ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעמד שלושתם

בית מדרש גמרא גיטין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשע"ג

מעמד שלושתם

גיטין דף יג ע"ב



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

רב אומר שאדם שיש לו מנה ביד חברו ואמר לו לתת את המנה לאדם שלישי, אם אמר לו במעמד שלושתם קנה. נחלקו האמוראים אם דין זה נאמר רק לגבי פיקדון או אפילו לגבי מלווה, ולבסוף מעיד רבא שאף שמסתברים הדברים דווקא לגבי פיקדון מכל מקום רב אמרם גם לגבי מלווה. לאחר מכן, שואלת הגמרא מה הטעם בכך. בתחילה עונה אמימר שבשעת כל הלוואה נעשה המלווה כאומר ללווה שהוא משעבד אותו ואת כל מי שיגיע מחמתו. רב אשי דוחה ועונה שהלווה משתעבד מחדש כלפי הקונה בהנאה שכעת החוב הופך לחוב חדש ומתארך זמן הפירעון. גם הסבר זה נדחה, ואז מסיקה הגמרא שזוהי תקנת חז"ל כהלכתא בלא טעם, ומבארים התוס' (ד"ה כהלכתא) שודאי יש טעם וסיבה לצורך בתקנה, משום תקנת הסוחרים כדי שהקניינים יהיו זמינים והם לא יצטרכו לטרוח על מנת להצליח לבצע אותם, אלא שאין טעם באופן שבו פועל הקניין (מובן "מדוע תיקנו" אך לא "איך פועל").

על מה מוסבת שאלת הגמרא – "טעמא מאי?"
רש"י מבאר ששאלת הגמרא וממילא גם מסקנתה שהתקנה היא מילתא בלא טעמא מוסבות רק על מלווה, והקושי בטעם הוא שאין המלווה בעיין ולכן לא מובן כיצד ניתן להקנותם. לעומתו, התוס' (יא ע"ב ד"ה כל) והרא"ש (תחילת סי' יז) מבינים שגם התקנה לגבי פיקדון היא בלא טעם, וכן משמע מלשון הרמב"ם (מכירה ו, ח) שלא חילק וכתב: "היו עומדים שלשתן ואמר לו מנה שיש לי בידך בין פיקדון בין מלוה תנהו לזה, קנה לוי, ואין אחד משלשתן יכול לחזור בו, ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר". צריך להבין את שיטתם מדוע בפיקדון אין טעם, הרי הפיקדון בעיין ומה גרע קנין זה משאר הקניינים שחידשו חז"ל ומקניין סיטומתא שלעולם לא אמרנו שהם כהלכתא בלא טעמא. בשיעורי רבי שמואל (אות רטז) מבאר שהחידוש הוא שכאן החפץ עובר למרות שאין שום מעשה קניין. יש לבאר כוונתו, שבכל קניין ואפילו בסיטומתא צריך לעשות איזשהו מעשה כדי להחיל את הקניין, ואף שבקניין חצר לא צריך, מכל מקום החפץ מונח ברשותו, ודבר זה אלים כמעשה, אך כאן הם סתם עומדים שלושתם יחדיו ומדברים, והחפץ מאיליו עובר בעלות. אמנם צריך עיון לשיטת התוס', מדוע לגבי תקנת "דברי שכיב מרע ככתובים ומסורים דמי" לא אמרנו שזוהי תקנה ללא טעם, ונאמר בגמרא שישנם רק שלושה עניינים שהם "מילתא בלא טעמא".
האם יש נפקא מינה במחלוקת ראשונים זו? הרא"ש (סי' יח) מביא בשם הרמב"ן שאם המפקיד שלח שליח, לא ניתן לבצע מעמד שלושתם עם השליח במקום המפקיד, משום שקניין זה הוא מילתא בלא טעמא ולכן "הבו דלא לוסיף עלה". דין זה יכול להיות מוסכם לגבי מלווה אך לגבי פיקדון לכאורה הוא תלוי במחלוקת הראשונים, האם גם פיקדון הווי מילתא בלא טעמא, ואם כן הרא"ש לשיטתו. השו"ע (קכו, כ) פסק כדברי הרא"ש שגם בפיקדון לא מועיל שליח, ויתכן שגם הוא סבר כדעתו וכדעת הרמב"ם שאף פיקדון הווי בלא טעמא.
הראשונים דנים אם תיקנו מעמד שלושתם גם לגוי, ו התוס' כותבים שלא משום שאין לו זכייה, אולם הרא"ש והריטב"א מביאים תחילה את דברי ר"ת שנימק שלא מועיל בגוי משום שזהו מילתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה, ורק לאחר מכן מביאים שר"י הוסיף בכך טעם משום שאין זכייה לגוי, ובכל זאת לא חילקו בין מלווה לפיקדון, ומפורש בדבריהם שהטעם "הבו דלא לוסיף עלה" שייך גם בפיקדון, ולכאורה הרא"ש לשיטתו, וכנראה כך נקט גם הריטב"א.
אמנם אפשר לומר, ואף מסתבר לומר, שאף אם בפיקדון אין חידוש מכל מקום אין לחלק בדינים בין מעמד שלושתם במלווה לבין מעמד שלושתם בפיקדון, משום דברי הרשב"א שיובאו בהמשך שתקנה זו תוקנה כאחת הן לגבי מלווה הן לגבי פיקדון "וחד טכסיסא אית להו", ולכן דינם יהיה שווה לגבי שליח ולגבי גוי.

כיצד פועל הקניין?
ישנן הבנות שונות בראשונים כיצד פועל קניין מעמד שלושתם, ועל-פי כל הבנה יש להתייחס לשלושה דינים מרכזיים בהם דנו הראשונים בסוגיא: א. האם אפשר להקנות בעל-כרחו של הנפקד/ הלווה? ב. האם המלווה יכול למחול לאחר שהקנה ההלוואה לחברו? ג. האם תיקנו מעמד שלושתם בגוי?
הריטב"א מבאר לגבי הלוואה שהלווה מתחייב ומשתעבד מחדש לקונה . דרך זו דומה לדברי רב אשי שנאמרו בהוו"א, שבשעת המכר הלווה התחייב מחדש לקונה בהנאה שיתאחר מועד הפירעון, אלא שלמסקנה אין צורך בהנאה זו, אלא בלא טעמא תיקנו שיתחייב מחדש. בדרך דומה כותב הש"ך (סי' סו באמצע ס"ק צז ד"ה לפיכך נראה), שהווי כאילו הלווה פרע חובו מהמוכר ולווה חדש מהקונה 1 . משום כך, כותב הריטב"א, שאי אפשר להקנות בעל-כרחו של הנפקד והלווה, שהרי הם אלו שמבצעים את הקניין ומתחייבים מחדש. וכן מנמק שמטעם זה אין יכול המוכר למחול על החוב בשונה ממוכר שטר חוב. כלומר, במוכר שטר חוב אמר שמואל (כתובות פו ע"א ועוד) שיכול המוכר לחזור ולמוחלו, אך כאן אין זו מכירת החוב הישן אלא התחייבות חדשה ישירה בין הלווה לקונה, ואין כל קשר בין המוכר למלווה חדשה זו, ולכן ודאי שאינו יכול למחול 2 . לגבי גוי, סובר הריטב"א שלא תיקנו לו מעמד שלושתם. בתחילה מביא את הטעם של "הבו דלא לוסיף עלה", וזהו טעם מובן (מלבד קושייתנו למעלה שבפיקדון לכאורה לא שייכת לשיטת הריטב"א), אך בהמשך תולה זאת גם בכך שאין זכייה לגוי, וצריך עיון שהרי לפי הסברו אין כאן כלל זכייה ושליחות של הלווה אלא הוא מתחייב מחדש. ונראה ליישבו על-פי דברי הרשב"א. הרשב"א מוכיח שלא ניתן להקנות במעמד שלושתם בעל-כרחו של הנפקד מכך שרב אשי ביאר בתחילה שקניין זה בהלוואה עובד על-ידי שהלווה מתחייב מחדש כלפי הקונה, ואף שלמסקנה הסיקה הגמרא שזהו מילתא בלא טעמא, ודאי רב אשי ידע את דיני קניין זה, ומדבריו מוכח שהבין שצריך את הסכמתו של הלווה, ואם כך ודאי גם למסקנה כך הדין. ומוסיף הרשב"א שכיוון שכך לגבי הקנאת הלוואה הוא הדין לגבי הקנאת פיקדון שודאי זקוקים להסכמתו של הנפקד, ואין לחלק ביניהם משום "דבחד שעתא איתקון וכולי מעמד שלשתן חד טכסיסא אית ליה". כך בדברי הריטב"א יש לומר שאף שרק בפיקדון יש חיסרון בגוי, בכל זאת גם במלווה לא תיקנו לגוי משום שגם במלווה וגם בפיקדון נתקנו כתקנה אחת באותם גדרים.
קשה על הסבר הריטב"א, שבפיקדון לא שייך לומר שפועל באופן זהה שהנפקד מתחייב מחדש, אלא שם לכאורה הנפקד רק מזכה את חפצו של המוכר או שהמוכר מקנהו ישירות לקונה, וקצת קשה לומר שמעמד שלושתם במלווה ובפיקדון לא פועלים באותו אופן, כי בפשטות מהסוגיא משמע שזו תקנה אחת, אך יותר קשה, שאם נבאר שאכן בפיקדון פועל באופן שונה, ייפול נימוקו של הריטב"א שלא מועיל בעל-כרחו משום שהוא המתחייב, שהרי בפיקדון אינו מתחייב. ודוחק גדול לומר שבפיקדון פועל בדרך דומה למלווה, והמוכר מקנה החפץ לנפקד ושוב הנפקד חוזר ומקנהו לקונה (ולכן לא ניתן להקנות בעל-כרחו של הנפקד), כי אין שום צורך וטעם בכל ה"סיבוב" הזה, ולמה יתקנו כך חז"ל ולא יתקנו שהחפץ ייקנה ישירות מהמוכר לקונה?
המנחת אשר הקשה קושיא נוספת על שיטת הריטב"א, כיצד יכול אדם לקדש אשה במעמד שלושתם, הרי לשיטתו הבעל לא נתן שום דבר לאשה, אלא הבעל מחל לחברו וחברו התחייב לאשה חוב חדש. וכתב שדחוק לתרץ שמועיל מטעם "עבד כנעני", כלומר, שאכן ייחשב שחברו נתן הכסף ובכל זאת מועיל לקדשה עבורו, אלא משמע שנחשב שם כאילו הוא נותן הכסף. ועונה בדוחק, שהואיל ולצורך התחייבות זו של הלווה זקוקים לדעת ולרצון של המוכר נחשב כאילו הוא נתן לה. אולי ניתן לענות באופן קצת שונה ולומר, שאף שמבחינת הפרוצדורה של הקניין, כדי שהמעות יוכלו לעבור מהבעל לאשה, תיקננו שהחוב יימחל ללווה והלווה יתחייב מחדש לאשה, סוף סוף ודאי שהתוצאה שנעשתה כאן הייתה מעבר מעות מהבעל לאשה, וזו הייתה גם כל המטרה של פעולת הקניין, וכן מעבר זה נעשה בבת אחת ובמעשה קניין אחד (ורק מבחינה פרוצדורלית כדי שיחול אנו מחלקים מעבר מעות זה לשני שלבים), נחשבת פעולה זו מבחינה הלכתית שהבעל הוא זה שנתן לאשה המעות.
שיטת הרי"ף בתשובה והתרומות (הו"ד בטור סי' קכו) היא שגם בגוי תיקנו מעמד שלושתם. הגר"א (קכו ס"ק נז) מבאר שלשיטת התוס' והרא"ש שלא תיקנו לגוי מעמד שלושתם מבוסס על זכייה ואילו לשיטת הרי"ף והתרומות זהו קניין, כלומר, קניין ישיר בין המוכר לקונה , ומכיוון שגם לגוי יש קניינים גם תקנה זו שייכת בגוי. יש לשאול, מדוע נזקק הגר"א לנמק שגם לגוי יש קניינים, הרי לדבריו זהו קניין ישיר בין המוכר לקונה וכלל אינו עובר דרך הגוי, ואם כן צריך היה להועיל אף אם גוי לא היה בתורת קניינים כלל. וצריך לומר שאף שהקניין לא עובר דרכו מכל מקום אף הוא שותף למעשה הקניין כאן. לכאורה מסתבר שלשיטת הרי"ף והתרומות לא ניתן להקנות בעל-כרחו, שהרי הקניין מתבצע רק בין המוכר לקונה ואין הנפקד פועל בקניין אפילו כשליח, אמנם לפי דברינו כעת, שגם לשיטתו הגוי הוא שותף במעשה הקניין יש מקום לומר שזקוקים להסכמתו, ואכן שיטת התרומות היא שצריך את הסכמתו של הנפקד.
כאמור, לדעת התוס' והרא"ש לא תיקנו לגוי משום שאינו בר זכייה, וביאר הגר"א שלשיטתם הקניין מבוסס על זכייה של הנפקד עבור הקונה. מאידך, כתבו התוס' והרא"ש שניתן להקנות בעל-כרחו של הנפקד והלווה, וצריך עיון מדוע, הרי הקניין מבוסס על כך שהנפקד והלווה זוכים עבור הקונה, וכיצד ניתן לומר שהם מזכים בניגוד לרצונם. הברכת שמואל (סי' כה ס"ק א-ב) ואחרונים נוספים מבארים שעשו את שאינו זוכה כזוכה. כלומר, אכן זוהי הלכתא בלא טעמא, שתיקנו שהריהו כמזכה אף בניגוד לרצונו. אך עדיין קשה, מדוע יש חילוק בין גוי ל"בעל-כרחו", הרי בשניהם יש בעיה של זכייה ובכל זאת לגבי גוי פוסקים שלא תיקנו ולגבי "בעל-כרחו" פוסקים שתיקנו. הקרבן נתנאל (אות ק) מביא את הגמרא בב"מ דף ד ע"א, האומרת שאם הילך מדאורייתא פטור לא מובנת השבועה שתיקנו חכמים במשנת "שניים אוחזין", כי לא היה לחכמים לתקן שבועה שאין כמותה מדאורייתא, ומסביר על-פי-זה שחכמים לא מתקנים דבר שאין אפשרות להסמיכו על דבר דומה מהתורה, ולפיכך בגוי שאין כלל זכייה אין לתקן, אך בישראל שיש בו זכייה ניתן לתקן אף במקרים פרטיים בהם לא שייכת זכייה. לכאורה משמע קצת מלשונו שמעמד שלושתם לא פועל ממש מדין זכייה, כהגדרת הגר"א, אלא זהו קניין עצמאי (כשיטת הרי"ף) שדומה לזכייה, ומכיוון שדומה לדבר מהתורה יכלו לתקן כך, אמנם אם נאמר כך יקשה למה לא תיקנו גם לגוי, הרי אף שאין לגוי זכייה מכל מקום גם לו יש קניינים מהתורה, ואם כן היה לנו להכשיר משום שדומה לקניינים אחרים. לכן ודאי צריך לומר שכוונתו כדברי הגר"א, שלדעת התוס' שהסמיכו על דין זכייה הכוונה היא שפועל ממש מטעם זכייה, אלא ש"שידרגו" דין זה ואמרו שמועיל אף במקומות שבדרך כלל אינו מועיל. אפשר ליישב את החילוק בין גוי ל"בעל-כרחו" באופן נוסף, ולומר שאכן במקום צורך יכולים חכמים לתקן אף בלי להסמיך זאת על דבר דומה, ולגבי "בעל-כרחו" ראו צורך בכך ואילו לגבי גוי לא ראו.
לגבי מחילה, ראינו למעלה שלדעת הריטב"א מוכרחים לומר שאי אפשר למחול, כי לא מדובר כאן בהעברת והקנאת המלווה הישנה אלא בהתחייבות חדשה, אולם לדעת התוס' כן מדובר שהקנאת המלווה הישנה, אך בכל זאת גם התוס' סוברים שאי אפשר למחול. מדוע? לגבי מוכר שטר חוב מצאנו שני הסברים מדוע יכול המוכר למחול. לדעת הרי"ף אין אפשרת מהתורה למכור שיעבוד הגוף ורק מדרבנן חל המכר, ולכן הואיל ומהתורה השיעבוד הוא עדיין כלפי המוכר יכול עדיין המוכר למחול. ולדעת ר"ת שיעבוד הנכסים הריהו כערב לשיעבוד הגוף, וניתן למכור רק את שיעבוד הנכסים, ולכן יכול המוכר עדיין למחול על שיעבוד הגוף, וממילא יפקע שיעבוד הנכסים שאינו חוב עצמאי אלא הוא רק כערב לשיעבוד הגוף. לפי סברת ר"ת, יש לחלק שכאן תיקנו חכמים בפירוש שיעבור שיעבוד הגוף ולכן לא ניתן למחול. אך לסברת הרי"ף קשה, הרי כאן כל קניין מעמד שלושתם הוא מדרבנן ואם כן כל שכן שיהיה ניתן למחול. הרא"ש מחלק שכאן הוכרחו לתקן שגם שיעבוד הגוף מהתורה יעבור, כי אחרת לא הועילו חכמים בתקנתם, ולא תהא תקנה לסוחרים. מוכח שהרא"ש הבין שהסיבה שבמוכר שטר חוב יכול למחול שאינה שחכמים לא יכולים לתקן שגם השיעבוד מהתורה יעבור, אלא שבסתם מעדיפים לשנות כמה שפחות, אולם במקום צורך יכולים לעשות זאת.
הסבר התוס' שפועל מדין זכייה מובן מאוד בפיקדון אך לגבי הלוואה לא מובן איזו זכייה יש כאן, הרי בידי הלווה לא מצוי השיעבוד (זכות הגבייה) אלא רק החוב ואם כן קשה את מה מזכה לקונה. הרב משה כהן הבין שלא שייך לומר שמקנה את הזכות שהרי אינה ברשותו אלא ודאי הכוונה היא שמקנה את שיעבוד גופו למלווה, אך התקשה שאין זה דין זכייה ואין כאן שום שליחות, ומדוע פסלו התוס' גוי מטעם שאינו בר זכייה. לעניות דעתי נראה לפרש שהוא מקנה את זכות הגבייה של המלווה, וכמו שבכל זכייה אדם מקנה חפץ של המוכר עבור המקבל, כך גם כאן יכול להקנות את זכות המוכר עבור הקונה. ואמנם כדי לזכות צריך שהזוכה יאחז בחפץ וכאן אין בידי הלווה את החפץ, אך אין בכך קושי משום שזהו בדיוק ה"מילתא בלא טעמא", שהרי גם בפיקדון תיקנו שיועיל אפילו כשהחפץ לא ברשות הנפקד, וכך כאן יכול הלווה לזכות למרות שאין זכות הגבייה בידו 3 , ובכל זאת אלים כוחו מאדם אחר מהשוק משום שבכל זאת הואיל והשיעבוד עליו יש לו איזושהי שייכות ואחיזה בדבר – כעין "אפסרא דהלוואה", ולכן תיקנו שבמעמדו יוכל המלווה להקנות ההלוואה לקונה. לפי הבנה זו התקנה בפיקדון ובמלווה פועלת באופן זהה, כפי שאכן משמע מפשט הסוגיא וכן מפסקי הראשונים שלא חילקו ביניהם לגבי הדינים השונים (הקנאה בעל-כרחו, מחילה לאחר המכר וכו').
המנחת אשר הולך בכיוון רביעי בהסבר תקנה זו ומבאר שמעמד שלושתם כלל אינו פועל מדין מעשה קניין אלא זוהי תקנת חכמים שכאשר שלושתם במעמד אחד יכולים להעביר אף ללא מעשה קניין . על-פי-זה מיישב מדוע לא חילקו הראשונים בין מלווה לפיקדון בדינים השונים, מכיוון שלדרך זו אכן אין חילוק באופן הפעולה של שניהם. ומביא לכך ראיה מהסיפור של "הנהו גינאי" המובא בהמשך הגמרא (יד ע"א). שם רואים שעשו קניין ואם כן בפשטות לא הייתה כוונתם לזכות על ידי מעמד שלושתם אלא על ידי הקניין, ובכל זאת נאמר בגמרא שקנה מדין מעמד שלושתם. אם מדובר בתקנה של קניין חדש לא מובן כיצד זכו אם לא התכוונו לזכות בכך, אך אם זוהי תקנה שהכסף יכול לעבור מאחד לשני, אפשר להבין שמועיל אף אם לא היו מודעים לתקנה זו ולא התכוונו להקנות באופן זה אלא באופן אחר.
עוד יישב בכך, מדוע לא ניתן למחול לאחר ההקנאה במעמד שלושתם, לפי ההסבר שלאחר הקנאת שטר חוב ניתן למחול משום שאפשר להקנות שיעבוד הגוף רק מדרבנן, ואם כן כל-שכן שכך היה צריך להיות כאן, שכל הקניין כולו אינו אלא מדרבנן. והביא את דברי הרא"ש שחילק שכאן הוצרכו לתקן כאן משום שאחרת לא הועילו כלום בתקנתם, אך הקשה שסוף סוף כיוון שמועיל רק מדרבנן מדוע מדאורייתא לא תועיל המחילה. לדבריו שלא מדובר בקניין אלא בתקנה מיושב, כי בדרך של הקנאה לא ניתן להעביר את שיעבוד הגוף, אך כאן זה כל לא פועל מדין קניין אלא תיקנו שכעת הלווה חייב לקונה ולא למוכר. יש להעיר על קושייתו על הרא"ש, שהדבר תלוי בהבנת דברי הרי"ף, שניתן למחול משום ששיעבוד הגוף נקנה רק מדרבנן. ניתן להבין שהואיל ומהתורה אי אפשר להקנות את שיעבוד הגוף, גם לחז"ל אין יכולת להעבירו לגמרי, כי לעולם מדאורייתא יישאר השיעבוד אצל המלווה הראשון, וכך הבין בפשטות המנחת אשר. אולם נראה שיש מקום להבין אחרת. חז"ל לא רצו להתערב מעבר לצורך, ולכן הסתפקו בלתקן שרק מדרבנן ייקנה שיעבוד הגוף ואילו ברמת הדאורייתא יישאר אצל המוכר, אך במקום צורך ודאי שיש בידם לתקן שהשיעבוד ייקנה לגמרי, ולא יישאר כלום ביד המקנה.
בשולי הדברים, נזכיר בקצרה את הדיון לגבי מעמד שלושתם בגט. התוס' (יג ע"א ד"ה תנו) והר"ן כותבים שלא מועיל בגט משום שלא תיקנו מעמד שלושתם בשטרות. מדייק ר' שלמה איגר (שו"ת רע"א רכא, כז) שאם היו מתקנים בשטרות היה מועיל גם בגט, ומקשה שזה מתאים לשיטת רש"י (גיטין עז ע"ב ד"ה הרי זו) שמספיק להקנות גט לאשה כדי לגרשה ואין צורך שיהא בידה, ולכן ניתן לגרש על ידי הקנאת גט אגב קרקע, אך הר"ן עצמו שם חולק, ומדייק שגם שיטת התוס' כר"ן, ואם כן דבריהם כאן קשים. הקהילות יעקב (יז ס"ק ח) מיישבים שבמעמד שלושתם הנפקד נחשב גם לשומר של האשה מרגע שהגט מוקנה לה, ולכן ידו נחשבת כידה.




^ 1.מסברא זו מוכיח הש"ך את שיטתו, שלא ניתן להנות מלווה בשטר במעמד שלושתם, שהרי יש כאן התחייבות מחודשת והחוב הישן שבשטר פקע.
^ 2.לדרכו של ר"ת, שהסיבה שהמוכר שטר חוב יכול למוחלו היא שמוכר רק את שיעבוד הנכסים שהם כערבים לשיעבוד הגוף, ברורים דברי הריטב"א שכאן לא שייך טעם זה, כי לפי הסברו יש כאן התחייבות מחודשת, ושיעבוד הגוף כעת הוא כלפי הקונה. אולם לפי הטעם של הרי"ף, שרק מדרבנן ניתן למכור שטר חוב, ולכן מדאורייתא שיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר וממילא יכול למחול, יש לשאול, הרי גם כאן הקניין כולו חל רק מדרבנן, ומדאורייתא כלל לא הייתה מחילה של המוכר ולא התחייבות מחודשת של המקבל. ניתן לומר שמדאורייתא חלה מחילת הנותן שהרי נפסק שמחילה אינה צריכה קניין, וחכמים חידשו רק שההתחייבות כלפי הקונה חלה ללא קניין. אך בלאו הכי נראה שאין כאן קושי. יש לברר בטעמו של הרי"ף, אם הואיל ומכירת שטרות מדרבנן אין בכוחם לתקן שהמכירה תהיה גמורה, או שיש ביכולתם אלא שאינם רוצים. על הצד שיש ביכולתם ודאי אין קושי, כי יש לומר שדווקא כשתיקנו שמועיל דבר שלפי התורה אין כל יכולת לעשותו לא רצו לתקן שהדבר יחול לגמרי, ולכן הואיל ולפי התורה אין כל יכולת להקנות מלווה, תיקנו שעדיין ניתן יהיה למחול, אך במעמד שלושתם לפי הסבר הריטב"א, רק תיקנו שדבר שניתן לעשותו מהתורה אלא שמצריך קניין ייעשה אף ללא מעשה קניין, ולכן כאן לא ראו צורך להגביל תקנתם והחילוה לגמרי. אמנם גם על הצד שאין יכולת לחכמים לתקן באופן גורף שיחול דבר שאינו חל מהתורה, ניתן לומר שזה רק בדבר שאין יכולת להחילו כלל מהתורה, אך בדבר שניתן להחיל אלא שמצריך קניין, יש ביכולתם לומר שיחול במעמד שלושתם וייחשב כקניין, כמו שכל הקניינים שתיקנו חכמים וכן סיטומתא חלים לגמרי אע"פ שמהתורה אין אלו קניינים (כאן יש תקנה מחודשת קצת יותר, שאפילו מעמד שלושתם שאינו מעשה קניין ממש יכול להחיל קניין).
^ 3.אף שיש לחלק, שבפיקדון המצב הרגיל הוא שהפיקדון ביד הנפקד, ולכן יכלו לתקן שיקנה במעמד שלושתם והרחיבו זאת שיועיל אפילו כשאינו בידו, בשונה ממלווה שלעולם זכות הגבייה אינה אצלו ולא אמורה להיות אצלו, ולכן לכאורה אין מקום לתקן בכך קניין הבנוי ומסתמך על זכייה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il