ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים הלכה פסוקה

מגורים בחינם?

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
בענין: ראובן
הלכה פסוקה
הרה"ג דוב ליאור
1 - אחריות לווה על פרעון ההלואה לאחר שנתן המחאה
2 - נזק תוך כדי בדיקת קנייה של אופנוע
3 - שטר שנכתב שלא כדין ובסופו היה קניין
טען עוד
(להלן: התובע)

נגד: שרה
(להלן: הנתבעת)

הצדדים קבלו את הח"מ כבוררים הן לדין והן לפשרה, וחתמו על הסכם בוררות כנדרש.
ביה"ד קיים דיון בנוכחות הצדדים.
לא נפרט בפסק הדין כל טענה וכל פרט ופרט שנטענו בפנינו אלא רק את עיקרי הדברים.

העובדות:
א. התובע שכר דירה בפתח תקווה. חוזה השכירות הוארך עד לתאריך 15.09.11. התובע שילם למשכיר את שכר הדירה לתקופה הנ"ל במלואו.
ב. הנתבעים היו מעונינים לשכור את הדירה מייד עם פינויה ע"י התובע. בעל הדירה, שאינו צד לסכסוך שבפנינו (המשכיר) הסכים ואמר שהצדדים יסתדרו ביניהם. התובע והנתבעים שוחחו מספר פעמים בענין תאריך פינוי הדירה ע"י התובע. בסופו של דבר עזב התובע את הדירה בתאריך 31.08.11. הנתבעים קיבלו את המפתח לדירה מידי התובע (בהסכמת הבעלים) בתאריך 01.09.11.
ג. הנתבעים שכרו את הדירה הנ"ל מידי הבעלים בחוזה החל מתאריך 15.09.11.
ד. הנתבעים שילמו אף הם שכר דירה עבור דירתם הקודמת עד לתאריך 15.09.11.
ה. התובע השאיר בדירה (בהסכמת הנתבעים) מודם של חברת "הוט". המודם נעלם.

הטענות:
ו. התובע טוען שהסכמתו לכניסת הנתבעים לדירה ב1 בספטמבר, היתה רק בתנאי שישלמו לו עבור התקופה הנ"ל. על כן, היות והנתבעים קיבלו את את המפתח בתאריך 01.09.11, והיות והוא שילם את דמי השכירות למשכיר עד לתאריך 15.09.11, הרי שהנתבעים חייבים לשלם לו את דמי השכירות לתקופה הנ"ל = 1,750 ₪.
ז. הנתבעים טוענים כי לא היו חייבים להכנס לדירה בתאריך הנ"ל, היות וגרו בשכירות באותה שכונה והחוזה הדירה שלהם הסתיים רק ב15.09.11. לדבריהם, תאריך פינוי הדירה ע"י התובע שונה על ידו מספר פעמים, דבר שגרם להם נזק וצער מרובה. והם נכנסו לדירה בתאריך הנ"ל רק בכדי לא לפגוע בסיכום שהיה לה עם חברת ההובלות.
ח. בעניין המודם, התובע טוען כי הסכמת הנתבעים להשארת המודם בדירה מהווה קבלת אחריות שמירה עליו. ומשכך, על הנתבעים לשלם את שוויו = 358 ₪. הנתבעים טוענת כי לא קבלו כל אחריות על המודם, ואף לא ראו אותו מעולם. לטענתם, היות שהתובע השאיר את המפתחות למנקה מטעמו, הרי שאין עליהם (על הנתבעים) כל אחריות בנדון. לדבריהם, אף הצבע, שנכנס לצבוע את הדירה לפניהם, לא ראה במקום מודם.
ט. התובע דורש לקבל גם את אגרת ביה"ד בסך 200 ₪.
סה"כ התביעה היא לקבלת 2,308 ₪.

דיון:
י. אילו הצדדים לא היו משוחחים ביניהם בנדון – בשאלת התשלום עבור התקופה שבין 01.09.11 – 15.09.11 – היה מקום לדון האם באמת יש כאן חיוב לשלם. ובלשון הפוסקים האם זו "חצר דקיימא לאגרא"? והאם אכן "נהנה"? 1
יא. אולם במהלך הדיון בבית הדין, התברר כי הצדדים שוחחו ביניהם בשאלה זו לפני כניסת הנתבעים לדירה. בשיחה זו 2 העלה התובע את דרישתו הכספית הנ"ל. הנתבעים. התובע אף העלה מעין הצעת פשרה בענין. אולם הצדדים הודו כי לא הגיעו להסכמה.
יב. כאשר אדם אינו נכון לאפשר לאחר להשתמש ברכושו בחינם, אין כופין עליו לאפשר זאת, וכך פסק הרמ"א בשו"ע שס"ג, ו:
אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם
יג. אשר על כן, היות והנתבעת ידעה כי התובע עומד על דרישתו לקבל תשלום עבור התקופה הנ"ל, הרי שהיא חייבת בתשלום שכר הדירה 3 .
יד. נדגיש עוד, כי במקרה שבפנינו, השיחה שבין הצדדים נסתיימה ללא הסכמה, והתובע אף איים בתביעה לד"ת (ועינינו הרואות שאכן מימש את "איומו"). בדיון בביה"ד עלה, שהנתבעים ידעו (עכ"פ לא היה להם יסוד לחשוב אחרת) כי התובע עומד על דרישתו לקבל תשלום עבור התקופה הנ"ל. אלא שלדעתם דרישה זו היתה לא מוסרית. וא"כ אין יסוד לפוטרם מתשלום.
טו. לענין המודם: הנתבעים הסכימו להשארתו בדירה ויש מקום לבדוק האם מעמדם כשומר חינם או כשומר שכר 4 . אך למעשה המודם מעולם לא הגיע לרשותם. בדיון בביה"ד התברר כי מיד עם כניסתם לדירה, שמו לב שכי המודם אינו נמצא בדירה.
טז. התברר כי ישנה אפשרות שהמודם נגנב עוד קודם שנכנסו לדירה (בזמן הנקיון). ואשר על כן, מעולם לא החלה בפועל "תקופת השמירה" על המודם.
יז. אשר על כן דין התביעה בענין המודם להדחות.
יח. בנסיבות הענין, לא ראוי לחייב את הנתבעים בהוצאות (תשלום אגרת בית הדין).

החלטות:
1. הנתבעים תשלם לתובע סך 1,750 ₪ תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.
2. פסק הדין ניתן ביום א בתמוז תשע"ב, 20 ביוני 2012.

והאמת והשלום אהבו

הרב אליעזר שנקולבסקי

_______________




^ 1. ע' שו"ע חו"מ סימן שסג' סעיפים ו' – י' וז"ל:
"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו.
ואם לא אמר לו: צא,
אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר...ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר.
הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו...
ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון...
הגה:...וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם...
יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע"י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה. ואם כן אם אין דרך זה לשכור, פטור, דהא לא נהנה ויש חולקים...
יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם. אבל אם גילה בדעתו כן, צריך ליתן לו שכר...
האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר...."
^ 2. שנמשכה שעה וחצי לדברי הנתבעים.
^ 3. למעשה ע"פ המבואר בהערה הקודמת, לענ"ד היה מקום לחייב בתשלום הנ"ל אף ללא השיחה הנ"ל. במיוחד לאור דברי הרמ"א שאין לכוף אדם לדירת אחרים בחצרו, בתוספת העובדה שמדובר ככל הנראה ב"חצר דקיימא לאגרא". דברי הרמ"א הפוטר את מי שאמר לו חברו: דור בחצרי, הם במקום שיש מקום לחשוב שאינו מתכוון לגבות ע"כ שכר, משא"כ הכא.
לא ראיתי מקום להאריך במסגרת פס"ד זה בסוגיה זו. אולם לחיבת הקדש נציין לכמה מקורות. ע' שו"ת התשב"ץ ח"א סימן קעד', ומשמע מדבריו דכל שאומר במפורש שמעונין בכסף – חייב לשלם. ע' גם סמ"ע שסג' סקי"ג הכותב דחייב לשלם בכה"ג אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ע' גם ערך ש"י (שם סעיף ו') דחייב לשלם לפחות את שווי המגורים ומדין גזילה. ע' גם שו"ת אבנ"ז יו"ד סימן קפד' שכ' (לדעה אחת) דפטור בגברא דלא עביד למיגר. אכן לכאורה דיוקו מדברי ר' ירוחם צ"ע. ע' גם בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סימן לט' המחלק בין מי שמוחה בחבירו לבין מי שמבקש פיצוי מחברו. אמנם מדברי הב"ח (סימן שסג') נראה שא"צ לשלם.מטעם שאיהו דאפסיד אנפשיה (האומר דור בחצרי). אולם אף הב"ח לא דבר על האומר לחברו: דור בחצרי ושלם לי. (והדייר אמר אדור בלא תשלום). ע' גם ט"ז חו"מ סימן רמו' סעיף יז' דפסק דהאומר דור עימי (ולא הזכיר תשלום) – חייב לשלם.
ויש להוסיף עוד. דביסוד הענין הציע קצוה"ח (סימן רמו' סק"א) דהכל לפי כוונת האומר (אכול עימי, דור עימי וכד'). אלא שהקצות מאן בזה, מטעם דלא מסתבר שלשון אחת תתפרש פעם באופן אחד ופעם באופן אחר. ומכח זה חילק בין חיוב מדין נהנה לחיוב מדין שומר, או מדין מזיק עיי"ש. אולם לכאורה י"ל, דאם מתוך כלל העובדות מתבררת כוונתו של האומר, יש מקום לפרש את אמירתו ע"פ הנסיבות. ואולי אף הקצות יסכים לכך. וא"כ כשתובע במפורש כסף עבור המגורים (אף שהשני סרב לזה) הרי שחייב לשלם. ע' גם שו"ת חת"ס חו"מ סימן קיט' שקיבל את פסק הרמ"א בענין דור עימי כאנוס ע"פ הדיבור. ומשמע שבמקרה שהדרישה לתשלום נאמרה במפורש יסכים החת"ס שחייב לשלם.
^ 4. מחד: לא קבלה שכר על שמירתה. מאידך: הסכמתה זו הינה חלק מקבלת הדירה לרשותה.
עוד בנושא הלכה פסוקה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il