^ 1. ע' שו"ע חו"מ סימן שסג' סעיפים ו' – י' וז"ל:
"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו.
ואם לא אמר לו: צא,
אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר...ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן, אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר.
הגה: ודוקא שכבר דר בו, אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו...
ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון...
הגה:...וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם...
יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע"י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה. ואם כן אם אין דרך זה לשכור, פטור, דהא לא נהנה ויש חולקים...
יש אומרים דהא דאמרינן דכשהחצר אינו עומד לשכר אינו צריך להעלות לו שכר, דוקא שלא גילה הדר בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר אם לא יניחנו לדור בו בחנם. אבל אם גילה בדעתו כן, צריך ליתן לו שכר...
האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר...."
^ 2. שנמשכה שעה וחצי לדברי הנתבעים.
^ 3. למעשה ע"פ המבואר בהערה הקודמת, לענ"ד היה מקום לחייב בתשלום הנ"ל אף ללא השיחה הנ"ל. במיוחד לאור דברי הרמ"א שאין לכוף אדם לדירת אחרים בחצרו, בתוספת העובדה שמדובר ככל הנראה ב"חצר דקיימא לאגרא". דברי הרמ"א הפוטר את מי שאמר לו חברו: דור בחצרי, הם במקום שיש מקום לחשוב שאינו מתכוון לגבות ע"כ שכר, משא"כ הכא.
לא ראיתי מקום להאריך במסגרת פס"ד זה בסוגיה זו. אולם לחיבת הקדש נציין לכמה מקורות. ע' שו"ת התשב"ץ ח"א סימן קעד', ומשמע מדבריו דכל שאומר במפורש שמעונין בכסף – חייב לשלם. ע' גם סמ"ע שסג' סקי"ג הכותב דחייב לשלם בכה"ג אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר. ע' גם ערך ש"י (שם סעיף ו') דחייב לשלם לפחות את שווי המגורים ומדין גזילה. ע' גם שו"ת אבנ"ז יו"ד סימן קפד' שכ' (לדעה אחת) דפטור בגברא דלא עביד למיגר. אכן לכאורה דיוקו מדברי ר' ירוחם צ"ע. ע' גם בשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סימן לט' המחלק בין מי שמוחה בחבירו לבין מי שמבקש פיצוי מחברו. אמנם מדברי הב"ח (סימן שסג') נראה שא"צ לשלם.מטעם שאיהו דאפסיד אנפשיה (האומר דור בחצרי). אולם אף הב"ח לא דבר על האומר לחברו: דור בחצרי ושלם לי. (והדייר אמר אדור בלא תשלום). ע' גם ט"ז חו"מ סימן רמו' סעיף יז' דפסק דהאומר דור עימי (ולא הזכיר תשלום) – חייב לשלם.
ויש להוסיף עוד. דביסוד הענין הציע קצוה"ח (סימן רמו' סק"א) דהכל לפי כוונת האומר (אכול עימי, דור עימי וכד'). אלא שהקצות מאן בזה, מטעם דלא מסתבר שלשון אחת תתפרש פעם באופן אחד ופעם באופן אחר. ומכח זה חילק בין חיוב מדין נהנה לחיוב מדין שומר, או מדין מזיק עיי"ש. אולם לכאורה י"ל, דאם מתוך כלל העובדות מתבררת כוונתו של האומר, יש מקום לפרש את אמירתו ע"פ הנסיבות. ואולי אף הקצות יסכים לכך. וא"כ כשתובע במפורש כסף עבור המגורים (אף שהשני סרב לזה) הרי שחייב לשלם. ע' גם שו"ת חת"ס חו"מ סימן קיט' שקיבל את פסק הרמ"א בענין דור עימי כאנוס ע"פ הדיבור. ומשמע שבמקרה שהדרישה לתשלום נאמרה במפורש יסכים החת"ס שחייב לשלם.
^ 4. מחד: לא קבלה שכר על שמירתה. מאידך: הסכמתה זו הינה חלק מקבלת הדירה לרשותה.