ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא קמא
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בעניינים רבים נאמרו בש"ס חזקות ועניינן הוא שכאשר דבר מתרחש שלוש פעמים אנו חוששים שימשיך לקרות פעמים נוספות. כמובן שאין זו ודאות אלא רק הסתברות.
לגבי רמת ההסתברות, הקהלות יעקב בנידה (סי' סו) מדמה זאת לחזקה1 ורוב, שאינן הוכחות גמורות אלא הסתברויות. נזכיר כמה מהחזקות המובאות ביבמות סד ע"ב: א. קטלנית: אשה ששלוש פעמים מתו בעליה לא תינשא שוב. ב. מילה: שלושה בני משפחה שמתו לאחר מילתם שוב לא ימולו את הבן הבא. ג. וסתות: אשה שראתה שלוש פעמים באותו יום בחודש או במרחק הפלגה קבוע תחשוש לפעם הבאה שיגיע זמן זה ואם לא בדקה בו הרי היא טמאה, ואם ראתה דיה שעתה, כלומר אנו תולים שנטמאה רק כעת בשעת וסתה ולא חוששים לטמא את הטהרות שנגעה בהן קודם לכן . ד. שור שנגח: המקרה בסוגייתנו, שור שנגח שלוש פעמים נעשה מועד ומעתה בעליו חייבים לשלם נזק שלם. ה. חזקת ג' שנים: לפי הולכי אושא הטעם של חזקת שלוש שנים נלמד מחזקת שור המועד, ולפי זה, לפחות במובן מסויים, גם הדין שם בנוי על ההיגיון של חזקה.
באופן פשוט עניינה של החזקה הוא שלא מסתבר שמקרה חזר על עצמו שלוש פעמים, ולכן מסתבר יותר לתלות שישנה סיבה קבועה הגורמת לכל המקרים. לדוגמא, לא מסתבר שבמקרה שלושה ילדים מתו לאחר המילה אלא מסתבר שיש למשפחה זו טבע הגורם למותם במילה, וכפי שידוע ברפואה בימינו שיש כאלו שיש להם בעיה תורשתית בקרישת הדם (המופיליה).
בסוגייתנו חקרו האחרונים אם מהות החזקה בשור היא כנזכר, כלומר, שצירוף המקרים מגלה לנו שטבעו של שור זה ליגח, או שמא מהותה היא התרגלות, כלומר, ששור שנגח שלוש פעמים יצר לעצמו הרגל וטבע ליגח. ובמילים אחרות, האם שלוש הנגיחות הן סימן לכך שטבעו ליגח או שהן סיבה לכך שנעשה טבעו נגחן. משאלה זו עולות כמה נפקא-מינות ודרכן נוכל גם לנסות לפשוט את החקירה.
פשוט שאין זו חקירה לגבי כל החזקות כי יש חזקות שאי אפשר להסביר על הדרך של התרגלות, כגון בחזקה של מילה. שם מדובר שמלו שלושה אחים שונים ואם כן לא שייך לדבר על התרגלות.
מבואר בגמרא שלאחר ששור נעשה מועד תיתכן דרך חזרה לתמות אם שלוש פעמים יהיה באותו המצב שבו בעבר נגח ולא ייגח. לכאורה לפי זה מוכרחים לומר שמדובר ביצירת טבע ולא בגילויו, שהרי אם זהו גילוי טבע כאן עולה סתירה מהו טבעו, ומדוע עלינו לתת משקל דווקא לפעמים האחרונות יותר מאשר הראשונות שבהן נתגלה שטבעו הפוך. אולם אין זה נכון, אלא גם לפי הצד של גילוי טבע צריך לומר שיתכן שטבע משתנה, ושלוש פעמים ברצף מגלה שזהו טבעו הנוכחי החל מהפעם הראשונה מתוך השלוש.
לפני שניכנס לדון בנפקא מינות נביא את דברי הקובץ הערות (הוספות ס"ק ב) שרצה לפשוט את הספק משיטת הולכי אושא בב"ב כח ע"א לגבי חזקת ג' שנים בקרקעות. הולכי אושא סוברים שהמקור לכך שחזקת קרקעות הינה ג' שנים הוא מחזקת שור המועד. מוכיח מכך הקובץ הערות שחזקה הינה גילוי טבע ולא טבע נרכש, שהרי לגבי קרקעות החזקה מגלה שהקרקע הייתה שלו מתחילה.
אמנם לכאורה גם לצד שהחזקה מגלה טבע לא מובן לגמרי הדימוי, שהרי בחזקת קרקע אין ישיבתו בקרקע פועלת מצד שמגלה שטבעו לשבת בקרקע אלא היא מוכיחה שהקרקע שלו הואיל ולא מיחו בו. הרמב"ן שם (ד"ה משור המועד) אכן מתקשה מה הדימוי בין שתי החזקות ומיישב שכשם שבשור לאחר ג' נגיחות יוצא מחזקת תמות כך כאן יוצאת הקרקע מחזקת המוכר לחזקת הקונה ולכן מעתה מוטל על המוכר להביא ראיה אם רוצה להוציא ממנה את הקונה. כלומר, החזקה לא פועלת מכח ראיה אלא שמעתה הלוקח נחשב המוחזק בה. לפי דבריו, יש מקום להבין גם את הצד השני, שחזקת שור מועד עניינה רכישת טבע, והדימוי לקרקע הוא שגם שם ישיבת הקונה יוצרת את המוחזקות ולא מגלה אותה. אולם נראה שגם דבריו מובנים יותר לפי הצד הראשון, כי רכישת טבע פירושה שעשיית המעשה עצמו היא זו שיצרה את טבעו, וכאן הישיבה בקרקע לא יצרה משהו בטבעו אלא רק יצרה את ההתייחסות אליו כמוחזק, אולם אם ענין החזקה הוא גילוי טבע, ניתן לומר שאף שכאן לא גילינו שטבעו לשבת שם, מכל מקום למדנו מהחזקה ששלוש פעמים זה דבר חשוב הגורם לנו להתייחס לדבר כאל טבע, וכך שלוש שנים זה דבר חשוב הגורם לנו להתייחס אל היושב כמוחזק (לצד של יצירה שלוש הפעמים אינן גורמות להתייחסות כלשהי אלא יוצרות מציאות).
בחגיגה ג ע"ב מביאה הגמרא שלושה מדדים לכך שאדם מוגדר כשוטה הפטור מן המצוות – היוצא יחידי בלילה, הלן בבית קברות והמקרע את כסותו – ורב הונא סובר שרק אם עשה את שלושתם נחשב לשוטה. הגמרא מנמקת את שיטתו שלכל אחד מהדברים לבדו ניתן למצוא סיבה למה עשאה אך אם עשאה את שלושתם הרי זה כמי שנגח שור, חמור וגמל ונעשה מועד לכל. סוגיא זו ודאי סברה שמהות החזקה הינה גילוי טבע ולא יצירת טבע.
נפקא מינות
א. למפרע
באופן פשוט, אם מהות החזקה היא גילוי טבע הרי שהיא מגלה שכבר מהפעם הראשונה היה טבע זה קיים ואילו אם המהות היא התרגלות הרי שרק בפעם השלישית נעשה טבעו נגחן. למעשה לא אמורה להיות נפקא מינה לגבי התשלום, כמבואר בקובץ הערות (הוספות ס"ק ב), כי הטעם שבמועד חייב לשלם נזק שלם הוא שהואיל וידע ששורו מועד היה מוטל עליו לשמור היטב, ולכן גם אם נתגלה למפרע שטבעו היה ליגח סוף סוף בעליו לא ידעו עד כה שזהו טבעו ולא היה מוטל עליהם לשמור בזהירות יתירה.
אך לכאורה תהיה נפקא מינה לגבי אדם שמכר שור שנגח פעם אחת והרי הוא בתורת תם ולאחר מכן נגח פעמיים נוספות ברשות הקונה, שהרי אם זהו גילוי טבע נמצא שיש כאן מקח טעות כי מכר לו שור שטבעו ליגח בתורת תם, ובפשטות לא משמע כך מהסוגיא בדף מו ע"א ובב"ב צב ע"א. שם כתוב שאם מכר לו שור לחרישה ונמצא נגחן הרי זה מקח טעות, ומשמע שמדובר דווקא כשכבר נגח ג' פעמים לפני המכירה, וכן מפורש ברשב"ם שם הכותב "שהיה נגחן קודם מכירה". ואולי למרות שמתברר טבעו למפרע אין כאן דין של מקח טעות, כי הואיל ואי אפשר לדעת את טבעו וזהו דבר שדרכו להתברר רק בעתיד זהו חלק מהסיכון שהקונה לוקח על עצמו, כמו שאם לקח שור בריא ומת למחרת אין זה מקח טעות, ואף שיש לחלק ששם בעת המכירה היה בריא לגמרי והמום נוצר רק לאחר המכירה, בכל זאת יש מקום לדמות כפי שכתבנו משום שבני אדם אף פעם לא יכולים לדעת מהו טבע שורם עד שאירע שנגח ג' פעמים, ולכן יש להתייחס לדבר זה כמו אל דבר שנוצר רק לאחר המכירה.
והנה בחידושי רבי שמעון שקופ (סי' לג ס"ק א; סי' מ במהד' חדשות) הלך בדרך מחודשת ונימק שהסיבה שחייב לשלם נזק שלם רק מהפעם הרביעית ולא מהפעם הראשונה היא שגם אם מהות החזקה היא גילוי טבע אין הכרח שטבעו היה כך כבר מהפעם הראשונה אלא אנו מסופקים שמא טבעו נעשה כך רק מהפעם השלישית. נמצא ששיטתו היא שיטה אמצעית, לפיה מצד אחד לא מתגלה שמתחילה היה טבעו ליגח, אך מצד שני לא הנגיחות עצמם הרגילוהו ליגח אלא כעת נתגלה שטבעו כן לכל הפחות החל מהנגיחה השלישית.
הגר"ש שקופ לומד זאת מיבמות סה ע"א לעניין אשה שנישאה לשלושה אנשים ולא זכתה לבנים, שאין הבעל הראשון והבעל השני יכולים לדרוש שתשיב את הכתובה ששילמו לה מחמת מקח טעות משום שיכולה לטעון שמא עד כה הייתה ראויה לוולד ורק כעת בפעם השלישית הוכחשה ונתעקרה, ודווקא השלישי שעוד לא נתן לה כתובתה אינו חייב משום שגם היא לא יכולה להוציא ממנו מספק, משמע שזהו ספק מתי הוכחשה ולכן המוציא מחברו עליו הראיה.
לכאורה דבריו קשים, שהרי הטעם ששלוש פעמים יוצרות חזקה הוא שלא מסתבר שאירעו שלושה מקרים אלא יותר הגיוני לתלות שיש גורם אחד שגרם לשלושתם והוא שכך טבעו של השור, ואם כן ההיגיון שבחזקה מחייב שנתלה גם את הפעמים הראשונות בסיבה זו. ואפשר לתרץ, שעד פעמיים יתכן שהדבר מקרי, ולכן לגבי הפעמיים הראשונות אין לנו ראייה שכבר היה טבעו ליגח, אולם שלוש פעמים כבר לא מסתבר שנוגח במקריות, ולכן יש לתלות שלכל הפחות מהפעם השלישית נעשה טבעו ליגח, ואם כן הפעם השלישית אכן אינה מקרית אלא אירעה מחמת טבעו, ואילו הפעמיים הראשונות היו במקריות. אך גם ביאור זה אינו הגיוני, כי כשם שלא מסתבר ששלוש פעמים יקרה משהו במקרה כך לא מסתבר שהוא יקרה פעמיים ולאחר מכן בפעם השלישית ישתנה טבעו להיות כמו שני המקרים הראשונים. וכך הקשה הקהלות יעקב בנידה (סי' סו). הוא התנסח שגם שינוי טבע זהו מקרה, וזו לשונו: "דהא גם זה חשיב שלשה מקרים, דבב' פעמים קמאי היה מקרה ושוב אירע שנשתנה טבעה לאותה מקרה, ולתלות ג"פ בסיבות משונות הא לא אמרינן".
צריך עיון גם על עצם הצורך של הגר"ש שקופ לחפש תירוץ לשאלה מדוע לא חייב נזק שלם כבר מהפעם הראשונה, הרי כפי שנכתב הסיבה לכך פשוטה, הואיל והבעלים עוד לא ידעו2. מכל מקום לכאורה הקושי שהקשנו מסברא קשה על עצם הגמרא ביבמות, שלכאורה מוכח ממנה כפי שכתב הגר"ש שקופ שההוכחה שנשתנה טבעו היא רק על הזמן של הפעם השלישית, ואכן הקובץ הערות נשאר בצריך עיון על סוגיא זו.
הקהלות יעקב בנידה (ד"ה ועוד יתכן) מחלק בין החזקה שם לחזקות אחרות, ששם טבע הנשים שבתחילה הן פוריות ובמהלך חייהן נעשות עקרות, ולכן כאן שינוי הטבע לעקרות הוא טבעי ואינו נחשב כעוד מקרה3, ולפיכך כאן יש סבירות לומר שרק בפעם השלישית נעשה טבעה עקרה. על פי זה הוא רצה ליישב גם את דברי רש"י בנידה ט ע"ב שבתולה שהתחילה לראות כמה פעמים, רק לאחר שהוחזקה מתחילה לחשוש מעת לעת אך לגבי הראיות הראשונות דיה שעתה. עולה מכך שגם שם איננו אומרים שלאחר שהוחזק התגלה למפרע שמאז הראייה הראשונה כבר נעשה טבעה לרואה דם, וגם כאן הטעם הוא שהטבע הוא שקטנות אינן רואות ובמהלך גדילתן מתחילות לראות. יש לסייע להבנתו מכך שמשמע שהגמרא הסתפקה דווקא לגבי חזקת עקרה ולא משמע בסוגיא שם שזהו ספק כללי לגבי כל החזקות בש"ס, אם לאחר שהוחזק נתגלה שכך היה טבעו כבר מתחילה או רק מהפעם השלישית, ולפי הגר"ש שקופ שלמד משם לחזקת שור המועד צריך לומר שזהו ספק כללי.
ב. קירוב המקרים
במשנתנו נחלקו התנאים בתהליך הפיכתו של שור תם למועד. לדעת רבי יהודה נעשה מועד רק אם נגח שלושה ימים יום אחר יום ואילו לדעת רבי מאיר אפילו אם נגח ג' פעמים ביום אחד, משום שהדברים קל וחומר "ריחק נגיחותיו חייב – קירב נגיחותיו לא כל שכן?!"
הטור (או"ח סי' קיד סע' ט) מביא מחלוקת לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם". המהר"ם מרוטנבורג היה רגיל לומר בשמיני עצרת תשעים פעמים ברכת אתה גיבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם כדי שאם יהיה מסופק אם אמר לא יצטרך לחזור, כדין המסופק לאחר שלושים יום שאינו חוזר הואיל וכבר אמר תשעים פעמים וחזקה שהורגל על לשונו, והוכיח כן מסוגייתנו שלדעת רבי מאיר נעשה מועד גם בנגח שלוש פעמים ביום אחד משום שאם נעשה מועד בריחק נגיחותיו כל שכן בקירב, וכך כאן כל שכן שמועיל לקרב. ורבנו פרץ חלק וכתב שאין הנדון דומה לראיה הואיל ולגבי התפילה הדבר תלוי בהרגל לשונו, ובכך לא אומרים שכל שכן שמתרגל בקירוב.
וביארו הקהלות יעקב (סי' כט) והגר"ש שקופ שנחלקו בחקירה הנ"ל, שלדעת רבנו פרץ מהות החזקה בשור המועד היא גילוי טבעו ולכן אין ללמוד מכך לאמירת "משיב הרוח" ששם העניין הוא ההתרגלות, ולדעתו דווקא בגילוי טבע שייך לומר שקירוב עדיף מריחוק אך בהתרגלות ורכישת טבע דווקא אריכות הזמן מסייעת ומחזקת את ההתרגלות. ואילו המהר"ם סבר שגם בשור המועד מהות החזקה היא התרגלות ליגח ויצירת טבע של נגחן ולכן יש לדמות לכך את דין אמירת "משיב הרוח", ולדעתו מוכח מהסוגיא שגם בהתרגלות יש עדיפות לקירוב המעשים. יש לבאר סברות הצדדים, שמצד אחד יש לומר שהתרגלות הנעשית לאורך זמן היא יותר מוטמעת לעומת הרגל הנעשה בתקופה קצרה שכשם שבולעו כך פולטו, אך מצד שני יש לומר שכשיש מרווח בין פעם לפעם מצטנן ההרגל ואינו נרכש.
דברי רבנו פרץ נכתבו כהגהה בספר תשב"ץ קטן (סי' רכה). מעיון במקור הדברים עולה כי הם צוטטו בטור רק באופן חלקי ומדבריו המלאים משמע שטעמו שונה. נביא את לשונו: "אין הנדון דומה לראיה דדוקא גבי שור המועד דהוי טעמא משום דאתחזק ליגח והלכך אם הוחזק בשלש פעמים רחוקות כל שכן בקרובות. אבל משיב הרוח שאינו רגיל בו והדבר תלוי בהרגל לשונו כשהורגל לשונו על סדר תפלתו כשמתחיל התפלה כסדר הברכות מגן אברהם אתה גבור אבל כשמרגיל לומר אתה גבור לבד בלא ברכה ראשונה דמגן אברהם משום הכי לא הוי חזקה כשאומר אותו כסדר". משמע שגם לדעתו החזקה בשור המועד מבוססת על הרגל אלא שבמשיב הרוח לא ניתן להתרגל הואיל ולא מתחיל מתחילת תפילת העמידה. ואולי בגלל אריכות דבריו – שלא כתב בקיצור שלא מועיל משום שלא מתחיל מתחילת העמידה, אלא פתח בכך שבשור מועיל כי הוחזק נגחן ואילו במשיב הרוח הדבר תלוי בהרגל ורק לאחר מכן סיים שלא מתחיל מתחילת העמידה – הבין הטור שיש שני טעמים בדבריו והטור עצמו הביא רק את הטעם הראשון או משום שסבר שזהו הטעם העיקרי בדבריו או שהטור עצמו העדיף טעם זה4.
האחרונים מקשים גם על המהר"ם וגם על רבנו פרץ כיצד דנים אם לדמות לשור המועד או לא, הרי להלכה כלל איננו פוסקים כרבי מאיר שאמר שבקירב נעשה מועד מקל וחומר, אלא פוסקים כרבי יהודה שרק בריחק נגיחותיו נעשה מועד, ואם כן בשום מקרה איננו סוברים שיש עדיפות בקירוב מבריחוק.
הדרישה (ס"ק ג) מיישב שרבי יהודה מודה עקרונית לסברתו של רבי מאיר שקירוב עדיף אלא שסבר שלגבי שור המועד זו גזירת כתוב "תמול מתמול שלשום" שנעשה מועד רק בימים שונים. לכן הביא רבי יהודה ראיה מוסתות, וכוונתו להוכיח שכשם ששם זו גזירת כתוב כך גם בשור המועד, אך רבי מאיר דחה שאכן שם זו גזירת כתוב אך בשור המועד לא.
המגן אברהם (ס"ק יג) מיישב שעקרונית מודה רבי יהודה שקירוב עדיף אלא שלגבי שור המועד יש סברא מיוחדת לחלוק כי יש לומר שביום אחד לא מוכח שטבעו נגחן כי אולי שיגעון אחזו ביום זה. וכן ביאר המאירי בסוגייתנו (ד"ה אמר המאירי) את סברת רבי יהודה, שביום אחד יש לומר שסיבה היא שאירעה לו ואין זה מלמד על טבעו.
הראי"ה קוק (דעת כהן סי' ח ס"ק א) מיישב שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו בחקירת האחרונים הנ"ל, שלדעת רבי מאיר מהות החזקה היא הרגל ויצירת טבע ולכן סבר שכל שכן בקירב נגיחותיו, כי בקירוב מתרגל יותר, ואילו רבי יהודה סבר שמהות החזקה היא גילוי טבעו ולכן סבר שאדרבה ריחוק הנגיחות עדיף משום שבקירוב יש לתלות שמא גרמה לכך סיבה אחרת כגון שאחזו שיגעון. נמצא שבמקום שהדבר תלוי בהרגל יודה רבי יהודה שקירוב עדיף, ולכן יכול המהר"ם ללמוד את דינו מדברי רבי מאיר.
להסברי המגן אברהם והראי"ה קשה מהי הוכחתו של רבי יהודה מוסתות, הרי רבי יהודה מודה עקרונית לסברתו של רבי מאיר אלא שלמגן אברהם בשור המועד חולק באופן מקומי שמא שיגעון אחזו, ואם כן אין מקום להביא ראיה מוסתות, וכן לראי"ה שני התנאים מודים שבחזקות המבוססות על הרגל עדיף קירוב ובחזקות המבוססות על גילוי טבע עדיף ריחוק, ונחלקו רק מהי מהות החזקה בשור המועד, ואם כן אין מקום להביא ראיה מחזקה אחרת כגון וסתות.
ג. המקרה ברמב"ם
מדברי הרמב"ם (נזקי ממון ו, יב) משמע שאם נגח שלושה מיני חיות נעשה מועד לשלושה מינים אלו ולא לכל החיות, ואילו הראב"ד שם משיג וסובר שנעשה מועד לכל. בהתאם לכך כתב הרמב"ם בהל' י, שאם ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו – נעשה מועד לסירוגין לחיות שנגח. מקורו מהגמרא בדף לז ע"א האומרת שבמקרה זה נעשה מועד לכל, ולהבנתו הכוונה לכל החיות שנגח, אך לשיטת הראב"ד הביאור הוא שנעשה מועד גם לחיות שלא נגח כגון חמור וגמל.
הקהלות יעקב (ב"ק סי' כט) מקשה על הרמב"ם, אם אנו תולים שהוא מועד רק לחיות שנגח מניין לנו שמועד רק לסירוגין, הרי בימים שבינתיים ראה חיות שאינו מועד להן, ואם נאמר שעיקר הטעם שלא נגח הוא משום שמועד רק לסירוגין יש לנו לומר שהוא מועד לכל החיות, שהרי הטעם שלא נגח את האחרות הוא שפגש בהן רק בימים שאינו נוגח. ומתרץ שנראה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בחקירת האחרונים הנ"ל, ולדעת הרמב"ם מהות החזקה היא שהורגל ויצר טבע זה לעצמו, ולכן בנגח שלושה מיני חיות נעשה מועד רק אליהן משום שרק אליהן יצר לעצמו טבע לנוגחן, ולפי זה במקרה של הסירוגין העובדה שביום השני לא נגח את החמור לא הייתה מפני שאינו אוהב ליגח חמור וגם לא מפני אהבתו את הסירוגין אלא היה זה דרך מקרה, אלא שהישנות המקרה יצרה אצלו טבע, ואם כן הטבע שנוצר הוא רק לסירוגין ורק לחיות שהזדמנו לו ונגחם. לעומת זאת, לדעת הראב"ד מהות החזקה היא גילוי טבעו, ולכן יש לומר בנגח שלושה מינים שטבעו מן הסתם ליגח את כל החיות, ובמקרה של הסירוגין אנו תופסים שעיקר הטעם שלא נגח את החמור ביום השני הוא מפני הסירוגין ולכן נעשה מועד גם לנגיחת חמור ולכל החיות5.
ד. שומר שפשע והשור נעשה מועד
בחידושי רבי שמעון שקופ (סי' לג ס"ק א) הביא נפקא מינה נוספת, לגבי שומר שפשע בשמירתו והלך השור ונגח עד שנעשה מועד, שאם נאמר שהנגיחות יצרו לו טבע ליגח יש לחייב את השומר על הפחת שבשווי השור שנגרם כתוצאה מכך שנעשה מועד, אולם אם נאמר שרק נתגלה שטבעו ליגח פטור. וכתב שמדף מ ע"א מוכח שפטור ואם כן מוכח לכאורה כצד שזהו גילוי טבעו, ותירץ שיש לדחוק שהברייתא שם עוסקת בשור שכבר היה נגחן אלא שלא הועד בבית דין, ואם כן לעניין שוויו לא היה פחת.
ה. נגח שור ג"פ ואז חמור וגמל
הגמרא בדף לז מסתפקת במקרה שנגח "שור, שור ושור, חמור וגמל", האם נאמר שהוא מועד לכל המינים או שהואיל והוא מועד לשוורים נגיחת השור לא יכולה לשמש כחלק מחזקה לשאר המינים. אם מהות החזקה היא גילוי טבע אפשר להבין את הספק, כי הואיל וידוע לנו שטבעו ליגח שוורים, נגיחת השור שוב לא יכולה להוות חלק מהוכחה לכך שהוא מועד לכל המינים. אך אם מהות החזקה היא התרגלות אין סברא בכך, כי סוף סוף הוא התרגל ליגח שלושה מינים שונים. ואולי זהו בדיוק ספק הגמרא שם, מהי מהות החזקה.
^ 1.
הכוונה לחזקת הוכחה כגון "אין אדם פורע תוך זמנו".^ 2.
המנחת שלמה (כג ע"ב) יישב את שיטת רבא אליבא דרש"י שסובר שחייב נזק שלם כבר בפעם השלישית, שחיוב השמירה על שור תם הוא בדיוק כמו על שור מועד, ואדרבה קיי"ל בדף מה ע"ב כסוברים ששור תם זקוק לשמירה מעולה ואילו מועד רק לפחותה, ולכן גם אם הבעלים לא ידע מראש אין בכך סברא לפטור. לפי זה נוכל לכאורה ליישב גם את הגר"ש שקופ. אולם סברא זו קשה, כי אם אין צורך בידיעת הבעלים מהי הסברא בחילוק התורה בין הנגיחה הראשונה לבין השלישית, ולכאורה מוכרחים לומר שלמרות שלכתחילה על הבעלים לשמור שמירה מעולה בתם מכל מקום בדיעבד אנו מקלים יותר בתשלום משום שהנזק לא צפוי ולכן באופן טבעי יותר קשה לבעלים לצפות ולהיזהר, ואם כן הדבר תלוי בידיעת הבעלים. ואף אם נקבל את סברת המנחת שלמה מכל מקום זה דווקא בשיטת רש"י בדעת רבא אך להלכה פוסקים שמשלם רק מהפעם הרביעית, ואף רש"י חזר בו.^ 3.
כלומר, כאן אין את הקושי שציין לעיל: "דהא גם זה חשיב שלשה מקרים, דבב' פעמים קמאי היה מקרה ושוב אירע שנשתנה טבעה לאותה מקרה".^ 4.
בבית יוסף שם הביא מחלוקת בין האבודרהם למהר"י אבוהב מהו טעמו של רבנו פרץ. האבודרהם כתב שהטעם הוא שלא התחיל מתחילת העמידה ומהר"י אבוהב כתב שהחילוק הוא שהדבר תלוי בהרגל ואילו בשור המועד בגילוי טבע.^ 5.
לא ראיתי מניין למד הקהלות יעקב שלפי הראב"ד במקרה שבהלכה י יהיה מועד לכל החיות ומכך הגיע למסקנה שהראב"ד סבור שמהות החזקה היא גילוי טבע, הרי הוא השיג רק על הלכה י וסבר שהנוגח ג' מינים מועד לכל, ואפשר לנמק זאת גם לפי הצד של התרגלות, שהואיל וראינו שהתרגל ליגח שלושה מינים שונים יש מקום לומר שהתרגל לעצם הנגיחה ללא הבדל מין, ולפי זה בהלכה יב שלא השיג יתכן שיודה כי הואיל וראינו שמינים מסויימים הוא לא נגח הוכח שלמינים אלו הוא לא התרגל ליגח.
הכוונה לחזקת הוכחה כגון "אין אדם פורע תוך זמנו".^ 2.
המנחת שלמה (כג ע"ב) יישב את שיטת רבא אליבא דרש"י שסובר שחייב נזק שלם כבר בפעם השלישית, שחיוב השמירה על שור תם הוא בדיוק כמו על שור מועד, ואדרבה קיי"ל בדף מה ע"ב כסוברים ששור תם זקוק לשמירה מעולה ואילו מועד רק לפחותה, ולכן גם אם הבעלים לא ידע מראש אין בכך סברא לפטור. לפי זה נוכל לכאורה ליישב גם את הגר"ש שקופ. אולם סברא זו קשה, כי אם אין צורך בידיעת הבעלים מהי הסברא בחילוק התורה בין הנגיחה הראשונה לבין השלישית, ולכאורה מוכרחים לומר שלמרות שלכתחילה על הבעלים לשמור שמירה מעולה בתם מכל מקום בדיעבד אנו מקלים יותר בתשלום משום שהנזק לא צפוי ולכן באופן טבעי יותר קשה לבעלים לצפות ולהיזהר, ואם כן הדבר תלוי בידיעת הבעלים. ואף אם נקבל את סברת המנחת שלמה מכל מקום זה דווקא בשיטת רש"י בדעת רבא אך להלכה פוסקים שמשלם רק מהפעם הרביעית, ואף רש"י חזר בו.^ 3.
כלומר, כאן אין את הקושי שציין לעיל: "דהא גם זה חשיב שלשה מקרים, דבב' פעמים קמאי היה מקרה ושוב אירע שנשתנה טבעה לאותה מקרה".^ 4.
בבית יוסף שם הביא מחלוקת בין האבודרהם למהר"י אבוהב מהו טעמו של רבנו פרץ. האבודרהם כתב שהטעם הוא שלא התחיל מתחילת העמידה ומהר"י אבוהב כתב שהחילוק הוא שהדבר תלוי בהרגל ואילו בשור המועד בגילוי טבע.^ 5.
לא ראיתי מניין למד הקהלות יעקב שלפי הראב"ד במקרה שבהלכה י יהיה מועד לכל החיות ומכך הגיע למסקנה שהראב"ד סבור שמהות החזקה היא גילוי טבע, הרי הוא השיג רק על הלכה י וסבר שהנוגח ג' מינים מועד לכל, ואפשר לנמק זאת גם לפי הצד של התרגלות, שהואיל וראינו שהתרגל ליגח שלושה מינים שונים יש מקום לומר שהתרגל לעצם הנגיחה ללא הבדל מין, ולפי זה בהלכה יב שלא השיג יתכן שיודה כי הואיל וראינו שמינים מסויימים הוא לא נגח הוכח שלמינים אלו הוא לא התרגל ליגח.
כשר קצר ולעניין!
מה המשמעות הנחת תפילין?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך המזוזה שומרת עלינו?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ללמוד גמרא?
איך נראית נקמה יהודית?
אנחנו קודש למענך
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
