ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
מעוז נריה בן הדס
המחלוקת באישו משום ממונו
רש"י (ד"ה משום ממונו, ועוד) כותב שלדעת ריש לקיש המחייב משום ממונו החיוב הוא רק במקרה שאכן הגחלת שייכת לו, ואילו התוס' (ד"ה אשו משום ממונו) חולקים וכותבים שחייב אף כשהדליק באש של אחר.
נראה מכך שלדעת רש"י יסוד מחלוקת האמוראים הוא בשאלה ממונית האם יש בעלות על אש, כלומר, האם אש נחשבת לדבר שיש בו ממש, או אולי מחלוקת כוללת יותר, אם יש בעלות על דברים שאין בהם ממש, שלדעת ריש לקיש יש בעלות על אש ולכן חייב משום ממונו ולדעת ר' יוחנן אין. ולכאורה תהיה נפקא מינה ממחלוקתם אם אפשר לקדש אישה באש וכן אם מותר לגנוב אש.
אולם הסבר זה נסתר מתוספתא המובאת בביצה ל ע"א, בה נאמר שאין מעילה בשלהבת אלא רק בגחלת וכן המודר הנאה מחברו רשאי להנות משלהבתו, ומשמע מכך שאין כלל בעלות ממונית על אש, וכמו שאין באש מעילה כך מסתבר שאי אפשר לקדש אישה באש וכן שאין איסור גניבה באש, ודחוק לחלק ביניהם.
לכן נראה לבאר בדעת רש"י באופן אחר, ואכן אם נדייק בדבריו, הוא לא כתב בשום מקום שצריך לפי ריש לקיש בעלות על האש, שזה דבר שאינו אפשרי לפי המבואר בביצה, אלא כתב שצריך בעלות על הגחלת, ולפי זה נראה שנחלקו האמוראים אם הולכים לפי הגחלת או לפי השלהבת, כלומר, לדעת ריש לקיש הואיל ומקור האש מהגחלת ועל הגחלת יש בעלות ניתן לחייב משום ממונו, כשם שמחייבים על תרנגול שהזיק על ידי רוח שבכנפיו הואיל והתרנגול גופו ממון, ואילו ר' יוחנן סובר שבגלל שלגחלת עצמה אין שם מזיק כלל וכל הנזק נגרם רק מהשלהבת אין ללכת לפי הגחלת אלא לפי השלהבת, והשלהבת אין בה ממשות ואין על כך בעלות לכן לא ניתן לחייב משום ממונו. הסבר זה מדוייק בדברי רש"י (ד"ה הא לית) המפרש את דברי ר' יוחנן שאין באש ממש "דשלהבת היא המזקת", כלומר הדגש בדברי ר' יוחנן הוא שהשלהבת היא המזקת ולא הגחלת.
לעומת זאת, לדעת התוס' שגם לריש לקיש לא צריך בעלות ממונית ממש, נראה שכוונת ריש לקיש לחייב על אש גם אם לא נחשב ממונו ממש, אך חייב משום שזוהי תקלתו שנוצרה על ידו, ואותו הגורם המחייב על ממונו מחייב גם על תקלתו. וכן כותב בפירוש תוס' רבנו פרץ (ד"ה ורשב"ל): "והא דאמר משום ממונו לאו דוקא, אלא ר"ל תקלתו", וכן מדוייק מדברי הרא"ש (סי' ח) הכותב שהתורה חייבתו "כאילו ממונו מזיק". המנחת שלמה (כב ע"א ד"ה לית ביה מששא) תלה מחלוקתם בחקירת האחרונים ביסוד החיוב בנזקי ממונו, אם יסוד החיוב הוא חובת השמירה על ממונו או אחריות על נזקים שנעשו כתוצאה מממונו, שריש לקיש סבר שהחיוב הוא חובת השמירה, ואם כן ניתן לומר שחייב לשמור גם על תקלתו כשם שחייב לשמור על ממונו, אולם לר' יוחנן שיש לאדם אחריות על נזקים הנעשים מחפציו, כיוון שאין בעלות על אש ממילא אין לו אחריות על תוצאות הנזקים של האש.
למסקנת הסוגיא
עד כה עסקנו במחלוקתם כפי שהציגה אותה הגמרא בתחילת הסוגיא, אולם למסקנה הסיקה שמודה ר' יוחנן שניתן לחייב משום ממונו. לפי פשט הסוגיא ורוב הראשונים, ר' יוחנן סובר שניתן לחייב גם משום ממונו וגם משום חיציו, ולפי הסבר המהרש"ל ברש"י ועוד, כפי שיובא בהמשך (ביחס לביאור המחלוקת באישו משום חיציו), הוא סובר שהחיוב משום ממונו אלא שבשונה משאר נזקי ממון יש באש ישירות יותר גדולה לאדם עצמו ולכן לעניינים מסויימים נידון כאדם המזיק. מכל מקום, לכל הפירושים למסקנה מודה ר' יוחנן שניתן לחייב משום ממונו, ואם כן לפי הסבר מחלוקתם לפי שיטת התוס' צריך לומר שר' יוחנן מודה שגם על תקלה ניתן לחייב כאילו ממונו הזיק, ולפי הסבר מחלוקתם לפי שיטת רש"י צריך לומר שמודה שניתן לחייב משום ממונו מכח בעלותו על הגחלת.
המחלוקת באישו משום חיציו
המחלוקת השנייה בין האמוראים היא אם ניתן לחייב באש משום חיציו, ומקושיות הגמרא עולה שאם נחשב כחיציו יש לדונו כאדם המזיק ולכן יש לחייבו אף על טמון וכן אם שרף שדה ועבד אומרים קים ליה בדרבה מיניה, ובפשטות משמע מהגמרא שניתן לחייבו מיתה מדין רוצח, ובמסקנה מוסיפה שכשחובל באדם יש לחייבו גם בד' דברים (צער, ריפוי, שבת ובושת).
אש המחלוקת – באיזו אש נחלקו?
יש לברר באיזה אופן של אש נחלקו. בשיטת ריש לקיש, רש"י (ד"ה האי) מנמק שלדעתו לא נחשב כוחו משום שאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק, ואילו רבנו חננאל (ד"ה ריש לקיש) מנמק שהאש אינה הולכת מכוחו אלא מכח הרוח. משמע מדבריו שדווקא בגלל הרוח אינה נחשבת לכוחו אך במקרה שאין צורך ברוח אלא האש מתפשטת מאליה יודה ריש לקיש שנחשב לחיציו.
מאידך, התוס' בסנהדרין (עז ע"א ד"ה סוף חמה) דנים בשיטת רבי יוחנן, ושם בתירוצם הראשון נוקטים שמחייב משום חיציו גם באש המתפשטת על ידי הרוח, ואפילו במקרה של אבנו וסכינו שהניח על ראש הגג ובאה רוח והפילתם, ואילו בתירוצם השני סוברים שרבי יוחנן עסק דווקא באש שאינה מתפשטת על ידי רוח. התוס' בסוגייתנו (ד"ה אשו משום חציו) נוקטים כתירוצם הראשון שם וכותבים שגם אם לא הבעיר את האש בעצמו אלא פשע ולא שמר גחלתו נחשב לחיציו לדעת רבי יוחנן1.
נמצא, שלדעת רבנו חננאל נחלקו דווקא באש המתפשטת על ידי הרוח; לדעת התירוץ השני בתוס' בסנהדרין נחלקו דווקא באש המתפשטת מאליה; ולפי התירוץ הראשון בתוס' בסנהדרין נחלקו גם באש המתפשטת מאליה וגם באש המתפשטת על ידי הרוח. כמו כן לדעת רש"י, נחלקו באש המתפשטת מאליה ומסתבר שגם באש המתפשטת על ידי הרוח (מכח הקושי על התירוץ השני בתוס' בסנהדרין, שיובא לקמן).
לכאורה תירוצם השני של התוס' קשה מאוד מסוגייתנו, שהרי הגמרא בבואה להדגים מקרה של כלו חיציו נקטה במקרה שבעת ההבערה היה כותל שחסם את יכולת האש להתפשט ולאחר מכן הכותל נפל, והרי לפי תירוץ זה כל מקרה בו האש התפשטה רק בעקבות הרוח נחשב לכלו לו חיציו, ולא צריכים לחפש מקרה כה מיוחד2.
מאידך, גם על רבנו חננאל קצת קשה. הגמרא הקשתה על ריש לקיש משורף גדיש ובו עבד כפות שפטור על הגדיש משום קים ליה בדרבה מיניה, משמע שנחשב לחיציו ולא רק לממון המזיק, ומיישבת את ריש לקיש שמדובר בהצית ישירות את גופו של העבד. לדברי רבנו חננאל לא צריך להעמיד דווקא בהצית ממש את גופו של העבד אלא מספיק להעמיד שהצית את הגדיש והאש התפשטה ללא רוח. אולי על פי רוב האש לא כל כך מתפשטת בגדיש ללא רוח ולכן נקטה הגמרא במקרה מצוי יותר, וצריך עיון.
פשע באש שלא הדליקה
כאמור, התוס' (ד"ה אשו משום חציו) והרשב"א כותבים שגם לדעת ר' יוחנן שאישו משום חיציו, אין צורך שיבעיר בעצמו את האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו הרי אלו חיציו. הרשב"א כותב שכן מוכח לקמן, וכוונתו בפשטות לדברי הגמרא בדף כג ע"א לגבי כלב שנטל חררה והדליק הגדיש, ששואלת הגמרא "וליחייב נמי בעל גחלת?!", משמע שאף שלא הוא הדליק את השדה חייב הואיל ולא שמר על גחלתו.
דברי התוס' והרשב"א קשים, כיצד ניתן להחשיב פשיעה בשמירה הנעשית בשב ואל תעשה לחיציו של אדם ומתוך כך להחשיבו כאדם המזיק בכוחו. עוד קשה מדברי הגמרא בדף כג ע"א, האומרת שאם בשעת ההבערה הייתה גדר שנפלה לאחר מכן ויכול היה לגודרה ולא גדרה, לא ניתן לחייב משום חיציו הואיל וכלו חיציו, והרי לפי דברי התוס' והרשב"א יש לחייבו על כך שלא שמר על האש ואין סברא לחלק בין לא שמר על הגחלת ללא שמר על האש המתפשטת.
בעקבות זאת, הדרכי דוד והברכת אברהם כתבו שצריך לדחוק בתוס' ולבאר שודאי אם לא הדליק כלל את האש פטור משום חיציו, וכוונת התוס' היא שאין צורך שיבעיר את גוף הדבר שניזוק אלא חייב משום חיציו אפילו אם הדליק את שדהו ומשם נתפשטה האש והזיקה את הדבר הניזוק. סיוע לכך יש להביא מהתנסחותו של הרא"ש (סי' ח) "ואפילו הדליק האש בתוך שלו ופשע בשמירתו והלך ודלק בתוך של חבירו".
למעלה ראינו שיש ראשונים שסברו שאש נחשבת ממש ככוחו ויש שהבינו שזו רק הרחבה הלכתית של גדר כוחו לעניין נזקי ממון, אך לפי כולם מסתברים דברי האחרונים שלא שייך לייחס אש לכוחו באי שמירה בלבד אלא רק כאשר הבעיר בעצמו. כך נצטרך לומר גם לגבי התירוץ הראשון בתוס' בסנהדרין, לפיו רבי יוחנן מחייב משום חיציו אפילו באבנו וסכינו שבראש הגג. עלינו לבאר שנחשב חיציו משום שגם הוא היה שותף בפעולה והניח בראש הגג אך אם לדוגמא ירש בית עם אבנים על גגו, ודאי לא נחשיב זאת כחיציו.
עד כמה האש מוגדרת ככוחו? לאלו עניינים?
עוד יש לברר עד כמה נחשב ככוחו לגמרי והאם זהו דין מסויים בדיני נזיקין או התייחסות כללית יותר.
התוס' בסנהדרין (עז ע"א ד"ה סוף חמה) כותבים שלדעת ר' יוחנן שאישו משום חיציו, אין זה רק דין בנזיקין אלא גם יש לחייב רוצח במיתה, כמוכח מסוגייתנו שאמרה הגמרא שלדעת ר' יוחנן השורף גדיש ובו עבד פטור על הממון משום קים לי בדרבה מיניה. ומוסיפים וכותבים שלדעתו גם לעניין שחיטה אם נופלת מידיו סכין ושוחטת כשר הואיל ונחשב כנשחט מכח גברא, ולא מסתבר לחלק בין שחיטה לנזיקין.
לגבי דין רוצח, מבואר כך גם בדברי הרשב"א והרא"ש בסוגייתנו, שלר' יוחנן חייב מיתה, ולעומתם, הר"ן בסנהדרין (עז ע"ב ד"ה זרק וד"ה לפיכך) כותב שאין לדמות נזקי ממון לרוצח כשם שמצאנו שלעניין חיובי ממון חייבה התורה על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון ואילו לעניין חיוב מיתה ברוצח הקילה התורה ולא חייבה אלא במזיד וברצון. ההסבר בכך הוא שיותר קל לחייב ממון מאשר מיתה ולכן בחיובי ממון אנו מרחיבים יותר את אחריותו של האדם, ולכן באישו שנחשב כ"חצי גרמא" נחייבו בממון אך לא במיתה.
לגבי שחיטה, התוס' (שם) וכן הרשב"א בתורת הבית (בית א סוף שער א דף יא) כותבים שהואיל ואישו משום חיציו הן לעניין ממונות הן לעניין נפשות הוא הדין גם לגבי שחיטה והשחיטה כשרה, כי כמו שאישו משום חיציו כך גם אבנו וסכינו שנפלו מראש הגג שהינן תולדות אש. שיטות אלו מבינות שאישו משום חיציו זו הגדרת מציאות מבחינה הלכתית, כלומר, שהיחס לאש הוא ממש ככוחו וכך יש להסתכל עליה לכל העניינים, ואילו לחולקים זו הנחה הלכתית בתוך דיני ממונות.
לעומת זאת, הרא"ה בבדק הבית (שם) חלק וכתב שלא ניתן ללמוד מממון ששם אדם מועד לעולם. מסתבר שגם לעניין רוצח לא ידמה אלא יסבור כשיטת הר"ן.
אולם הגר"ח מבריסק (שכנים יא, לא) מעלה סברא לחלק בין ממונות ונפשות לשחיטה, שלשחיטה זקוקים לישירות גדולה יותר משום שצריך כח גברא ואילו בממונות ונפשות די שייחשב שנעשה על ידו אך אין צורך שייעשה ממש על ידי כוחו. לפי דבריו יש מקום לומר שגם הרא"ה ידמה נפשות לממונות ולא יחלוק אלא בשחיטה.
והנה בשיטה מקובצת (נו ע"א ד"ה אילימא) מובאת דעתו של הרא"ה, אך שם רואים שאינו סבור לגמרי כר"ן אלא זו שיטה אמצעית, ולדעתו אש עצמה אכן נחשבת ככוחו וחייבים בה משום חיציו אך אבנו וסכינו שהן תולדות של אש אינם נחשבים לכוחו אלא דומה למקרה שנפל הגדר לאחר שהדליק את האש שפסק כוחו ואין לחייב אלא מטעם ממונו ולכן גם אין לחייב בדיני נפשות. נראה שבדרך זו הולך גם תירוצם השני של התוס'. משמע מתירוץ זה שבאש רגילה חייב הן לעניין ממונות הן לעניין נפשות אולם יש מקרים הנחשבים לכח כוחו ובהם חייב לשלם מטעם אש רק מצד ממונו ולא מצד חיציו, ובהם פטור בדיני נפשות. התוס' כוללים בין מקרים אלו גם אש שהתפשטה על ידי רוח מצויה3, ומשמע שרק אש שהתפשטה ללא רוח כלל נחשבת לחיציו. קצת קשה על כך מסוגייתנו, מדוע הגמרא הביאה כדוגמא לכלו לו חיציו מקרה שהגדר נפלה ולא כתבה את המקרה הפשוט שהאש התפשטה על ידי הרוח.
נותר ליישב את שיטת הר"ן מסוגייתנו שבה לכאורה מפורש שגם לעניין רוצח נחשב ככוחו ממש וחייב מיתה, שהרי הגמרא אומרת שהשורף גדיש ובו עבד כפות פטור מהנזק הממוני משום קים ליה בדרבה מיניה.
הגרי"ז סולוביצ'יק (הל' רוצח ג, יב ד"ה ולפמש"נ [ע ע"ב]) עוסק בשיטת הרמב"ם4 ומתרץ שהפטור הממוני בסוגיא אינו נובע מדין קים ליה בדרבה מיניה אלא מדין נוסף שמכה אדם לעולם פטור מהחיובים הממוניים, ובדין זה הפטור הוא אף במקרה שההכאה הייתה בגרמא ואין חיוב מיתה על ההכאה (ובדעת ריש לקיש שהחיוב הוא משום ממונו אכן לא נחשב מכה אדם ולא שייך לפטור מצד דין זה, ובדעתו העמידה הגמרא במצית גופו של עבד ובכך קיים גם הפטור מצד קים ליה בדרבה מיניה).
המנחת חינוך (מצווה נו אות י) והמנחת שלמה (סי' יד ס"ק ח) מתרצים בדעת הרמב"ם שהפטור מצד קים ליה בדרבה מיניה אינו משום שחייב עונש מיתה מדין רוצח אלא משום שיש לו דין רודף, ודין רודף קיים גם כשרודף בגרמא. היסוד לדבריו הינו מדברי הרשב"א שהקשה מדוע פטור מהממון בקים ליה בדרבה מיניה מכח עונש המיתה הרי בעונש מתחייב רק בשעה שנשרף העבד ואילו בממון התחייב כבר קודם לכן, ולכן מתרץ שחיוב המיתה הפוטרו מממון כאן אינו מצד עונש על הרצח אלא מצד דין רודף5, ואמנם מדברי הרשב"א הללו מוכח שהוא עצמו מחייב גם עונש מיתה ברוצח על ידי אש, אך בדעת הר"ן והרמב"ם ניתן לומר שפוטרים מעונש מיתה והדין בסוגייתנו הוא מצד דין רודף.
יש לשאול, אם יש דין רודף אפילו בגרמא ומכח כך נפטר מהממון, מדוע לריש לקיש אין דין רודף ואינו נפטר מהממון. המנחת חינוך מתרץ שאף אם דין רודף קיים גם בגרמא מכל מקום אם אישו משום ממונו זוהי גרמא רחוקה וגרע מגרמא ובכך אין דין רודף, אך המנחת שלמה העלה אפשרות זו ולא קיבלה. הוא תירץ באופן אחר וכתב שלדעת ריש לקיש שאישו משום ממונו החיוב אינו בזמן ההבערה אלא רק בזמן שנשרף העבד, ואם כן אינו נפטר מחיוב הממון של כל התבואה שנשרפה קודם לכן, בשונה מדעת ר' יוחנן שאישו משום חיציו ולכן גם כל החיוב הממוני וגם חיוב המיתה מדין רודף חלים בשעת ההבערה ולכן אומרים קים ליה בדרבה מיניה. באופן אחר יש לתרץ6, שפטור קים ליה הוא דווקא ביחס לנזקי ממון שעושה האדם עצמו אך אם תוך כדי שאדם רודף שורו הולך ומזיק חייב, ואם כן לריש לקיש שאישו משום ממונו פטור כמו שורו.
עיין עוד במנחת חינוך (מצווה נו אותיות ב-ה), שדן אפילו בדיני מזיק עד כמה נחשב לאדם המזיק משום חיציו, והביא כמה נפקא-מינות בדיני נזיקין בין אם החיוב הוא מטעם אדם המזיק לבין אם מצד ממון המזיק, ודן לגביהם מה הדין באישו משום חיציו.
למסקנת הסוגיא
למסקנת הסוגיא, לפי הפשט, ר' יוחנן מודה שניתן לחייב גם משום ממונו אלא שמחייב גם משום חיציו, וכן הבינו רש"י בפירושו הראשון, והתוס' והרשב"א, שכתבו שגם למסקנה קיימות הנפקא מינות שהובאו לעיל. אולם יש מבארים את מסקנת הסוגיא באופן שונה.
הים של שלמה (פ"ב סי' כב) מביא גירסת ספרים אחרים בדברי רש"י ד"ה לחייבו (כג ע"א), לפיה רש"י מביא פירוש נוסף הסובר שלמסקנה ר' יוחנן מודה שאישו משום ממונו ולפיכך כל הנפקותות שהעלתה הגמרא בין ר' יוחנן לריש לקיש כבר אינן קיימות אלא שסובר שלעניין מסויים נחשב כחיציו, ועל כך שואלת הגמרא מהו אותו עניין ועונה שנפקא מינה לחייב בד' דברים. כעת הגמרא בהירה יותר, משום שבתחילה העלתה נפקא מינות רבות כגון טמון וקים ליה בדרבה מיניה, ובכל זאת שבה ושואלת מה הנפקא מינה ביניהם ומביאה נפקא מינה חדשה, ולכאורה הדבר תמוה, אלא שאכן הגמרא חזרה בה מהנפקותות וכעת רק זו הנפקא מינה ביניהם.
המהרש"א מעיר שלפי זה יובן מדוע רש"י בתחילת הסוגיא (ד"ה משום ממונו) כתב "וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו", ולכאורה קשה הרי נפקא מינה זו נשארת גם למסקנה ומדוע כתב רש"י שזו רק "סלקא דעתא", אך לדברי המהרש"ל מיושב.
לדרכו של המהרש"ל נמצא שלמסקנה לפי ר' יוחנן אש אינה מוגדרת ממש כחיציו אפילו לעניין חיובי ממון, אלא החיוב הוא מטעם ממונו אלא שיש בנזק זה ישירות יותר גדולה לאדם עצמו ולכן אף שאין זה מוגדר ככוחו ממש מכל מקום לעניין חיוב חובל בד' דברים יש להסתכל על כך ככוחו. נראה שלדרך זו ודאי רוצח פטור ממיתה למסקנת הסוגיא, שהרי אפילו בטמון כותב המהרש"ל שפטור משום שלא נחשב כאדם המזיק, ואם כן כל שכן לעניין רוצח.
המהרש"ל עצמו סובר כעין פירושו ברש"י אלא שלדעתו במקום שלא ניתן לחייב מטעם ממונו, כמו באש של כלבו, אכן חייב משום חיציו, אלא שבמקום שחייב משום ממונו לא ניתן לחייבו משום חיציו, ומכל מקום כדברי רש"י חייב בד' דברים.
הרמב"ם (נזקי ממון פי"ד הל' טו) כותב שהמזיק על ידי אש חייב בד' דברים משום ש"אף על פי שאישו ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו", ומשמע שפסק כר' יוחנן, אך אם כן קשה מדוע בהלכה ט הביא את דין טמון וכתב שפטור ולא חילק כאוקימתת הגמרא בדעת ר' יוחנן שפטור רק במקרה שהייתה גדר שנפלה לאחר שהבעיר האש, שאז כלו חיציו, ומשמע שהבין כדברי המהרש"ל שהגמרא למסקנה חזרה בה וגם ר' יוחנן מחייב משום ממונו ולא משום חיציו, וכן ביאר המהרש"ל בדעתו, ובדרך דומה כתב גם הגר"א (תיח ס"ק לג; וכן בהגהות הגר"א בסוגייתנו).
לדבריהם לכאורה לא צריך לגרוס את המילה "נמי" בתירוץ "למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו", וכן משמע מדברי הגהת הגר"א בסוגייתנו: "הרי"ף ורמב"ם מפרשים... דחיוב חציו הוא משום ממונו", או שביארו שהיא מוסבת על רבי יוחנן, כלומר, אין כוונתה שלרבי יוחנן חייב גם משום ממונו אלא שגם לרבי יוחנן החיוב הוא מטעם ממונו, ואכן רבנו חננאל העביר את מיקומה של מילה זו וכותב "ואוקימנא דר' יוחנן נמי אית ליה משום ממונו".
^ 1.
כפי שיבואר לקמן, צריך לבאר את דברי התוס' שהוא לא הדליק את האש במקום הנזק אך כן הוא הדליקה, והוא הדין לאבן בראש הגג שחייב רק אם הוא העלה את האבן לשם, אך אם לא עשה שום מעשה פשוט שלא ניתן להחשיבו כמזיק בידיים.^ 2.
וכן קשה אילת השחר בסנהדרין שם.^ 3.
המהרש"ל שם גורס רוח שאינה מצויה אך דבריו קשים, שהרי ברוח שאינה מצויה פטור משום אונס, ואכן המהרש"א דחה גירסתו. הרב יוחאי פרלמן תירצו, שמדובר שאחר ההדלקה הגיעה רוח שאינה מצויה ועדיין הייתה ביכולתו לכבות את האש ולא עשה כן. הואיל והרוח הגיעה רק לאחר ההדלקה נחשב לכלו לו חיציו, ומכל מקום אינו אנוס הואיל והייתה ביכולתו לכבות.^ 4.
הרמב"ם נימק שהזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתה כיוון שמכוחו באה האבן, ואם חיוב אש מחייב גם מיתה קשה מדוע נזקק לטעם זה הרי באבנו וסכינו חייב למרות שנפלו מכח הרוח ולא מכוחו. ומתרץ שאש לא מחייבת מיתה לדעת הרמב"ם, אך לפי זה צריך להבין מדוע יש פטור של קים ליה בדרבה מיניה. על כך מתרץ כפי שהבאנו.^ 5.
צריך עיון מהי המציאות בה הריגת השורף אכן תסייע להציל את העבד, שהרי אם לא תציל לא שייך כאן שין רודף.^ 6.
ר' נתאי אופיר
כפי שיבואר לקמן, צריך לבאר את דברי התוס' שהוא לא הדליק את האש במקום הנזק אך כן הוא הדליקה, והוא הדין לאבן בראש הגג שחייב רק אם הוא העלה את האבן לשם, אך אם לא עשה שום מעשה פשוט שלא ניתן להחשיבו כמזיק בידיים.^ 2.
וכן קשה אילת השחר בסנהדרין שם.^ 3.
המהרש"ל שם גורס רוח שאינה מצויה אך דבריו קשים, שהרי ברוח שאינה מצויה פטור משום אונס, ואכן המהרש"א דחה גירסתו. הרב יוחאי פרלמן תירצו, שמדובר שאחר ההדלקה הגיעה רוח שאינה מצויה ועדיין הייתה ביכולתו לכבות את האש ולא עשה כן. הואיל והרוח הגיעה רק לאחר ההדלקה נחשב לכלו לו חיציו, ומכל מקום אינו אנוס הואיל והייתה ביכולתו לכבות.^ 4.
הרמב"ם נימק שהזורק צרור בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה חייב מיתה כיוון שמכוחו באה האבן, ואם חיוב אש מחייב גם מיתה קשה מדוע נזקק לטעם זה הרי באבנו וסכינו חייב למרות שנפלו מכח הרוח ולא מכוחו. ומתרץ שאש לא מחייבת מיתה לדעת הרמב"ם, אך לפי זה צריך להבין מדוע יש פטור של קים ליה בדרבה מיניה. על כך מתרץ כפי שהבאנו.^ 5.
צריך עיון מהי המציאות בה הריגת השורף אכן תסייע להציל את העבד, שהרי אם לא תציל לא שייך כאן שין רודף.^ 6.
ר' נתאי אופיר
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
אנחנו קודש למענך
איך ללמוד אמונה?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
ריסוק קרח בשבת- סוחט או מוליד?
שבועות מעין עולם הבא!
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות קבלת שבת מוקדמת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
למה ללמוד גמרא?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
חקת סוד האמונה, השמחה והשורש האלוהי
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת
תיקון טומאת המוות, עניינה של האמונה והשמחה לאור חטאו של משה רבנו, יחס האמצעים למקורם - שיויתי ה' לנגדי תמיד, ביאור דברי חז"ל הפסוק "את והב בסופה..."
אור החיים על הפרשה המשך חטא משה רבינו לפי אור החיים
אור החיים על פרשת חוקת חלק ב'
האור החיים מביא על פי מדרש ארבע שגגות שמשה שגג, ומסביר איך משה רבינו טעה.
אור החיים על הפרשה חטא משה רבינו
אור החיים על פרשת חוקת חלק א'
בני ישראל התלוננו כמה טענות למשה על זה שמשה לקח אותם דרך המדבר. עשרה פירושים לחטא משה רבנו לפי מפרשי התורה, והאור החיים דוחה את כולם.
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
