בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי

undefined

הרב שמואל אליהו

טבת תשע"ד
14 דק' קריאה
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ
הגמרא (שבת קלג ע"ב) אומרת: תַּנְיָא "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" - הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת, עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשׁוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וּכְתוֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ - בִּדְיוֹ נָאֶה, בְּקוּלְמוּס נָאֶה, בְּלַבְלָר אוּמָּן, וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, "וְאַנְוֵהוּ", הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ, מַה הוּא - חַנּוּן וְרַחוּם, אַף אַתָּה הֱיֵה - חַנּוּן וְרַחוּם.

עד כמה הידור מצווה?
ובמסכת בבא קמא (ט ע"ב) הגמרא דנה בשאלה כמה צריך להשקיע בהידור מצווה. שהרי ראינו בגמרא (סוכה מא ע"ב) כי רבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז. האם כך ראוי שכולם יעשו? "אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַב זֵירָא, אָמַר רַב הוּנָא: בְּמִצְוָה עַד שְׁלִישׁ. מַאי 'שְׁלִישׁ'? אִילֵימָא שְׁלִישׁ בֵּיתוֹ, אֶלָּא מֵעַתָּה - אִי אִתְרַמִי לֵיהּ תְּלָתָא מִצְוָתָא, לֵיתִיב לְכוּלֵיהּ בֵּיתֵיהּ?!" אם מדובר בשליש מרכושו, האם אחרי שלוש מצוות ייתן את כל ביתו?
"אֶלָּא אָמַר רַב זֵירָא, בְּהִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה". אם מבקש לקנות ויש לפניו שתי ציציות או שני תפילין או לולבים או אתרוגים וכד', האחד רגיל והאחר מהודר במחיר יותר גבוה – אם המחיר הגבוה הוא עד שליש מהראשון, חייב לקנות את המהודר יותר.
"בָּעֵי רַב אַשִׁי, שְׁלִישׁ מִלְּגַיו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר?" השאלה היא האם מחשבים את השליש מתוך המחיר של המוצר המהודר, או שליש מעבר למחיר הזה. לדוגמה, אם מחיר אתרוג הוא 60 שקלים, האם צריך להדר עד מחיר 80 שקלים, שהוא עוד שליש מ-60, דהיינו 20 שקלים יותר, או עד מחיר של 90 שקלים, שביחד עם התוספת של 30 שקלים ההידור הוא שליש מהמחיר הכולל? בגמרא אין תשובה לשאלה זו והיא נשארת ב"תֵּיקוּ". ב"שולחן ערוך" (תרנו א) נפסק שהשליש הוא מלגיו. דהיינו שליש מהמחיר הראשוני. ולפי הדוגמה שהבאנו, יקנה אתרוג במחיר של עד 80 שקלים, ולא חייב לקנות אם עולה 90 שקלים.
ב"שולחן ערוך" כתב בסתם שההידור הוא רק כשיש ספק או במשקל מצומצם: "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואח"כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה". והביא דעה נוספת, שבכל מצווה צריך להדר "ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו (אפילו בלי שום ספק של משקל מצומצם) יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו".

הידור מצווה – לעשותם וליטול שכרם
ממשיכה הגמרא ואומרת: "בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי מִשּׁוּם דְּרַבִּי זֵירָא, עַד שְׁלִישׁ - מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ - מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". הסביר ה"בית יוסף" שם, כי בכל מצווה אומרים: אל תצפה לשכר בחייך. דכתיב: "היום לעשותם" (דברים ז יא - ע"ז ג.) ולא היום ליטול שכרם. אבל בהידור מצווה שעושים יותר משליש - יפרע לו הקדוש-ברוך-הוא בחייו.
כך מובא גם בגמרא (שבת כג ע"ב), שהשכר על הידור מצווה משתלם בחייו: "אָמַר רַב הוּנָא, הָרַגִיל בְּנֵר - הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה - זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. הַזָּהִיר בְּצִיצִית, זוֹכֶה לְטַלִית נָאָה. הַזָּהִיר בְּקִדוּשׁ הַיוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַרְבֵּי יַיִן". הגמרא מביאה סיפור על רב הונא, שהיה עובר ולומד ליד פתח ביתו של רב אבין הנגר. ראה רב הונא שרבי אבין ואשתו מהדרין במצוות נר שבת ונר חנוכה. אָמַר רב הונא: מהבית הזה יצאו שני אנשים גדולים. מספרת הגמרא, שלימים גדלו שניים מבניו של אבין הנגר והיו רבנים חשובים מאוד "רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין". שני אמוראים אלו מוזכרים בגמרא עשרות פעמים (עיין רש"י ותוס' שם).
המקור לחשיבות הידור מצווה ושכרה גם בעולם הזה נמצא בנבואת מלאכי בעניין בית המקדש. שם מסופר על ארבעים-ושניים אלף איש מאנשי הגולה שעלו לארץ-ישראל אחרי שבעים שנות גלות ומנסים לבנות את בית המקדש. אחרי הריחוק הגדול שהיה מאלוקים לפני חורבן הבית, אחרי הריחוק שהיה בחורבן ובגלות, הם צריכים לשמוע מהנביא שה' אִתם ואוהב אותם. אומר להם הנביא מלאכי: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם". אבל הם עדיין לא בטוחים באהבת ה' ושואלים: "בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ?".

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו
אחרי דברי החיזוק של מלאכי הוא אומר להם כי לא ייתכן לעבוד את ה' בלי אמונה וכבוד. בוודאי שלא ייתכן לעבוד את ה' בזלזול. "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו". אם אתם לא מכבדים - איך אתם מצפים שאלוקים ייתן לכם כבוד? ואם תשאלו: במה זלזלנו? בכך שאתם מקריבים קרבנות פגומים על המזבח. כנראה שאתם חושבים ש"שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא".
האם הייתם מעיזים להביא לפחה או למלך או למושל כלשהו כבש עיוור או פיסח בתור מתנה? האם הייתם מביאים כבש חולה או גנוב? ואם כבר הייתם מביאים תשורה כזאת, האם המושל היה מקבל אותה ונושא לכם פנים לעשות את בקשתכם? "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?". והלא ה' הוא לא מושל של כפר קטן. הרי "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ" גדול שמו של ה' ומהולל בגויים.

עשר בשביל שתתעשר
אומר הנביא מלאכי לבני-ישראל: נסו ותבחנו את ה' ותראו שתבוא לכם ברכה גדולה. "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג). במקרה זה - תראו שכר בעולם הזה.
הגמרא (תענית ט ע"א) מספרת שפעם ראה רבי יוחנן את בנו הקטן של ריש לקיש ושאל אותו מה למד היום בבית-הספר. אָמַר לֵיהּ הילד: "עַשֵּר תְּעַשֵּר". שאל הילד את דודו רבי יוחנן: מה פירוש "עַשֵּר תְּעַשֵּר"? השיב לו רבי יוחנן: עַשֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אָמַר לֵיהּ הילד: מְנָא לָךְ? אָמַר לו רבי יוחנן: לך תנסה. שאל הילד האם מותר לנסות את ה', והלא כתוב "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'"? ענה לו רבי יוחנן: בזה מותר לנסות את ה'.
כך למד רַבִּי הוֹשַׁעְיָא מהפסוק במלאכי שאומר במפורש: "וּבְחָנוּנִי נָא בָזֹאת". תבחנו אותי "אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי". אמר הילד לרבי יוחנן דודו: אם הייתי מגיע לפסוק הזה במלאכי, לא הייתי צריך את דבריך או את דברי רבי הושעיא רבך. הרי מפורש לגמרי בפסוק שבעניין זה מותר לנסות את ה'.

הדרכה נבואית בדרך לגאולה
הדברים הללו של מלאכי נאמרים כמה וכמה פעמים לעם ישראל בתקופה שאחרי גלות בבל. נראה שאחרי הגלות המרה יש הכרח לבנות מחדש את מערכת היחסים הבריאה עם אלוקים. לא כעס ולא יחס של עבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, כי אם יחס של אהבה ואחווה, שלום ורעות.
שלושה נביאים נשלחו לעם ישראל להעלות אתם מן הגולה על מנת לסייע להם לבנות מערכת של אמון עם אביהם שבשמים. הנביא מלאכי היה אחד משלושה הנביאים הללו, והוא הדריך אותם בעניין הבנייה, גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רוחנית, כפי שמבואר בכתובים (זבחים סב ע"א; סוטה מח ע"ב).
ביחד אתו נמצא הנביא חגי. גם הוא מחזק את עם ישראל ואומר להם בשליחות ה': "אֲנִי אִתְּכֶם". ממש כמו שנאמר לישראל במצרים "אהיה אשר אהיה". אני אתכם. חגי גם מסביר להם כי למרות שה' אתם, אין להם ברכה אם הם בונים את בית ה' ברפיון. "יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ".
"עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל, וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ". על כן "זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה - וְהָבֵא מְעָט. אָכוֹל - וְאֵין לְשָׂבְעָה. שָׁתוֹ - וְאֵין לְשָׁכְרָה. לָבוֹשׁ - וְאֵין לְחֹם לוֹ. וְהַמִּשְׂתַּכֵּר - מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב". אם תבנו באמונה גדולה תראו שפע גדול. אם רק תתחילו - "מִן הַיּוֹם הַזֶּה - אֲבָרֵךְ".

לב חלש מפיל אבנים חזקות
כמו הנביא מלאכי, גם חגי מזהיר אותם מיחס לא נכון לבית המקדש ולכל דבר שבקדושה: "הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם". יש ביניכם אנשים שרוצים גאולה שלמה בבת אחת, וכשהם רואים את הבית השני בתחילתו - הם מזלזלים במקום לעזור לו. "מִי בָכֶם הַנִּשְׁאָר אֲשֶׁר רָאָה אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בִּכְבוֹדוֹ הָרִאשׁוֹן וּמָה אַתֶּם רֹאִים אֹתוֹ עַתָּה, הֲלוֹא כָמֹהוּ כְּאַיִן בְּעֵינֵיכֶם".
רש"י מסביר כי הכוונה של חגי היא לתחילת בניין הבית השני, לאחר שכורש קרא להם לבנותו. בתחילת ספר עזרא מתואר שם היום הנורא ההוא: "וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל". יש לבוש, יש חצוצרות, ואפילו בני אסף נשארו מהבית הראשון. יש גם השירים שחיבר דוד מלך ישראל. ויש אולי כלי הנגינה שבנה דוד. מה שהיה חסר להם זה אמונה, ביטחון ושמחה.
"וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל". הבכי כל כך מתחזק עד ש"אֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק".
את הבכי הזה שומעים "צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן" והם מבינים שאולי האבנים של הבניין חזקות, אבל הלב של ישראל חלש. האמונה חלשה. העוצמה חלשה. לכן הם מנסים להפריע. בתחילה הם מנסים להפחיד את העולים מפני בניין בית המקדש. "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת". אחר כך הם כותבים כתבי שטנה לכורש ולאחשוורוש. "וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס".
כורש לא מקבל את הלשון הרע של הצרים שנעזרים ביהודים חלשי אופי. אבל אחשוורוש מקבל את כתב השטנה ומקפיא את הבנייה של בית המקדש עד ימי דריווש המלך. על זה נאמר: "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה וּבְשִׁפְלוּת יָדַיִם יִדְלֹף הַבָּיִת" (מגילה יא ע"א).

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'
אחרי דברי הביקורת מחזק אותם חגי ואומר להם: "וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְבָאוֹת". כל הנבואות שניבאתי בשבילכם - קיימות. הברית שכרתי את האבות - קיימת. "אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ". אל תפחדו. דעו לכם אני שומר עליכם. "הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ" של ה'.
חכמינו במדרש (רבה בראשית יד ו) קוראים לאברהם אבינו "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים", כי הייתה לו אמונה גדולה. רק באמונה גדולה אפשר לייסד את עם ישראל. הנביאים בימי הבית השני מתאמצים להחזיר את האמונה הגדולה לעם ישראל. אמונה באהבת ה' אלינו.
על הקטנוּת באמונה שילמנו לא פעם מחיר כבד. כך היה בימי העגל, שלא האמנו באהבת ה' אלינו וחשבנו שהוא עוזב אותנו. כך היה בימי המרגלים, שלא האמנו כי הקב"ה יכול לנצח את הענקים ובאנו לידי בכי. צריכים להפסיק עם הבכי. צריכים שמחה ואמונה. "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה'" (זכריה ב יד). "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (זכריה א ב). "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ט).

אל תיפול בקטנות אמונה
הנביא זכריה (ד, י) אומר להם: "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת, וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל". מסביר רש"י שם כי הכוונה היא ליסוד הבית השני, אשר הוקטן בעיניהם ובגללו כבודם כל כך התבזה והתבזבז.
רבי אליעזר מסביר בגמרא (סוטה מח ע"ב), כי הקטנות הזאת באמונה היא אחד הסימנים של חסרון בית מקדש. והדרך להחזיר את בית המקדש היא להחזיר תחילה את האמונה הזאת. כך אומרת המשנה: "משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל. שנאמר: "הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם" (תהילים יב). הגמרא שם מסבירה ש"פסקו אנשי אמנה" פירושו: "שפסקו בני אדם שמאמינין בקדוש ברוך הוא. דתניא רבי אליעזר הגדול: אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, אינו אלא מקטני אמנה?".
הגמרא שם ממשיכה ואומרת, כי גם צדיקים יכולים להיות קטני אמונה, וכדוגמה היא מביאה את הזקנים שהיו בתחילת יסוד הבית השני, שבגלל חסרון אמונה בכו כשראו את יסוד הבית. היא גם אומרת כי הצדיקים קטני האמונה עתידים לחזור בעתיד ולגרום פעם נוספת ביזיון לאמונה: "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (זכריה ד) 'כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת' - מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים, שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? קַטְנוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". מן הסתם הגמרא מזהירה אותנו על מנת שלא ניפול גם אנחנו באותה קטנות אמונה.

קטנות אמונה – קיום מצוות בלי הידור
רש"י מסביר כי אותה קטנות אמונה שגורמת לצדיקים ביזיון כוללת קיום מצוות בלי הידור ובלי כבוד. ממש אותם הדברים שמהם מזהירים חגי, זכריה ומלאכי את בוני הבית השני. אנשים שמקיימים מצוות ולא מסכימים "לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים". הקב"ה מתנהג עם ה"צדיקים" הללו באותה מידה שהם נוהגים, ולכן עתידים הם "שיתבזו שולחנם לעתיד לבא". ח"ו. ובמה מתבזים? שקוראים אל ה' ולא נענים. וזו אשמתם "מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת". אתם גורמים ביחס שלכם להסתרת פנים "הֲיִשָּׂא מִכֶּם פָּנִים?".
היחס הזה מזכיר דבר נוסף שיש בו התחלה. בתחילת ספר בראשית (ד) מובא הסיפור של קין והבל העוסק בדיוק במיסוד מערכת היחסים שבין אלוקים לאדם: "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה': וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן. וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו".
אצל הבל מצוין כי הוא מביא את הטוב של מה שיש לו – "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". על קין, לעומתו, לא נאמר כך, וההבדל בולט. גם התוצאה בהתאם. אלוקים לא שועה למנחתו של קין. אבל במקום שקין יכעס על עצמו - הוא כועס על הבל אחיו והורג אותו.

הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת

במקדש – הכול מכובד
הגמרא מלמדת כי אסור להשתמש למקדש בדברים לא מכובדים, והיא מסתמכת על דברי הנביא מלאכי שהבאנו לעיל. הרמב"ם (הלכות איסורי מזבח פרק ב הלכה י) כותב כי מטעם זה אסור להקריב במזבח בהמה שיש בה טרפה. "בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה - אסורה לגבי המזבח. הרי הוא אומר: הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך?" (ועיין "כסף משנה" שם האם הוא מהתורה).
הגמרא (סוטה יד ע"ב) דנה בכלי שרת שהיו בבית המקדש. לדעת חכמים אי-אפשר לעשותם מעץ מטעם "הקריבהו נא לפחתך" (שו"ת נוב"י מהדו"ת יו"ד סי' רג בהגה). לדעת רבי יוסי אפשר לעשותם מעץ, אבל לא מנצרים ומכפיפה מצרית מהטעם של "הקריבהו נא לפחתך".

לא כל הזהב נוצץ
עם זאת צריך לזכור כי הדין של כלי שרת מזהב נאמר כשיש זהב וכסף ומביאים של עץ. אבל כשאין, אפשר לעשות אפילו את המנורה הטהורה משיפודים של ברזל. כך מספרת הגמרא (ראש השנה כד ע"ב) על מלכי בית חשמונאי שבתחילה עשו את המנורה מ"שפודין של ברזל וחיפום בבעץ. העשירו - עשאום של כסף. חזרו העשירו - עשאום של זהב".
הגמרא (ערכין י ע"ב) מספרת על כלי המקדש: "תנו רבנן אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב. נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה. צלצול היה במקדש, של נחושת היה והיה קולו ערב, ונפגם. ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ולא היה קולו ערב. נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה".

טעם לפגם בהדלקה
לא רק בבית המקדש קיימת ההלכה של כבוד, גם בבית הכנסת הדין כן. כך מובא ב"שולחן ערוך" (יורה דעה - סימן קד ב). אם נפל דבר איסור למאכל - אוסר את המאכל שנפל לתוכו והתבשל גם אם הוציאוהו - כי נתן טעם. אבל אם מדובר בדבר מאוס - הוא לא אוסר, כי הטעם שלו פגום. זה נקרא "נותן טעם לפגם". כתב על זה הרמ"א בשם כמה ראשונים: "ובמקום שהשומן מאוס לאכול, אסור להדליקו גם כן בבית הכנסת, משום הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א, ח).
מהלכה זו למד ה"בן איש חי" כי אם נמצא עכבר מת בתוך כד השמן, אף שיש שישים כנגד העכבר, אם אותו השמן מאוס לאכילה למרות שהוא כשר הוא נפסל להדלקת נרות שבת שמברכים עליהם, משום "הקריבהו נא לפחתך". וכתב המשנה ברורה כי כן הדין גם בנר חנוכה (משנה ברורה קנד ס"ק נ. וכן בחכמת אדם - כלל נח).
טוב שמן טוב
כותב ה"בן איש חי", כי מי שהניח השמן תחת המיטה לא ידליק בו נר חנוכה ולא נר שבת, "משום דכל מדין דאכילה שורה עליו רוח רעה, וכיון שנימאס לאכילה - נמאס למצוה. משום 'הקריבהו נא לפחתך', אבל אם השמן הוא מר שאינו בר אכילה אינו שורה עליו רוח רעה ושרי".
ובשו"ת "תורה לשמה" (סימן קח) הוסיף ה"בן איש חי" וכתב כי יש לדאוג שאפילו המים ששמים תחת השמן להדלקת נר שבת או חנוכה לא יהיו מים שהיו תחת המיטה שישנו עליה. "ואע"פ שאין המים עצמם נדלקין ורק נותנם שם כדי להגביה השמן, עם כל זה לצורך נר שבת נתנו ומאחר דרוח רעה שורה עליהם - הרחק מהם".
על-פי זה היה מורה הרב זצ"ל לא להשתמש להדלקה לכתחילה בשמן שנפסל לאכילה בגלל חומציות יתר, הוא השמן שנקרא "שמן למאור". והיה אומר: אם הוא נפסל לאכילה - איך תיקח אותו להדלקה של נר מצווה? וכי הדלקה של מצווה פחות חשובה מהאכילה שלך?

יין נוכרים אינו מבושם להבדלה
ב"שולחן ערוך" (אורח חיים הלכות שבת סימן רצז סעיף ג) מביא הלכה בשם הרשב"א בתשובה כי שקים מלאים בשמים שמשימים העובדי כוכבים תוך קנקני היין, אע"פ שמותר להריח בהם כי היין של הגויים לא מועיל לבשמים, אעפ"כ אין מבדילים עליהן כי זה לא כבוד למצווה שדבר שהיה במגע עם יין של נכרים ישמש להבדלה. כך כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רלד) ש"אסור משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א ח) ועוד דכל שיש בו איסור מעורב אפשר דמימאיס למצוה". וכן הביא הש"ך משמו (יורה דעה סימן קח).

עושים כבוד לקידוש
הגמרא (בבא בתרא צז ע"ב) דנה בסוג היין שמותר בקידוש, ואומרת שאסור לקדש על יין שריחו רע או שהיה מגולה. וכן פסק ב"שולחן ערוך" (אורח חיים - ערב ס"ע א) שיש כמה וכמה יינות שאין מקדשים עליהם כיוון שאינם מכובדים.
וכתב ה"משנה ברורה" (רעב ס"ק א) שאפילו אם אין לו יין אחר לא יקדש בו. ואפילו בדיעבד אם קידש משמע מדברי הרמב"ן שהובא ב"בית יוסף" שלא יצא ידי חובה. ואסור גם להבדיל על יין כזה כיוון שהאיסור הוא משום "הקריבהו נא לפחתך", ואין הבדל בין קידוש להבדלה. כן מובא ב"ברכי יוסף" בשם ספר "בית יהודה" (ראה שו"ת כתב סופר או"ח סי' פח. וכן בן איש חי, שנה שניה בראשית כה).
ובספר "אליהו רבה" (או"ח - סימן קפג) למד מזה גם לדברים אחרים וכתב כי גם גביע הקידוש צריך להיות נקי מאותו טעם של "הקריבהו נא לפחתך". ואם שרה בו לחם לא יכול לקדש בו עד שידיחהו. וכן למד על דברים אחרים שלא נחשבים מכובדים בין בני-אדם שלא עושים כן בקידוש.

כשר אבל גרוע
ב"ברכי יוסף" (סימן קעה ג) הביא מעשה מאחד שבליל התקדש חג הפסח בירך על יין ומצאו יין כשר אבל גרוע. וכתב לו כי גדול כח מצוה מן המובחר כדאמרי' במנחות דף ס"ד דאם שחט בשבת קרבן כחוש לחובת היום, ואח"כ שחט קרבן טוב ממנו - פטור, ולא נקרא שחילל שבת בשחיטה מיותרת זו כיון שאינה מיותרת. ולא עוד אלא שאומרים לו לכתחילה הבא קרבן טוב ושחוט בשבת (כן פסק הרמב"ם סוף פ"ב דשגגות). ולא חוששין למלאכות דאוריתא.
ומסיים ה"ברכי יוסף" ואומר על יין זה: "והדברים קל וחומר בנידון דידן דאמרין ליה שלח נא ביד תשלח להביא יין הטוב לקיים מצות כוסות הנותרים". אמנם הוא לא אומר כי מי שקידש על יין בינוני נפסל יינו וקידושו כמו ביין מגולה או ביין שריחו רע. אבל לכתחילה בוודאי שצריך לקדש על יין משובח משום כבוד ה'.

בניין בית שלישי – בלב ובכבוד
ולא יעשה אדם את מצוות ה' בלי לב ובלי כבוד כמו שהיה לפני חורבן בית ראשון. "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט יג). אלא יעשה כל מצווה עם כל הלב, במשובח ביותר שיש לו. כמו שלימדו הנביאים בזמן הגאולה שהייתה להם בימי הבית השני. שהרי אינו עושה את המצווה רק על מנת לצאת ידי חובה, אלא לקדש שמו של הקב"ה בעולם. וכל שכן לימינו שאנו מצפים לבניין הבית השלישי בכל יום. וזו ההכנה הנכונה לבניינו.
ויהי רצון שיתקיים בנו האמור בנבואת חגי שם (ב) "וְהִרְעַשְׁתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד אָמַר ה' צְבָאוֹת" וכן מה שאמר שם אחרי כן: "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" אמן ואמן.

טוב שמן טוב
מספרת הרבנית צביה אליהו שתחיה, אשת הרב זצ"ל: לפני חג השבועות התשע"א, כשנה לאחר פטירת הרב זצ"ל, התקשרו אלי אנשים מהיישוב אבני-חפץ שבשומרון. בתם נפגעה קשה בראשה בתאונת דרכים, והייתה משותקת כבר כמה ימים מבלי שיכלה להזיז איבר מאיבריה. הם ביקשו חתיכה מהאתרוג שהרב בירך עליו בסוכות. אמרתי להם שהאתרוג הזה שמור לנשים שלא מצליחות להרות, ואינני יודעת מה יכול לעזור לה. מיד לאחר מכן נזכרתי במקרה של ילדה אחרת משותקת, שהרב הציע למרוח אותה בשאריות השמן של נרות חנוכה, והיא אכן קמה על רגליה.
לקחתי מקערית השמן שבה היו שאריות של שמן מנרות חנוכה שהרב הדליק, שאריות של שמן מנרות שבת שאני הדלקתי ושאריות של שמן שהדלקנו לרב במשך השנה שלאחר פטירתו. נתתי להורים מהשמן הזה, וביקשתי שיניחו על הילדה, ואולי זכות המצווה של הרב תעזור לה להתעורר ולקום על רגליה.
זה היה פלא ממש, כי כעבור שעתיים הבחורה התעוררה וחזרה לחיים. השמועה על השמן הפלאי של הרב זצ"ל עשתה לה כנפיים, והגיעו אלי מקרים נוספים של אנשים שהשתתקו. לא לכולם זה הועיל, והאמת היא שאינני יודעת למי זה הועיל ולמי לא. בכל מקרה, שלושה מהאנשים סיפרו לי שזה הועיל להם.
כל הדבר הזה הוא פלא גדול. איך יותר משנה אחרי פטירתו של הרב זצ"ל, טיפות השמן של נרות החנוכה שהדליק, שהיו מעורבות בתוך שאר השמן, הועילו לבחורה המשותקת הזאת. אין זאת אלא שהיו במצווה הזאת הרבה כוונה והרבה יראת שמים.

יעשה כל מצווה עם כל הלב, במשובח ביותר שיש לו. שהרי אינו עושה את המצווה רק על מנת לצאת ידי חובה, אלא לקדש שמו של הקב"ה בעולם

לא כלה דרכנו . האם כלה שלא שמה כיסוי ראש אחרי החופה חייבת להישאר עם טול?
כן.

לא בוכים על יין שנשפך . האם בשבת מותר לנגב במפית חד-פעמית יין שנשפך על השולחן?
אפשר להניח ולספוג, אך לא לנגב מחשש סחיטה.

שרוולים לש"ץ . האם לגברים ישנה בעיה ללבוש חולצה שהשרוולים שלה קצרים מעט מהרגיל?
יש מקומות שבהם זו בעיה להתפלל כש"ץ עם חולצה בשרוול קצר שמכסה פחות מחצי מהחלק העליון של הזרוע (בין הכתף למרפק). אמנם אם זו רגילות של הציבור באותו מקום – אין בכך בעיה. יש מקומות שבהם מביאים שרוולים עם גומי לכסות את הידיים של שליח הציבור שיש לו חולצה קצרה. לפי דעתי שרוול קצר עדיף, כיוון שאף אחד לא היה הולך עם השרוולים הללו לפני מלך מחמת שאינו מכובד. אבל עם שרוולים קצרים היום הולכים לפני שרים, נשיאים ומלכים.

מיקי-חומוס . האם אפשר לאכול חומוס של חברת "מיקי" שכתוב עליו שהוא בישול ישראל?
לא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il