפש תשומת לב, להתקרב ולתקן את עצמו (כבפירוש הגר"א להתעלמות מתשובת הבן הרשע מובא גם בפירוש להגדה: 'מעשה ניסים' לרבי יעקב מליסא). ונוסיף ונאמר: פעמים רבות ישנם בנים שמתרחקים באשמת הוריהם, בגלל דרך חינוכית לא נכונה. "אף אתה הקהה את שיניו" מפרש הרב ראובן מרגליות (פירוש להגדה, קהלת משה) מלשון "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל יח, ב), כלומר שהאשמה ברשעות הבן והתרחקותו היא לפעמים על ההורים והם צריכים לעשות חשבון נפש כיצד לקרב את הילדים הנבוכים.

עבודת ה' גם בשמחה!
ראינו את תיאור הבן הרשע של הגר"א. ויש את הבן הרשע של בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא (מקור?) האומר: "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל על סוג העבודה, איך אתם עובדים את ד' "בחציו לכם", הרשע מתפלא לראות את החבורה הנמנית על קרבן הפסח צולים הקרבן, אוכלים שרים ורוקדים והוא שואל: איזה מין עבודת ד' זו? הרי עבודת ד' צריכה להיות בתפילה בסגופים וביראה, אך לא באכילה של בשר ושמחה יתרה? על שאלה זו עונה התורה לרשע: "ואמרתם זבח פסח הוא לד' " (שמות יב, כז), דווקא זו עבודת ד' וכך נכון לעבדו. יש "חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו" (ירמיהו ד, כב), היינו שיש חכמים שיודעים לעבוד את ה' בייסורים, בלהרע לעצמם אך לא בדרך של טובה כאכילה, כמו שכתוב: "נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), להרע דהיינו לא לאכול, ולהיטיב: לאכול.
יש את הבן הרשע שנמצא בפירוש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי, דרוש לפסח). זהו רשע שמזלזל בצדיקים ואומר: שעבודת ד' שלהם לא מועילה לעולם כלום. הצדיקים עסוקים רק בעצמם, 'פרזיטים', "מה העבודה הזאת? לכם"! אך האמת היא כמובן שהוא אינו יודע ש"צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), וכל קיומו של העולם הוא בגלל הצדיקים ("כל העולם נזונין בשביל חנינא בני" ברכות יז ע"ב; ומאמרי חז"ל ביומא לח ע"ב; זהר לך לך, פב ע"ב). הם מחברים את העולם לקב"ה וממשיכים שפע לעולם. היחס לתלמידי חכמים, לנושאי התורה ועובדי ד' זהו היסוד של התורה והרשע אינו מבין זאת. על כן צריך "להקהות את שיניו", למרות שהצדיק בדרך כלל מבטל את עצמו ולא מחשיב את מעשיו, בפעם הזאת מותר הצדיק כביכול להתגאות ולומר: אכן כל קיום העולם בשבילי: "בעבור זה עשה ד' לי", בשביל עבודת ד' שלי, ולומר לרשע: "אילו היה שם לא היה נגאל", כיוון שהיה מנותק מהצדיקים לא היה נגאל, כי כל הקיום של העולם הוא בעבור הצדיקים ומי שלא מתחבר עמהם אין לו קיום ואילו הרשע היה שם במציאות של ניתוק מהצדיק, לא היה נגאל.
אנו לומדים מכאן שלכל רשע צריך להשיב את התשובה המתאימה לו.




^ 1.. דרשת שבת הגדול תשס"א, תשע"א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il