^ 1.ומה שנראה כסותר לתש' הרא"ש, כבר נתבאר לעיל כי גם הרא"ש לא התבטא כי טענה ראשונה היא טענת חיוב אלא שאינו יכול לחזור ולטעון טענה הסותרת הודאתו ואע"פ שחוזר מפטור לפטור אינו נאמן דאין אחר ההודאה כלום.
^ 2.דהנה בטעם הדין מדוע יכול לחזור מפטור לפטור ע"פ הגמ' בב"ב ל"א ע"א זה אומר של אבותי וכו' יש שתי דרכים לבאר: משום מיגו שהיה עומד בטענתו הראשונה כ"כ הטור בסימן ע"ט בשם הר"י מיגאש. שיש לו מיגו ונאמן לטעון טענה אחרת מכח המיגו. אולם הקצות כותב: נראה דחוזר מפטור לפטור הוי טענה מחמת עצמה כיון דעדיין לא נתחייב לא שייך הודאת בעל דין וכמי שלא נחקרה עדותו דמי דיכול לחזור. קצוה"ח סימן פ' ס"ק ג'.
בחילוק טעמים זה רוצה הקצות לתלות המחלוקת הנ"ל: מה הדין באם טענה ראשונה אינה פוטרת אלא שהנתבע חושב שהיא פוטרת ; בכנה"ג בשם מהר"י אדרבי כתב דיכול לחזור ולטעון, אולם זאת נוכל לומר דוקא על פי סברת המיגו שהרי הוא חושב שהטענה פוטרת וממילא כנראה שטענתו השניה אמת לולא כן לא היה משנה טענתו. אולם על פי הסברה שעדיין לא נתחייב, סו"ס אין טענתו הרא' פוטרת והרי נעשתה כאן כעין הודאת בע"ד.
^ 3.והם מהר"י בן לב ח"א סימן י"ח הסובר שהודאה מחייבת מטעם חיוב ומתנה וכן משמע מדין שוי אנפשיה בשב יעקב ח"ב אה"ע ג'. ומה שהקשה לטעם המיגו מכל האומר לא לויתי וכו' שלא ידע שיתחייב ובכל זאת אינו יכול לחזור ולטעון משום שנתחייב, מיושב בחילוק בין הודאה ע"פ דין שלאו כ"ע דינא גמירי לכן המיגו קיים לבין הודאה ע"פ עובדות שלמדנו מטענתו ובזה הוי הודאה גם ללא ידיעתו ובכה"ג אין אומרים מיגו נגד עדים.
^ 4.שהרי הב"ח שם בסימן ע"ה מחלק בין שלושה מקרים וז"ל שם:עוד נראה מדברי הרמב"ם לחלק בין תובע לנתבע, דאם התובע מברר ומפרש טענתו וכו' אבל אם גם התובע תבעו בסתם, והוא משיב ג"כ בסתם, אין ב"ד נזקקין לאחד יותר מלחבירו, אלא אומרים לשניהם פרשו טענותיכם ואם אינם מפרשים לא זה ולא זה, חזר הדין כאילו פירשו שניהם טענותיהם, ופוסקים להם הדין, אבל אם תבעו בסתם, מנה יש לי אצל פלוני, והוא משיב יברר ויפרש מאיזה צד אני חייב לו כי אינני יודע משום חוב, אז אומרים ב"ד לתובע אמור לו מאיזה פנים, הלוית או הפקדת עכ"ל. וקשה אם יכול בעל הדין לדחות טענה כזאת בנקל,כמו במקרה האחרון מתי תתרחש מציאות זו עליה דיבר הב"ח במקרה השני: "שאם אינם מפרשים לא זה ולא זה, חזר הדין כאילו פירשו שניהם טענותיהם, ופוסקים להם הדין". הלא בודאי במצב כזה ידרוש הנתבע עוד קודם לכן בירור ואז נבטל התביעה?!
צריך לומר שאכן מציאות כזו אינה קיימת. אלא שמדובר במקום שאי אפשר לברר את פרטי התביעה כי גם לתובע גם לנתבע לא זכורים הפרטים ומדובר באופן שפעם היו ידועים להם ונשכחו. ובאמת, אז, בזמן שהיו ידועים להם, ידע כל אחד מהם בודאות; זה את אמיתות תביעתו וזה את אמיתות הכחשתו או פטורו. במצב כזה שגם עדים אין להם ,לא נותר לביה"ד אלא לפסוק ע"פ טענות סתומות אך להתייחס אליהן כטענות גמורות ולא כדמיונות.