ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ישראל והמערב אל מול האסלאם ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה עם ישראל ישראל והעמים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ג

ישראל והמערב אל מול האסלאם


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
שחר מיכאל בן רעות

המתח הגובר בין המערב למוסלמים
מוקדי המתח שבין מוסלמים לשאינם מוסלמים הולכים ומתרבים בשנים האחרונות, עד שלדעת רבים בהם טמון הסיכון החמור ביותר לשלום העולם. אין מדובר רק בסכסוך שבין ישראל לערבים, אלא בעמדתם של איראן וארגון אל קאעידה, שמביעים בגלוי שנאה צרופה למערב ולישראל, וכלשון האיראנים "לשטן הגדול" - ארה"ב, ו"לשטן הקטן" - ישראל.
בנוסף לכך קיים סכסוך מסוכן בין הודו לפקיסטן, בין המורדים הצ'צ'ניים לרוסיה, ובין האויגורים לסין. גם בערים הגדולות באירופה, מצרפת ועד רוסיה, המתח שבין המקומיים למהגרים המוסלמים הולך וגובר.
דומה שאין מדובר בצירוף מקרים אלא בבעיה שורשית, שאם העולם המערבי לא יבין אותה לעומקה, המתח ילך ויגבר עד עימות קשה שעלול להגיע לשפיכות דמים נוראה בכל רחבי אירופה וארצות האסלאם.

הביקורת על עמדת המערב ומומחיו
בשבוע שעבר ביקרתי את עמדתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שטען שהצעירים המוסלמים רוצים: "לקבל החלטות בעצמם, להתחנך, למצוא עבודה טובה, להתפלל לפי דרכם, להתחתן ולהקים משפחה". אובמה ביטא את העמדה הרווחת אצל אלו שמאמינים שהליברליזם הוא שאיפתם העליונה של כל בני האדם, תוך התעלמות מערכים דתיים בעלי עוצמה אדירה שמניעה עמים ואנשים לכל אורך ההיסטוריה.
"להתפלל לפי דרכם" זו שאיפתו של אדם שמאמין בליברליזם וחפץ להניח בחייו מקום מסוים לרגשות דתיים, ולא משנה כל כך מאיזה סוג. אבל מי שהאמונה הדתית המקובלת מניעה אותו, רחוק מאוד מלהסתפק בכך. זו הסיבה שארה"ב וארצות המערב, שהליברליזם הפשטני מנחה את עמדתן, אינן מצליחות להבין את המוסלמים, וממילא גם אינן יודעות להתמודד עמם, וזאת למרות שעומדים לרשותן אמצעים אדירים.
צריך להבין תחילה את כוחו המיוחד של האסלאם, על מעלותיו וחסרונותיו. אני רחוק מאוד מלהיות מומחה לכך, ואני גם בטוח שמעט הספרים שקראתי על האסלאם לא דייקו בהצגת הדברים, מפני שנכתבו על ידי אקדמאים שמתקשים להבין כראוי מהי אמונה ודת. אבל נראה שדווקא מעמדתי כאדם שמזדהה לגמרי עם אמונתו, אוכל להוסיף מימד שנעלם בהבנת הדת והתרבות המוסלמית. אני משער שהטעויות שלי הן בפרטים, ואילו מרבית 'מומחי המערב' טועים בעקרונות.

התפיסה הדתית
היסוד מונח בתפיסה הדתית, הרואה את הא-ל כגיבור כול יכול, שהכול צריכים להיכנע לפניו ולקבל באופן מוחלט את מרותו. מתוך חמש המצוות העיקריות של האסלאם, ארבע עוסקות במישרין בכבוד הא-ל ובכניעה כלפיו: א) קבלת האמונה בו. ב) התפילה אליו חמש פעמים ביום, כאשר עיקרה כריעה ואמירת שבעה פסוקים 17 פעמים, שבהם משבחים את אללה ומקבלים את אדנותו. ג) צום הרמאדן. ד) העלייה למכה. המצווה הנוספת היא מתן צדקה לעניים, שגם היא מבטאת כניעה בכך שהכסף של אללה ולא של האדם.
גם השבח וההודאה לאללה הם מתוך יחס של כניעה וכבוד.

השפעתה על היחסים בין אנשים

עמדה זו מקרינה על כל מערכות היחסים הבין-אישיות, שמבוססים על כבוד. האישה חייבת לכבד מאוד את בעלה, וגם הבעל חייב לדאוג לאשתו, לפרנס אותה ולהגן עליה, וזהו כבודו. כמובן שגם הילדים חייבים לשמור על כבוד הוריהם. גם היחסים שבין אדם לחברו מבוססים על כבוד רב, שמתוכו מגיעים לנדיבות אצילית, שנותנת מקום לחום ואחווה.
מכיוון שהכבוד חשוב כל כך, עלבון הוא דבר שאינו נסבל ומערער את תשתית הקיום, ומוכרחים להגיב עליו בחומרה יתרה, עד כדי התופעה המכונה בביטוי המחריד "רצח על כבוד המשפחה".
מכיוון שהכוח והשלטון תופסים מקום מרכזי, ממילא שליט שלא נודע כחזק ואף אכזר, אינו יכול לשרוד בתרבות המוסלמית. לכן השיטה הדמוקרטית אינה מסוגלת להעניק יציבות לארצות האסלאם. השלטון האידיאלי עבורם הוא שלטון חזק וסמכותי הפורש חסות ומעניק כבוד לכל נתיניו, כאב רחום שדואג לרווחת בניו.

הצדדים החיוביים
שיהיה ברור, יש באסלאם צדדים חיוביים מאוד. יסודות הדת נשאבו מהיהדות, ועוצבו לפי אופיה של האומה הערבית. ראוי לעסוק בצדדים החיוביים הללו ובתרומה שלהם לעולם, ולברר עד כמה ערך הכבוד יכול להועיל לעולם המודרני, שרבות מצרותיו נובעות מחסרון בכבוד שמיים ובכבוד הבריות. הזכות לחופש אינה מהווה תחליף לכבוד שאבד. הזכות לכבוד שיש בתרבות הדמוקרטית היא רק איסור לבזות. אין בה כבוד חיובי, והיא מאפשרת יחס של אדישות, התנשאות וזלזול כלפי הזולת וערכיו.
אבל אנחנו עוסקים כעת בשורשי המתח עם מאמיני האסלאם, ומטבע הדברים אציג את הצדדים הפחות יפים.

האסלאם דת לוחמת
לאחר חמש מצוות האסלאם, המצווה הבאה בחשיבותה היא הג'יהאד. נאמני אללה צריכים אף הם לנהוג כמותו בגבורה, ולהכניע בכוח את מי שאינם נכנעים למרותו. לכוח ולחרב ישנו מעמד מרכזי בדת המוסלמית, הם מדגישים את כוחה הממשי של הדת, ומעצימים את גדולתו וכבודו של אללה בכך שמשליטים את אמונתו על כל בני האדם. גם קריאות המואזין ברמקול ביום ובלילה הן ביטוי להשלטת הדת על המרחב, הן כלפי עצמם והן כלפי זולתם.
לא במקרה הצליחו הערבים להשליט את האסלאם על עמים רבים, עד שכיום כמיליארד וארבע מאות מיליון מאמינים בו. הצופן הגנטי של האסלאם מכוון למלחמה נחושה להשלטת דת מוחמד על כל העולם בחרב, והכול כשר לשם כך. אם צריכים להרוג - יהרגו, אם צריך לשקר - ישקרו. לא יופייה הקסום של דת האסלאם משך עמים רבים לקבל אותה על עצמם, אלא האיום הברור במוות.
כל העמים הגיעו להישגים על ידי מלחמות וניצחונות, אולם שלא כמו בתרבויות אחרות, העיקרון של פשרה לא מקובל באסלאם - במיוחד לא פשרה על אדמות. פשרה היא ביטוי לחולשה, ואילו המוסלמי חייב לייצג את גבורתו וחוזקו של אללה, ועליו להחזיק תמיד בחרב ולהיות נכון להמשך המלחמה להשלטת הדת.
וגם כאשר אין כוח לנצח את האויב, אין נכונות לקבל פשרה. אם עושים הפסקת אש, 'תהדייה', מבחינת האסלאם זו הפוגה שצריכה להיות מנוצלת להכנות להמשך המלחמה. אם אפשר, יחלישו את האויב בינתיים על ידי פיגועים וביזה. אם לא, לפחות ישתדלו להרדים אותו בשקרים, וכשתגיע שעת הכושר יחזרו לתקוף עד שיכריעו אותו. עמדה זו מבוססת על התנהגותו של נביאם מוחמד כלפי שבט קורייש.

מקום החרב
על פי התפיסה המוסלמית, העולם מחולק לשני חלקים. 'דאר אל אסלאם' הוא החלק שכבר כבוש על ידי האסלאם. ו'דאר אל חרב' הוא מקום המלחמה, שמצווה לכובשו על ידי כוחות האסלאם, ולאחר כיבושו הוא הופך לאדמת קודש מוסלמית (וואקף), שאסור בשום תנאי לוותר עליה. וגם אם יכבשו אותו מידם למשך מאות שנים, בעיני ההלכה המוסלמית הוא נחשב כאדמת וואקף שחובה להחזירה לשליטה מוסלמית.
מדינת ישראל מהווה מבחינתם בעיה כפולה, מפני שהיא קמה על שטח שהיה כבוש לאסלאם מאז היווסדו (זולת תקופה של כמאה שנה שנשלט על ידי הצלבנים), וגם נמצאת בלב השטחים שבשליטת הערבים. יש ביניהם דתיים יותר ופחות, אבל השאיפה להחזרת השלטון על הארץ משותפת לכולם. הוויכוח בין המתונים לקיצוניים הוא האם אפשר לנהל נגדנו מלחמת חורמה גלויה, או שצריך תחילה לפורר ולהחליש את מדינת ישראל על ידי הסכמים ולחץ מדיני, ורק לאחר מכן להשתלט עליה בכוח.
כיצד להתמודד עם האיום המוסלמי
הדרך היחידה לפטור את המוסלמי ממלחמה, היא ליצור מצב שבו הוא יהיה אנוס לגמרי. שלא תהיה בידו שום יכולת וסיכוי להצליח. רק אז מבחינה ההלכה המוסלמית הוא נחשב לפטור מהכורח לנהל מלחמה. אז הוא ימתין שנים ודורות, תוך הבטחה פנימית שכאשר תבוא שעת הכושר, ישוב להילחם.
לעומת זאת, כל ניסיון של פשרה עם האסלאם יוביל בהכרח להמשך ולהתעצמות המלחמה והטרור, מפני שהוא נתפס כחולשה. שכן לפי תפיסת התרבות המוסלמית, אם היה למדינות המערב כוח לנצח, לא ייתכן שהיו מבקשות פשרה. אין זאת אלא שהן מתקשות לעמוד מול התקפות הגבורה של מאמיני אללה, וממילא קרוב יום נפילתן. כך גם בנוגע לישראל - כל ניסיון לפשרה או להצבת "אופק מדיני" נוטע בהם תקוות שאפשר לנצחה, ומעודד את הטרור והמלחמה.
כל מי שחפץ בשקט ושלווה ביחסיו עם המוסלמים, חייב להימנע מהצבת שאיפה לשלום ומכל דיבורים על שלום, מפני ששלום עם מי שאינם מוסלמים מנוגד לתפיסה המוסלמית. השאיפה שהארצות המערביות צריכות להציב היא הפסקת אש יציבה, תוך ניהול יחסים מכובדים. מתוך כך אפשר יהיה להגיע לבסוף לשלום גבוה ועמוק יותר, אבל אסור לדבר על כך עכשיו.
הטעות של נאום אובמה במצרים
במקום זאת, כאשר נאם אובמה לפני ארבע שנים בקהיר, טעה פעמיים. ראשית, בכך שקרא למוסלמים לשלום, ובכך העצים את מלחמתם באמריקה וקירב את נפילתם של השליטים הערבים שתמכו בארה"ב. ושנית, למרות כל דברי השבח למוסלמים, ביסודו של דבר הוא התנשא עליהם וביזה את תפיסתם בכך שהטיף להם לנהוג בדמוקרטיה, להעניק שוויון לנשים ולהעניק זכויות שוות למיעוטים, בעוד שהתפיסה המוסלמית מבוססת על כבוד ולא על שוויון. אילו היה תובע כנוצרי שוויון לנוצרים הקופטים שבמצרים, היו מכבדים את דרישתו שנובעת מעמדה של כוח. אבל כשביקש זאת בשם הדמוקרטיה וחופש הדת, פגע במעמדו אצלם ופגע בקופטים - שמאז מצבם הורע.
נסיים בתפילת "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום", ומתוך כך הצד החיובי שבאסלאם יבוא לידי ביטוי, ויקרב את העמים לאמונה בה' ולקיום מצוות בני נח, כל עם לפי סגנונו ואופיו, ויבוא שלום אמיתי לעולם.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il