ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש גיטין

גיטין דף עח

גט בארבע אמות ובמאה אמה

399
לחץ להקדשת שיעור זה
נאמר במשנה בדף עח ע"א: "היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה - מגורשת, קרוב לו - אינה מגורשת, מחצה על מחצה - מגורשת ואינה מגורשת. וכן לענין קדושין". ובגמרא רב מבאר שקרוב לו הכוונה בד' אמותיו וקרוב לה בד' אמותיה, ואילו רבי יוחנן מבאר שקרוב לו הכוונה כל שיכול לשומרו וקרוב לה כל שהיא יכולה לשומרו ואפילו רחוק ממנה מאה אמה.

קניין דרבנן בגט; קניין ד' אמות – הקרקע נקנית או רק החפץ שעליה?
בב"מ י ע"א מבואר שחכמים תיקנו שארבע אמות קונות במציאה כדי שלא יבואו אנשים לריב, וכלשון הגמרא "דלא אתי לאנצויי", ומוסיפים התוס' (ד"ה ארבע אמות) ושאר הראשונים שכמו כן תיקנו בגט (כמבואר בסוגייתנו) משום עיגונא. לשיטת רבי יוחנן שקונה כל שיכולה לשומרו ואפילו בריחוק מאה אמה מדובר בתקנה מיוחדת רק בגט. הראשונים בסוגייתנו דנו כיצד מועיל קניין זה שתקנו חז"ל שתהיה מגורשת מהתורה.
התוס' רי"ד הולך בדרך ייחודית וסובר שמהתורה מעיקר הדין ניתן לגרשה בד' אמות. הטעם לכך הוא שמצאנו שניתן לגרשה בעל כרחה אף שאי אפשר להקנות לאדם חפץ בעל כרחו, ואם כן גם כאן החצר אינה נזקקת לקניין וממילא לא לדיני קניין חצר (כדברי הקצות שאין צורך בהקנאת גט אלא רק בנתינתו לידה), ולפיכך כל שנתן הגט במקום שיכולה לשומרו היא מגורשת מהתורה. נראה שדבריו נאמרו לא רק על ד' אמות אלא אף על מאה אמה, גם משום שסברתו נכונה ויכולה להיאמר גם לגבי מאה אמה וגם משום שדבריו מוסבים על דברי רבי יוחנן "לגיטין אמרו ולא לדבר אחר", ורבי יוחנן הוא זה שמבאר את משנתנו שמגורשת אף במאה אמה. שאר הראשונים לא הלכו בדרך זו ונזקקו ליישב כיצד מגורשת מהתורה.
הרמב"ן (עח ע"א ד"ה ארבע) עונה הן לגבי ד' אמות הן לגבי כל שיכולה לשומרו שכל המקדש על דעת חכמים מקדש, ובמקרה שמגרשה באופנים הללו הפקיעו חכמים את קידושיו מעיקרא. ומוסיף טעם לשבח לגבי מאה אמה, שיתכן שהתקנה נבעה משעת השמד, וזו גם הסיבה שכשפסקה הסכנה אמר שמואל לרב יהודה שלא ינהג כן ולא יעשה מעשה עד שיגיע הגט לידה ממש.
הר"ן (ד"ה היכי דמי), לעומתו, עונה שמשום הפקר בית דין הפקר קנתה את הקרקע, וממילא קנתה את הגט באגב, ולא כתב שהפקיעו קידושיו. נראה לדייק מכך שסבר כדעות שבכח בית דין לא רק להפקיר אלא גם להכניס לרשות אחרת (רשב"א בגיטין לו ע"ב ד"ה רבא, דלא כרבנו יונה בבבא בתרא נד ע"ב ד"ה ומי אמר), שהרי אם לא נאמר כן נמצא שהאשה זכתה בגט מן ההפקר ולא קיבלה אותו מבעלה.
הח"מ (ל ס"ק ה) מבאר שסבר שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא ולכן אין צורך באפקעינהו, והוא חלוק על רבנו ירוחם (נתיב כב ח"א קפא ע"ג; הובא בב"י כח, יג) שכתב לגבי המקדש בכסף ונותן את הכסף במעמד שלושתם, שהאשה מקודשת רק מדרבנן ולא מהתורה. החתם סופר (בסוגייתנו ד"ה אמר רב) בתחילת דבריו כתב כח"מ, אולם לבסוף נוטה לומר שגם לדעות שקניין דרבנן לא מועיל לדאורייתא, מכל מקום אם בחפץ שקנה מדרבנן קנה חפץ אחר הוא קנוי מהתורה, וכעין זה גם אם קנתה החצר רק מדרבנן מכל מקום מה שקונה על ידי החצר נקנה מדאורייתא. אף שצריך עיון מהי הסברא בכך 1 , מסתבר מאוד שכך הדין להלכה, שאם לא כן לא מצאנו ידינו ורגלינו, שהרי כל אחד יצטרך לסמן את כל חפצי ביתו אם קנאם בקניין דרבנן או דאורייתא שמא תמורתם יקנה טבעת בחליפין ובה יקדש אשה וכד'.
מדוע הרמב"ן לא ביאר כר"ן שמועיל מצד הפקר בית דין הפקר? עוד קשה, תירוץ הרמב"ן שמועיל מצד הפקעת קידושין מיישב רק את קניין ד' אמות בגט אך כיצד מועילים קידושין בד' אמות?
האבני מילואים (ל ס"ק ה) מסביר בעקבות קושיא זו שהרמב"ן מודה שקניינים מדרבנן מועילים מדאורייתא על ידי הפקר בית דין הפקר, אלא שסובר שבתקנת קניין ד' אמות לא מסתבר שתיקנו חז"ל להקנות את הקרקע עצמה כחצר ומיד לאחר מכן חוזרת להיות שייכת לרשות הרבים, אלא ודאי תיקנו רק שהחפץ הנמצא בד' אמות ייקנה. לכן קידושין בד' אמות מועילים מצד הפקר בית דין הפקר, אך בגט לא מספיק הקנאת הגט לאשה, כפי שהקשה בעצמו (עז ע"ב) על רש"י שלא מועיל קניין אגב בגט, אלא צריך גם שיהיה ברשותה, ולכן נזקק הרמב"ן לומר שבגט מועיל מצד אפקעינהו.
הוא מביא נפקא מינה בין הר"ן לרמב"ן לגבי שטר קידושין, שלדעת הר"ן הואיל וקונה גם את הקרקע קונה את השטר מהתורה, ואילו לדעת הרמב"ן שקונה רק את החפץ מקודשת רק מדרבנן, כי קידושי שטר הוקשו לגירושין וצריך דווקא ידה או חצרה.
עוד נימק, שהרמב"ן הבין שאינה קונה את הקרקע כי אחרת אם אדם זורק שטר קידושין, גט ושטר מכירה לשלושה אנשים שונים כיצד יוכלו לזכות באותו רגע, הרי החצר לא תוכל להיקנות לשלושתם. נראה מדבריו שלשיטת הר"ן אכן אי אפשר לעשות כן, ומשמע מכך שסובר שקנתה הקרקע לגמרי או על כל פנים לכל ענייני קניין חצר ולא רק לעניין קניית חפץ מסויים (למרות שבקצות שיג ס"ק א מבין שיכולה חצר לקנות עבור המשכיר גללי בהמה ועבור השוכר את שאר המציאות, אך שם לא מדובר על אותו רגע, וצריך לומר שברגע שנמצאים שם גללים שייך למשכיר לכל ענייני קניין חצר וברגע שנמצאים דברים אחרים שייך לשוכר לכל ענייני קניין חצר), וכן רעק"א כתב שאין ד' האמות נקנים לחצאין. על כל פנים עולה מדברי האבני מלואים נפקא מינה נוספת בין הרמב"ן לר"ן.
הר"ן כתב את הסברו, שהפקר בית דין הפקר לגבי החצר ומתוך כך קונה את הגט, לגבי קניין ד' אמות ואחר כך כתב בהסבר רבי יוחנן שכל שיכולה לשמור קונה שזה ודאי רק מתקנת חז"ל, אולם לא פירט כיצד מועיל מדאורייתא, ובפשטות נראה שסמך על דבריו למעלה לגבי ד' אמות, ואם כן הבין שגם במאה אמה מועיל מצד הפקר בית דין הפקר, וכן הבין הח"מ (ל ס"ק ה) כמוכח מדבריו.
אם נסביר את דברי הר"ן לגבי ד' אמות כהסבר הח"מ שהובא למעלה, שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא, ניתן לומר שלגבי מאה אמה ההשוואה אינה גמורה משום ששם לא הקנו לה את כל השטח, אלא שעיקר תירוצו לגבי ד' אמות שהפקר בית דין הפקר וקניין דרבנן מועיל לדאורייתא נכון גם לגבי מאה אמה, ולכן סמך על דבריו למעלה. אולם לדברי החתם סופר שמועיל רק משום שקנתה את הקרקע ושוב מה שתקנה על ידי הקרקע ייקנה לה מהתורה, נצטרך לומר שגם במאה אמה הקנו לה את כל השטח או לפחות את השטח שהשטר נמצא בו, וכמובן יש בכך חידוש גדול. ואכן כך משמע מלשון האבני מילואים (ל ס"ק ה) וכן הבין גם רבי שלמה איגר (רעק"א עח ע"א ד"ה כתב בני), ואילו רעק"א השיג על בנו וכתב שהר"ן ודאי כתב זאת רק לגבי ד' אמות לפי שהן שלה לכל מילי ולפיכך הן ממש כחצרה אולם מאה אמה אינן שלה לכל מילי ואין קניין לחצאין ולפיכך ודאי אינן כחצרה אלא שחכמים הקנו לה את הגט עצמו.
הרא"ש כתב כדברי הרמב"ן, שהתקנה מבוססת על הפקעת הקידושין, אולם דווקא לגבי דעת רבי יוחנן שקונה גם רחוק יותר מד' אמות כל שיכולה לשומרו, ואילו בתחילה כשעסק בד' אמות לא דן כלל בשאלה כיצד מועיל קניין מדרבנן לגט, ומשמע שהבין שבכך אין כל קושי ולא צריך לומר שהפקיעו קידושיו. לכן נראה שסבר לגבי ד' אמות כדברי הר"ן שחכמים הקנו לה את הקרקע וממילא זוכה בגט, אך במאה אמה הבין שלא מסתבר שהקנו לו את כל השטח ולכן נזקק לאפקעינהו. וכן הוכיח רעק"א (עח ע"א ד"ה כתב בני) מכך שעל דברי שמואל "את לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה" כתב הרא"ש שודאי לא בא למעט קניין ד' אמות הואיל ואין חולק על כך שד' אמות קונות, ואם נאמר שגם כאן הגירושין מבוססים על הפקעת קידושין, כלל לא היה ברור ופשוט שחכמים תיקנו להפקיע קידושיו. יש להעיר שהרמב"ן עצמו כתב בפירוש גם לגבי ד' אמות שמועיל מצד הפקעת קידושיו.
בדעת הרמב"ם מוכיח האבני מילואים ששיטתו היא שקניין מדרבנן אינו מועיל לדאורייתא, ואם כן יצטרך לומר לגבי גירושין בד' אמות שמועיל מצד אפקעינהו, ולפי זה צריך עיון כיצד מועילים קידושין בד' אמות. מתרץ האבני מילואים, שאמנם בקניין דרבנן לא באו חכמים והפקיעו את גוף הקרקע מדין התורה אך על כל פנים מועיל לכך שיהא מותר לה להשתמש בו, וכיוון שכך מועיל הקניין גם לעניין קניין חצר, על פי דבריו בקצות (שיג ס"ק א) שקניין חצר שייך בדרך כלל לשוכר ותלוי בשימוש ולא בבעלות על הגוף. הש"ך שם (שיג), לכל הפחות לפי תירוצו הראשון, סבר שהזכות לקניין חצר כן תלויה בגוף ולכן היא שייכת בדרך כלל למשכיר חוץ מבמקום שיש דעת אחרת מקנה. אם כן צריך עיון כיצד יישב את הרמב"ם. בסיכום לסוגיית "קניין חצר בחצר מושכרת" הסברנו את תירוצו הראשון שסובר שגם המשכיר וגם השוכר נחשבים כבעלים ולכל אחד מהם יש אפשרות לקנות על ידי החצר, אלא שזכות המשכיר גדולה יותר ולכן במקרה שיש חפץ הפקר בחצר ששניהם יכולים לזכות בו גוברת זכות המשכיר והוא הזוכה. לפי הסברנו אפשר ליישב שכמו שלשוכר יש יכולת לזכות בגלל שזכות השימוש בקרקע מחשיבה אותו במידה מסויימת כבעלים ודי בכך כדי שהחצר תקנה עבורו, כך כאן, כעין דברי האבני מילואים, הואיל ומותר לה להשתמש די בכך כדי שהחצר תקנה עבורה.

למי וממתי נקנים ד' האמות
כפי שנתבאר באבני מילואים, נחלקו הראשונים אם בקניין ד' אמות קונה רק את החפץ, וכן הבין הרמב"ן, או שקונה גם את הקרקע עצמה ומתוך כך קונה את החפץ בקניין חצר, וכן הבין הר"ן. בשיטת הר"ן שקונה את הקרקע יש לברר האם בכל רגע אדם קונה את ד' אמותיו או רק כאשר יש חפץ שיש באפשרותו לקנותו?
הב"ש (קלט ס"ק כה) כותב שאם הבעל זרק גט לד' אמותיה של אשתו אך עמד שם אדם נוסף שקדם לה אינה מגורשת לפי שד' האמות כבר קנויות לאדם השלישי ולפיכך אינה יכולה לקנותם. רעק"א (עח ע"א ד"ה לענ"ד) חולק וסובר שד' אמות מוקנות רק לאדם שיכול לקנות את החפץ, ולפיכך האדם השלישי שאינו יכול לזכות בגט אינו קונה כלל את ד' האמות וממילא האשה יכולה לקנותם, וכן אדם המוכר חפץ לחברו, למ"ד שקניין ד' אמות נתקן גם במקח ולא רק במציאה והפקר, גם אם יעמוד במקום אדם שלישי הוא לא יקנה את ד' האמות וממילא יוכל הקונה לזכות בחפץ. רעק"א הוכיח דבריו מסוגייתנו, שהגמרא מנסה לחפש מציאות שגם הבעל וגם האשה זוכים בד' אמות ומעמידה שבאו בבת אחת ודוחה שאי אפשר לצמצם, ואם הדין היה כדברי הב"ש, יכלה הגמרא להעמיד במקרה שעמד שם אדם שלישי ולאחר מכן הגיעו לשם הבעל והאשה ואז עזב השלישי, אלא על כרחך שהדין אינו כדעת הב"ש.
עוד כתב רעק"א , ששני אנשים שבד' אמותיהם נמצאת מציאה והראשון מביניהם שהגיע למקום אינו מעוניין לזכות במציאה, יזכה השני במציאה. הב"ש ודאי חלוק גם על דין זה, שהרי במקרה שדיבר עליו, שיש אדם שלישי הנמצא במקום הגט, ודאי אין עניין ואפילו לא יכולת לשלישי לקנות ובכל זאת מעכב, והטעם הוא שד' האמות קנויות לראשון גם בלי קשר למציאה מיוחדת זו, ולכן אף אם אינו מעוניין בה מכל מקום ד' האמות שייכות לו. אמנם צריך עיון מדוע לא נאמר שמסתמא רוצה לאפשר לשני לזכות בה ומסתלק מתקנת חז"ל המקנה לו את ד' האמות, והרי מבואר בב"מ י ע"א לגבי הנופל על מציאה שלא קנאה בקניין ד' אמות בגלל שגילה שלא ניחא ליה לקנות על ידי תקנת חז"ל, וצריך לומר שאמנם לא ניחא ליה לקנות חפץ מסויים זה ואכן לא יקנהו, אך בעצם קניית ד' האמות ניחא ליה שהרי אולי תיפול שם מציאה נוספת שיהיה מעוניין בה.
הרמ"א ודאי הלך בדרכו של רעק"א, ואף הקצין יותר, שכן כתב (חו"מ רסח, ב): "שנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות, או שעומדים שניהם ונפלה המציאה תוך ד' אמותיהן, קנו שניהן". משמע מדבריו שאף אם אחד קדם לחברו הואיל ובא קודם שנפלה המציאה אינו עדיף מחבירו, ועל כרחך לא סבר כב"ש שבכל רגע אדם קונה ד' אמותיו אף אם אין דבר שיכול לזכות בו. אמנם במקרה זה רעק"א חולק על הרמ"א ומודה לב"ש שהראשון זכה, כמוכח מסוגייתנו שהגמרא אומרת לגבי בעל ואשה הנמצאים באותם ד' אמות שיש לבדוק מי קדם לד' אמות, והרי במקרה זה הבעל זרק את הגט רק לאחר שנכנסו שניהם לד' אמות, ובכל זאת בודקים מי קדם.
לכאורה נראה שהב"ש ורעק"א נחלקו באופן התקנה אימתי נקנים לאדם ד' אמותיו. בדעת הב"ש נראה שכל אדם ההולך ברחוב, בכל רגע ורגע נקנים לו ד' האמות הסמוכות אליו, ולכן אפילו אם לא יוכל לזכות בחפץ שייכנס לשם בעתיד הוא זוכה בד' האמות ומעכב על אחרים מלזכות בהם. לעומת זאת לפי רעק"א הן קנויות רק בעת שנכנס לד' אמותיו חפץ שהוא רוצה לזכות בו ולכן מי שאינו זכאי או לא מעוניין בקניית החפץ לא זוכה בד' האמות.
אך לפי זה צריך עיון כיצד יתיישב רעק"א עם הדין בגמרא שמי שנכנס ראשון לד' האמות זוכה בחפץ גם במקרה שהחפץ נכנס לאחר ששני האנשים כבר היו בד' האמות? אפשר ליישב בשני אופנים: או שסובר שאמנם הקרקע נקנית רק במקרה שנכנס לד' אמותיו חפץ שהוא יכול ורוצה לקנותו אך הקרקע נקנית למפרע מרגע שנכנס, ולכן יכול להיקנות רק לראשון שנכנס אליה, או שהקרקע נקנית רק מרגע שהחפץ נכנס אך תיקנו שהיא תיקנה למי שנכנס ראשון. ויותר מסתבר כצד השני, כי אין צורך ותועלת בכך שתהיה מוקנית לו כבר מרגע שנכנס ואם כן אין סיבה שיתקנו כך. אך צריך להבין מדוע אם כן תלו זאת במי שנכנס ראשון. אפשר לומר שחז"ל הבינו שכך יהיו פחות מריבות והואיל ושורש התקנה הוא באבידה על מנת שלא יבואו לריב, כך תוקן גם לגבי גיטין. עוד אפשר לנמק, שדרכם של חז"ל להשתדל לא לתקן תקנות חדשות לגמרי יש מאין, אלא להסמיך אותם על דינים שכבר קיימים מהתורה ולהרחיבם 2 , וכאן הסמיכו את קניין ד' אמות על קניין חצר, והכי מתאים לייחס את ד' האמות ולהסתכל עליהם כחצר של מי שנכנס ראשון לתוכם.
ביארנו עד כה שלפי הב"ש הקרקע נקנית לכל אדם ברגע שנכנס לד' אמות חדשות. לפי זה לכאורה הב"ש צריך לסבור שד' אמות מועילות גם במקח וממכר ולא רק במציאה 3 . אולם לאחר הנימוק האחרון שהבאנו ברעק"א אפשר לומר שגם הב"ש סובר שהקרקע נקנית רק ברגע שהחפץ נכנס לתוכה, משום שאין טעם שחז"ל יתקנו מעבר לכך, אלא שבגלל שהתקנה מבוססת על דימוי ד' האמות לחצר והכי מתאים לראות את ד' האמות כחצר של מי שנכנס ראשון לתוכם, הם קונות רק עבור הראשון וגם כשאינו יכול לקנות מכל מקום הואיל ונראה כחצרו ולא כחצר אלו שנכנסו אחריו הוא מעכב את האחרים מלקנות. ולדעת רעק"א מי שלא זכאי לזכות בחפץ לא נכלל בחשבון ואיננו רואים בו כפוגם באלו שבאו אחריו מלראות ולהחשיב את ד' האמות כחצרם.

גט וחפץ שחציים מונח בד' אמות
את דברי המשנה: "מחצה על מחצה – מגורשת ואינה מגורשת" ניסה רב כהנא להעמיד בח' אמות מצומצמות והיה מונח הגט חציו בד' האמות של הבעל וחציו בד' האמות של האשה, אך הגמרא דחתה שבמקרה זה אינה מגורשת כלל שכן אגיד גביה דבעל. דברי הגמרא קשים, מדוע מנמקת שכל הבעיה היא רק מצד שאגיד גביה דבעל ומחוסר כריתות, הרי כלל לא הגיע לרשות האשה כל הגט?!
התוס' רא"ש עונה שאכן יכלה הגמרא לומר שאינה מגורשת הואיל ולא הגיע כל הגט לרשותה, ואף לו היה הגט חציו בחצרה וחציו ברשות הרבים ולא ברשות הבעל לא היתה מגורשת למרות שאין חיסרון בכריתות, אלא שהגמרא נקטה בטעם של כריתות שגם הוא נכון ואמיתי. לכאורה תירוצו קשה, כי הרבה יותר בסיסי לומר שאינה מגורשת כיוון שכלל לא הגיע לרשותה מלומר שעדיין יש איזשהו חיסרון בכריתות כיוון שאגיד גביה דבעל.
החזון איש (אה"ע קמז על דף עח ע"א) אכן מדייק מכאן שאם יהיה מונח הגט חציו בד' אמותיה וחציו בחוץ נחשב בידה והיא מגורשת, ומדמה זאת לגט הנמצא חציו בידה וחציו חוץ לידה (ורב כהנא סבר שאף אין בכך מחוסר כריתות כמו שחציו בידה וחציו בחוץ באויר הבעל לא נחשב מחוסר כריתות). התורת גיטין (קלט סע' טו), לעומתו, כותב בפירוש שבגט הנמצא חציו בחצר וחציו בחוץ ודאי אינה מגורשת. כבר הערנו בסוגיית "קניינים שונים בגט" שמהדימוי של החזון איש עולה שהבין שגם חלק הגט שמחוץ לידה נקנה לה בקניין יד, שלא כדעת התורת גיטין ורעק"א שנקנה בהגבהה. גם החזון איש מסייג שבחצרות ממש ודאי שלא קנתה במקרה כזה, אך לגבי תקנת ד' אמות סבר רב כהנא שלא תיקנו שגם המקנה וגם הקונה יהיו כשותפים אלא ייחשב כאילו הכל ברשות אחד מהם.




^ 1.ר' יהונתן הנדלר הציע שאמנם יש בכח חז"ל לתקן שיועיל אף מהתורה אלא שלא היו מעוניינים בכך, וכן משמע מלשון האבני מילואים (ל ס"ק ה. שם כתב: "מהני לי' על כל פנים קנין דרבנן שיהי' רשאי לאוכלו ולהשתמש בו כחפצו כיון דהפקר ב"ד הפקר אלא דלא אתי דרבנן לעשות אותו כמו שלו ממש"), ואם כן יש לחלק שדווקא באופן ישיר לא רצו לתקן באופן מוחלט נגד דין התורה, ולכן רק בכלי עצמו שקונה בקניין זה לא החשיבוהו כקנוי מהתורה.
^ 2.כגון בתקנת "שליחותייהו קעבדינן" שאף שבאמת מכח דיני שליחות לא מועיל כלל שידונו הדיוטות בשליחות סמוכים, מכל מקום חז"ל בחרו לא לתקן סתם שגם הדיוטות יוכלו לדון אלא הסמיכו זאת על דיני שליחות ותיקנו שידונו מכח שליחות של הסמוכים בדורות הקודמים.
^ 3.נחלקו בכך הראשונים. השו"ע (סי' רמג, כב) סתם כשיטה שמועיל ואילו הרמ"א (סי' ר, א) הביא רק את השיטה שלא מועיל (ותמה הש"ך מדוע לא ציין את דעת החולקים).
עוד בנושא גיטין
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il