ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
שיטת הרשב"א - האיסור להזיק ומקורו
הגמרא בדף ב, ב אומרת "מנין שנגיחה דקרן שנאמר ויעש לו צדקיה בן כנעה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וכו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". שואלת הגמרא מה הצורך בפסוק השני, ומתרצת שמהפסוק ראשון לומדים רק על קרן תלושה, והיינו יכולים לטעות ולחשוב שאם הקרן מחוברת לשור דינה שהיא מועדת מתחילתה, ולכך צריך את הפסוק וקרני ראם קרניו וגו', שמלמד שגם בקרן מחוברת שייכת לשון נגיחה. ושואל על כך הרשב"א, מדוע ללא הפסוק השני היינו אומרים שכולה מועדת? אדרבה, היה צריך לומר שדינה שמשלמת תמיד חצי נזק ואין בה כלל דין שור מועד, שהרי ספק ממונא לקולא. ומתרץ הרשב"א שבספק נזיקין הולכים לחומרא, כאיסורים.
ויש להבין, הרי קיימא לן בספק הזיקה בהמתו לקולא, והמוציא מחבירו עליו הראיה! החתם סופר מבאר שלדעת הרשב"א, כל חיוב תשלום בנזיקין הוא גדר למצות עשה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ו"לא תעמוד על דם רעיך", היינו שמטרתם של חיובי התשלום היא שהם יגרמו לשמירה מפני איסור ההיזק. נמצא שאם יש ספק איזה חוב הטילה התורה על קרן מחוברת על מנת לגדור למנוע את ההזק - הרי זהו ספק בחיוב התורה, ואזלינן ביה לחומרא. אמנם אם נסתפק לנו אם בכלל בהמתו הזיקה הרי לא ברור כלל שיש כאן איסור, ובזה אזלינן לקולא ככל ספק ממון. אם כן, נמצא שלדעת הרשב"א יש חיוב לשמור ויש איסור להזיק.
מהו מקור האיסור להזיק? הברכת שמואל בסימן ד' כתב בשם ר' חיים הלוי שהאיסור נלמד מפסוק 'ולא ישמרנו', וכן מהדין שאם לא שמר והשור הרג אדם הרי הבעלים חייב כופר, וכופר הוא כפרה, מוכח שיש חיוב לשמור ואיסור להזיק. לאור מסקנה זאת, דן הברכת שמואל בהמשך דבריו האם הפטור של שן ורגל ברשות הרבים מתשלום הוא רק מתשלום אבל איסור להזיק עדיין קיים, ומסקנתו שאין גם איסור ופטור אפילו בדיני שמים, עיין שם בראייתו.
על פי דברי הברכת שמואל נראה לי להסביר את הרי"ף והרמב"ם, שכתבו שטעם הפטור של שן ורגל ברשות הרבים הוא שהוי אורחייהו, זו דרכם. הרא"ש שואל למה לי טעמא דקרא הרי גזירת הכתוב היא "ובער בשדה אחר", ועיין בדבריו. ולפי האמור נראה שהרי"ף והרמב"ם כתבו את הטעם כדי לומר שלא רק פטורים מתשלום, אלא אף אין בזה איסור, ופטורים גם מדיני שמים.
מחלוקת הרמב"ם והרא"ש
בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנ"ה סעיף ג' נפסק שאסור לבנות רפת בקר מתחת לאוצר חברו, אך אם קדם בעל הרפת ואחר כך עשה חברו את האוצר מעליו אינו צריך להרחיק את הרפת. אם התחיל להכין את האוצר ועדיין לא עשה אוצר - ספק אם חייב בעל הרפת להרחיק, ולכן פסקו הרמב"ם והשו"ע שלכתחילה לא יסמוך, ואם סמך אינו חייב להרחיק. הגר"א מבאר את טעם ההלכה, שלכתחילה, כיון שבעל הרפת עדיין אינו מוחזק הוי ספק איסור תורה להזיק, ובדיעבד, לאחר שהוא מוחזק - קיימא לן המוציא מחברו עליו הראיה.
הרא"ש חולק על הרמב"ם, ואומר שגם לכתחילה יכול לסמוך כי הוי ספק ממון לקולא. ולכאורה נחלקו הרמב"ם והרא"ש בשאלה הנ"ל, האם יש איסור להזיק על ידי ממונו. לדעת הרא"ש אין איסור להזיק, והספק אינו באיסורים אלא בדיני התקנות בין שכנים - וזהו ספק ממוני, וספק ממונא לקולא.
אלא שיש להבין על פי דרך זו, מהי סברת הרא"ש? "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", וכיצד יתכן שהתורה התירה לאדם להזיק? דעת הרמב"ם נראית הרבה יותר פשוטה - כשם שהתורה אסרה לאדם לגזול, כך אסרה עליו להזיק.
הטעם שאין איסור להזיק
נראה שניתן לבאר את הרא"ש בדרך אחרת, שעל פיה שונים נזקי שכנים משאר ממון המזיק. הרא"ש מסכים שבדרך כלל אסור לאדם להזיק, אך כאן לא חייבו את בעל הרפת להרחיק, כי הדבר ימנע ממנו את השימוש התקין בביתו, ויגרום לו עצמו נזק. השאלה אינה רק האם מותר להזיק, שכן אתה מחייבו להרחיק, כדי להימנע מהאיסור - אתה מונע ממנו מלהשתמש בביתו כפי שהוא רוצה, ואתה מזיק אותו, וכיון שבכל מקרה אחד הצדדים ינזק - אין איסור.
לאחר שהגענו לסברא זו, ניתן להרחיבה ולומר כן כטעם כללי לכך שאין לאדם חיוב לשמור את ממונו, בכל ממון המזיק - ולא רק בנזקי שכנים. אם אתה מחייב את בעל הממון לשמור על ממונו שלא יזיק - אתה מפסידו ומטריח אותו, ונמצא שאתה לא רק מונע ממנו להזיק, אלא גם מפסיד ומזיק אותו עצמו. על כן באמת התורה לא חייבה את בעל הממון לשמור, אולם מאידך אם הזיק חייב לשלם.
סברא זו מיוסדת על כך, שאיסורים ממוניים שונים מאיסורים שבין אדם למקום, משום שהם איסורים שבין אדם לחבירו, ואם בני האדם אינם חפצים בהם - התורה אינה מתערבת. דוגמא ליסוד זה ניתן למצוא בלאו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", שלדעת רבי יהודה יכולה האשה להחליט שדין התורה לא יחול ולא תזכה בשאר ובכסות, משום שזכויות אלו ניתנו לטובתה, ועל כן כלולה בהם אפשרות הויתור עליהן (על פי הסבר הרמב"ן לבבא בתרא קכו, ב). ואף כאן ירדה התורה לסוף דעתם של בני אדם, שודאי הם מעדיפים שלא יחוייבו לשמור ממונם בידיעה שאם יזיקו ישלמו, מאשר שיחוייבו לשמור והדבר יכביד עליהם את סדרי החיים. מי שאינו רוצה להסתכן - ישמור על ממונו, ומי שירצה בכך - אינו מחוייב לשמור, אך אם לא ישמור יתחייב.
על פי סברא זו מובן יותר מה שכתבנו לעיל, שטעמו של הרי"ף לפטור התשלומים של שן ורגל ברשות הרבים משום דהוי אורחיה - הוא גם טעם לכך שכלל אין איסור בדבר. כיון שדרכם של הבהמות ללכת ברשות הרבים - נוח לבני האדם שלא יהיו חייבים למנוע את בהמתם ללכת שם, גם אם הם עצמם עלולים להינזק כתוצאה מכך, על ידי בהמותיהם של אנשים אחרים.
ניתן להביא ראיה לסברא זו, שאף על פי שחייבים לשלם - אין איסור, מדברי הגמרא בדף ו', שם מובאת ברייתא "כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהם וכו' בימות הגשמים יש להם רשות ואם הזיקו חייבים לשלם", אף על פי שמותר ויש רשות בכל זאת חייבים לשלם. הגמרא לומדת זאת משור ובור "מה שור שהוא ברשות חייב וכו'", ומכאן אפשר ללמוד על כל נזקי ממון שאין איסור וחיוב שמירה, אלא רק אם הזיקו חייבים לשלם.
יתכן שגם הרמב"ם, הסובר שיש איסור להזיק - אומר זאת רק במקום שהאדם עצמו עושה ההיזק כמו בהלכות שכנים הנ"ל, אבל בממון המזיק אין איסור, מהטעם שנתבאר.
שיטות הפוסקים
הטור כתב בתחילת הלכות נזיקין סימן שע"ח "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו שאינו נהנה". הטור אומר שיש איסור נוסף מלבד בל תשחית, האיסור להזיק ממון חברו, וזה דומה לגונב וגוזל. וכן הפרישה מדייק מכך שהשווה הטור איסור נזק לאיסור גנבה וגזלה ולא למדו מחיוב התשלום, נראה שבא לומר שיש איסור בדבר אפילו אם רוצה לשלם, כשם שיש איסור בגניבה אפילו רוצה לשלם.
ובסימן שפ"ט בטור "כשם שאסור לאדם להזיק את חברו ואם הזיק חייב לשלם כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם", ומבואר מדברי הטור שיש גם חיוב לשמור ממונו ולא רק חיוב לשלם אם ממונו הזיק. חיוב שמירה זה הוא מדין האיסור לגרום נזק על ידי ממונו, כשם שאסור להזיק בגופו.
השולחן ערוך סימן שע"ח כתב "אסור להזיק ממון חברו", ואולם בסימן שפ"ט לא כתב השו"ע שחייב אדם לשמור את ממונו כפי שכתב הטור, אלא כתב רק שאם ממונו הזיק חייב לשלם, וכלשון הרמב"ם בתחילת הלכות נזקי ממון. ואפשר שבזה נחלקו הטור והשולחן ערוך אם יש אסור בזה שממונו מזיק, ואולם פשוט שהכל מודים שאסור לאדם להזיק שכן אמרו גרמא בנזיקין פטור אבל אסור, היינו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק ה' הלכה א' כתב שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, ואפילו לגרום הנזק אסור. הלכה זו מובאת בפרק העוסק בתנאים שהתנה יהושע, ומכאן כתב בקרית ספר שנראה שהאיסור לאדם להזיק הוא מדרבנן, כמו שאר התנאים והתקנות שבפרק זה.
להרחבה נוספת בעניין, עיין בקהילות יעקב בבא קמא סימן א'.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה ללמוד גמרא?
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
אנחנו קודש למענך
דווקא בשעות (הכי) חשוכות של הלילה - מתחיל להשתפר
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הלכות שטיפת כלים בשבת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
בריאת העולם בפרשת לך לך
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
