ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
עזרו לנו להמשיך בהפצת התורה. אנו עדיין רחוקים מאוד מהיעד!
בית המדרש משפחה חברה ומדינה מצוות ישוב וכיבוש הארץ

קיום מצוות בארץ ישראל

מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
את מצות יישוב הארץ לא מנה הרמב"ם בספר המצוות, אך הרמב"ן הוסיף את חיוב המצווה, כאחת מהמצוות שהשמיט הרמב"ם שלא בצדק. (עשין ד). יש פוסקים שסברו שלדעת הרמב"ם יש מצווה לשבת בארץ ישראל, אך זו מצווה מדרבנן בלבד (שו"ת רשב"ש סי' א-ב, פאת השולחן בית ישראל א יד). ישנם שסברו שאדרבה, לשיטתו זו מצווה מדאורייתא ומסיבות שונות לא מנה הרמב"ם את המצווה (שו"ת אבני נזר יור"ד סי' תנד, ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מח בשם הגראי"ה קוק ועוד).
א. על הפסוק "ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי" (שמות כ-ו) כתוב במכילתא שם (סוף פרשה ו), רבי נתן אומר "לאוהבי ולשומרי מצוותי", אלו ישראל שהם ישובים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות, מה לך יוצא להיהרג - על שמלתי את בני, מה לך יוצא להישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא להיצלב על שאכלתי מצה, מה לך לוקה מאפר גל על שנטלתי את הלולב, ואומר "אשר הוכיתי בית מאהבי", מכות אלו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים.
הרמב"ן בפירושו על התורה שם הביא את דברי המכילתא וכתב, הרי פירש רבי נתן כי האהבה מסירת הנפש על המצווה והכתוב ודאי על עבודה זרה כי בה נתחיבנו בייהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב העניין לכל המצוות לפי שבשעת השמד אנו נהרגים על כולן מן הכתוב ולא תחללו את שם קדשי, עכ"ל.
ב. בספר כלי חמדה (להגאון רמ"ד פלוצקי פרשת כי תבוא סי' א אות א) הביא את דברי הרמב"ן וכתב כך, ולכאורה צ"ע שהרי כבר השריש לנו הר"ן ז"ל בהא דאלישע בעל כנפיים דאע"ג דבשעת השמד אפילו על ערקתא דמסאני ייהרג ואל יעבור, היינו דווקא אם כופים אותו לעבור בקום עשה אבל בשב ואל תעשה יעבור ואל ייהרג. ומדברי הרמב"ן ז"ל הכא משמע דדינא הוא דאפילו על ביטול מצות עשה ייהרג ואל יעבור בשעת השמד, וכבר כתבתי בזה במקום אחר מדברי הירושלמי הובא במלחמות ריש מגילה דפשיטא ליה אם מסתכנים על המצוות אל יקראו כל עיקר.
לכן נראה לע"ד דהרמב"ן ס"ל דבארץ ישראל כיוון דכל נתינתה וחיות ישראל בה הוא רק על פי התורה והמצווה, והיא ארץ אשר עיני ה' בה, לזאת גם בביטול מצות עשה בשעת השמד ייהרג ואל יעבור, לכן אמר רבי נתן דזה בכלל אוהביו של מקום, דאפילו בשעת הסכנה יושבים הם בארץ ישראל ומוסרים נפשם על ביטול מצות עשה דמילה מצה ולולב, אע"פ שבחו"ל אין צריכים למסור נפשם על ביטול מצות עשה, מ"מ לגודל דביקותם ואהבתם להשם יתברך אינם רוצים לצאת מארץ ישראל אשר הוא תחת השגחתו יתברך שמו.
ג. מה שכתב הכלי חמדה שכבר כתב כן במקום אחר, כנראה כוונתו למה שכתב בפרשת בא (סי' א אות ב), שמבאר את דברי הירושלמי שלא ייסתרו לדברי הרמב"ן, אע"פ שהוא עצמו כתב שם (אות א) שדעת הרמב"ן היא שחייבים למסור נפש בשעת גזירה אפילו בשב ואל תעשה. אמנם עיקר דבריו הוא שיש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל, ובודאי שאלו דברים מחודשים, שהדין בארץ ישראל לעניין זה שגם בביטול מצות עשה יש חיוב מסירת נפש בשעת הגזירה, והוא חידוש.
ד. אך מצאתי ראיה לזה בדברי המגן אברהם, בפירוש זית רענן על הילקוט שמעוני (פרשת יתרו) שהובאה שם מכילתא זו וכתב עליה כך, ולי נראה דכוונת המכילתא לפי הפשט דאברהם וכיוצא בו שלא היו מצווים ועושים נקראו אוהבי, שעשו מאהבת ה', אבל הנביאים וזקנים אע"פ שעשו מאהבה מקרי שומרי מצוותי לפי שנצטוו על כך, וזה אמר ר' נתן וכו', לפי שגם כן אין מצווים למסור נפשם רק על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, והם מוסרים נפשם על שאר מצוות, לפיכך נקראו אוהבי ושומרי מצוותי שבאמת שומרים המצוות שנצטוו עליהם, אבל נקראים אוהבים מפני שמוסרים נפשם עליהם מה שלא נצטוו על כך, עיין ביו"ד סי' קנ"ו ובבית יוסף, אלו שהם יושבים בארץ ישראל, שבארץ ישראל היו הגזירות קשות והיו יכולים לברוח לחו"ל ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן היושב בחו"ל במקום הגזירות הקשות מתחייב בנפשו דלא אזיל למדינה אחרת.
למדנו שנקט המגן אברהם שמה שכתוב במכילתא "ארץ ישראל", אין זה בגלל שזו הייתה המציאות אלא כך הוא הדין, שהרי אם בחו"ל ישנה גזירת שמד במדינה אחת ויכול לברוח למדינה אחרת ואינו עושה כן הרי הוא מתחייב בנפשו אם נהרג שם, הואיל ויכול היה להציל את עצמו, אבל אם נמצא בארץ ישראל בשעת גזירת השמד, מחויב להישאר שם ולמסור את נפשו על המצוות, ונמצא שמוסר את נפשו על מצות ישיבת ארץ ישראל.
בדברים אלו מבאר הזית רענן מדוע קורא להם הפסוק "אוהבי", הרי על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים צריכים למסור את הנפש מן הדין, ואין כאן גילוי אהבה מיוחד, ורק מי שעושה גם מה שלא נצטווה, הוא הנקרא אוהב. אך הואיל ויכולים הם לצאת לחו"ל ואינם יוצאים, ובפשטות במצב כזה אין איסור יציאה לחו"ל, שהרי במקום סכנה אין איסור, אלא הם מוסרים עצמם על מצות ישיבת הארץ, לכן נקראים "אוהבי", אבל בחו"ל אם לא הלכו ממדינה למדינה הם מתחייבים בנפשם, ואין כאן עניין מסירות נפש, הואיל ויש להם אפשרות להימלט, אין כאן היתר למסור עצמם למיתה.
ה. בדברי הכלי חמדה מבואר חידוש בעיקר דין ייהרג ואל יעבור, ששונה ארץ ישראל משאר ארצות לעניין שעת השמד, שבה יש עניין למסור את הנפש גם על מצוות עשה, מה שאין כן בחו"ל יש חובה למסור את הנפש רק על עבירות שבקום ועשה. הלכה למעשה צריך עיון אם אפשר ללמוד חידוש דין בדיני נפשות מדקדוק לשון הרמב"ן, שבפשטות נראה שהוא חולק על שאר הראשונים, ולדעתו בכל מקום אין חילוק בין קום עשה לשב ואל תעשה, וכך למד האור גדול (ח"א סי' א דף ג,ד-ד,ב) מדפיו) שזו היא גם דעת הרמב"ם והתוס', אשר על כן דברי הכלי חמדה צ"ע לדינא.
ו. ברם עדיין יש לבאר את חידושו של הזית רענן בפירוש המכילתא שיש לו לאדם למסור את נפשו על ישוב ארץ ישראל, שתמהנו איך ייתכן שמשום שאינו רוצה לצאת מארץ ישראל לחו"ל יבוא לידי סכנת מיתה, ושיש בזה הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל, שבחו"ל באופן כזה הוא נחשב מתחייב בנפשו, ותמהנו מנין לו חידוש גדול זה.
ז. אבל נראה שיש להשוות את ישוב ארץ ישראל לכיבוש הארץ, והיינו שעל ידי יישוב הארץ מתקיימת מצות הכיבוש, וכמו שלעניין כיבוש הארץ המצווה היא על ידי מלחמה, כמפורש בפסוקים, למרות שמלחמה היא דבר של סכנת נפשות, מ"מ כך היא המצווה, ואין אומרים בזה שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש חוץ משלוש העבירות, שהרי זה הוא גוף המצווה. שהרי כתב בספר החינוך לגבי שבעת העממים (מצווה תכה), אם בא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, עכ"ל. כתב המנחת חינוך, וצריך עיון דנהי דכל המצוות נדחות מפני הסכנה, מכל מקום מצווה זו התורה ציוותה ללחום עימהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עימהם אף דהיא סכנה, ואם כן דחויה סכנה במקום הזה, ומצווה להרוג אותו אף שיסתכן. (וכן כתב לעניין מלחמת עמלק, מצווה תרד, וראה ביאורו בדברי הגרי"ז על התורה סוף פרשת בשלח, עמ' 32),
א"כ גם במצות ישוב ארץ ישראל אין בה עניין של אין לך דבר העומד כנגד פיקוח נפש, על כן אף שיש סכנה בישוב הארץ, עדיין שייכת המצווה. משום כך סבר הזית רענן (על פי ביאורו במכילתא) שהמוסר נפשו על ישוב ארץ ישראל נוהג כראוי ואינו מתחייב בנפשו. אלא שאין חיוב לעשות זאת, ומי שבכל זאת עושה נקרא "אוהבי", אהוב על המקום מפני שהוא עושה את מה שאינו מחויב.
גדר הדברים הוא שהואיל וכיבוש ארץ ישראל במלחמה דוחה פיקוח נפש, למדנו מכאן את מעלת ארץ ישראל, לכן גם ישוב ארץ ישראל אע"פ שמדינא אין חיוב מסירת נפש על ישובה, ובודאי שבזמן סכנה מותר לצאת מהארץ (ואפילו בזמן רעב, כמבואר בבבא בתרא צ,א), מ"מ הרוצה להישאר בה ולמסור את נפשו על ישובה אינו נחשב מאבד נפשו, כפי שהיה נחשב במצוות אחרות שאסור לו לאדם למסור את נפשו על דבר שאין בו חיוב (כמפורש ברמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה), וגם לשיטות שאר הראשונים שמותר לאדם למסור נפשו על קידוש השם גם במקום שאינו מחויב, היינו דווקא אם יש בכך קיום מצות קידוש השם, ולא נאמרו הדברים באדם המכניס עצמו לסכנה לצורך קיום מצווה. אלא שהזית רענן כתב כן לדעת האומרים שאם יכול למלט עצמו אזי נחשב מתחייב בנפשו, אע"פ שיש בזה קיום מצות קידוש השם, ורק דין ארץ ישראל שונה, לדרכו יש לומר שהטעם הוא שמותר להסתכן למען ישוב ארץ ישראל.
ח. מקור לדברינו להשוות בין ישוב הארץ לכיבוש הארץ אפשר ללמוד מסוגיית הגמ' בגיטין (ח,ב) האומרת שהקונה שדה בארץ ישראל מנכרי כותבים עליו אונו אפילו בשבת. בירושלמי כתב (מועד קטן פ"ב ה"ד), רבי יהושע בן לוי שאל לרשב"ל מהו ליקח בתים מן העכו"ם, א"ל אימת, ר' שאל בשבת ותני בשבת מותר, כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם ומעלה לארכיים, שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, דכתיב "כה תעשה ששת ימים", וכתיב "וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים", וכתיב "עד רדתה" אפילו בשבת. (הובאו דבריו בפירוש הר"ח מו"ק יג,א, ובראשונים שם. ראה גם בראשית רבה פרשה מז סי' י).
בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' מד) ביאר את הדברים על פי הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"י) שפסק שקניין קרקע בארץ ישראל מנכרי הוא בכלל כיבוש הארץ, לכן כמו שמלחמת מצווה מותר להתחיל בשבת (כמבואר בירושלמי שבת פ"א הל' ח, ובלחם משנה פ"ב מהל' שבת הכ"ה), כך גם קניין השדה מותר בשבת. (ואין מקום לתמיהת הברכי יוסף או"ח סי' שו בשיורי ברכה אות א שנתקשה בהבנת דברי הירושלמי, וע"ע בשו"ת חסדי אבות שבסוף ספר יבין דעת על יור"ד סי' כד).
למדנו מהאמור שבכל קיום של ישוב ארץ ישראל יש בו מעניין מצות כיבוש הארץ, הואיל והכל עניין אחד שיהיו ישראל יושבים על הארץ, (כך כתב גם רש"י בגטין שם). מעתה מובן החידוש שכתב הזית רענן, שאע"פ שהוא בא לידי סכנה בעצם ישיבתו בארץ, שהרי יכול לצאת למדינה אחרת שאין בה גזירות, מ"מ הואיל ומוסר עצמו על מצות ישוב הארץ שפיר דמי. ואע"פ שאין חיוב בדבר, ומותר לו לצאת מהארץ אם על ידי כך ניצל, מ"מ מי שמוסר נפשו ואינו יוצא שפיר קא עביד.
ט. אולי יש מקום לבאר גם את חידושו של הכלי חמדה על פי הרמב"ן, והיינו שיש לבאר את ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל, במסירות נפש על מצות עשה, דאכן בחו"ל כאשר האדם נמנע מעשיית מצווה, זהו גדר שב ואל תעשה, ולדעת רבים מהראשונים באופן כזה אין חיוב למסור את הנפש בשעת השמד ולקיים את המצוות. אבל בארץ ישראל אינו כן, הואיל ועצם מציאותו של האדם בארץ ישראל והוא אינו יכול לקיים את המצוות כלל, ולא שיש לו איזה אונס, אלא על ידי גזירת השמד נעקרה ממנו אפשרות קיום כל מצוות התורה, א"כ עצם מציאותו בארץ ישראל נחשבת מעשה, כמו שמבואר בכמה מקומות שעצם מציאותו של אדם שהוא בעל בחירה באיזה מקום ובאיזה מצב שבגופו, והוא אינו אנוס על מציאות זו אלא זה נעשה ברצונו, אע"פ שהוא עצמו אינו עושה מאומה, עצם מציאותו שם נחשבת עשייה שלו, כמבואר בתוס' בכמה מקומות שאם משליכים אדם מרצונו על תינוק הוא נחשב רוצח, אע"פ שעשייתו אינה בקום ועשה אלא בחוסר מעשה, מ"מ זה גופא נחשב מעשה שלו, ולא אמרינן שהוא כאבן בעלמא, (בחידושי הגר"ח הלכות יסודי התורה תמה על התוס', ונדחק לפרש שדבריו לאו דווקא, אבל בשו"ת אור גדול סי' א מבואר כדברינו).
לפי זה שפיר כתב הכלי חמדה בשיטת הרמב"ן, והיינו שסבר כהזית רענן שמותר לאדם למסור נפשו על ישוב ארץ ישראל, לכן למרות שבחו"ל דבר זה לא נקרא מעשה, והוא יכול לצאת מארץ ישראל לחו"ל ולא יצטרך למסור נפשו, מ"מ כאשר אינו יוצא ומוסר את נפשו בארץ ישראל נקרא אוהב ה'. וכאמור לשיטתו יש עניין נוסף, שבארץ ישראל הרי מציאותו של הישראל שם כאשר הוא משולל מעשיית מצוות התורה, נחשב הדבר כעשיית מעשה, הואיל וזו מציאות שאינה רצויה בארץ ישראל, והרי אונסא כמאן דעביד לא אמרינן, ואין לו לאדם לשבת בארץ אלא עם קיום תורה ומצוות, לכן צריך האדם למסור נפשו בשעת הגזירה גם על מצוות עשה, מה שאין כן בחו"ל אינו חייב בזה.
י. בדברי אחד מאבות החסידות, ר' צדוק הכהן מלובלין למדנו שמצות יישוב הארץ מתקיימת רק אם נתקיים הכיבוש ויושבים בארץ כשלווה. כדבריו, אין נקרא ישוב אלא בישיבה בשלוה וכו', והיינו בזמן שבית המקדש קיים ומשחרב בית המקדש אע"פ שלא גלו ממנה, גם היושבים בה אין נקראים יושבי הארץ, ואין להם ישיבה בה, מאחר שהם עבדים עליה למלכי העמים המושלים שם כמונו בחוץ לארץ, אין זה נקרא יישוב שיושבים בה בישיבה, רק גירות בעלמא, ולא מקיים וישבתם (קונטרס דברי סופרים סי' יד).
לא נתבאר בדבריו אם כוונתו כדברי הרמב"ן שכתב במצות העשה שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות, או שעצם הישיבה בה בשלווה כבר מוגדת כיישובה, אף שאין בעלות עליה וגם זרים יושבים בה. אבל למדנו שהכיבוש והישיבה כרוכים זה בזה, והישיבה בארץ מוגדרת כישיבה רק אם יש אפשרות לשבת בשלווה, והביטוי לישיבה בשלווה הוא האדנות על הארץ.
יא. עוד יש להוסיף, ארץ ישראל ניתנה לבני ישראל בתנאי שישמרו מצוות, ומפורש הדבר בדברי התורה (כגון: סוף פרשת אחרי מות), וכל שאינו מקיים את התנאי, אפילו אם אינו מקיים באונס אין לו רשות לשבת שם, כמו בכל תנאי שלא מועילה טענת אונס, על כן בהיותם בארץ ישראל הם מחויבים בקיום המצוות בכל אופן שהוא, אף במקום אונס, לכן מחויבים למסור נפשם על קיום המצוות בה, יותר מקיומם בחוץ לארץ.
עוד בנושא מצוות ישוב וכיבוש הארץ

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il