בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שרה בת רבקה שינדל

כ"ד אייר תשע"ד

עם ישראל חלק ד'

undefined

בשביל הנשמה

כ"ד אייר תשע"ד
5 דק' קריאה
אָמְנָם לִפְעָמִים מִתְגַּבֵּר חֹשֶׁךְ כָּזֶה שֶׁמַּפְסִיק אֶת הוֹפָעַת הַסְּגֻלָּה גַּם כֵּן. אֲבָל זֶה אִי-אֶפְשָׁר כִּי אִם בְּמִי שֶׁבָּא לְמִדָּה זוֹ לִהְיוֹת חַס וְשָׁלוֹם שׂוֹנֵא אֶת יִשְׂרָאֵל, וְדוֹרֵשׁ רָעָה לָהֶם בְּפֹעַל וּבְצִפִּיַּת-הַלֵּב, כְּמוֹ הַמִּינִים* שֶׁמְּפָרֵשׁ הָרַמְבָּ"ם בְּהִלְכוֹת תְּפִלָּה שֶׁהָיוּ מְצֵרִים לְיִשְׂרָאֵל (הלכות תפילה ונשיאת כפים ב, א), וְגַם זֶה הָיָה קָשֶׁה לַחֲכָמִים* מְאֹד לְתַקֵּן, עַל כֵּן הִכְרִיז רַבָּן גַּמְלִיאֵל: "כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים" (ברכות כח:), וְהֻצְרַךְ לְתַקְּנָהּ דַּוְקָא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן, שֶׁהָיָה נָקִי מִכָּל מִדָּה שֶׁל שִׂנְאָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ*: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח" (משלי כד, יז; אבות ד, יט), כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן בִּיסוֹד הַבְּרָכָה דַּוְקָא עַל אוֹתָם שֶׁכְּבָר אִבְּדוּ אֶת הַסְּגֻלָּה כֻּלָּהּ. הסיבות לאיבוד הסגולה
וּבְדוֹרֵנוּ נִתְרַבּוּ נְשָׁמוֹת רַבּוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁפָלוֹת מְאֹד בְּעִנְיַן הַבְּחִירָה, וְעַל כֵּן הֵם נְגוּעִים בְּמַעֲשִׂים רָעִים רַבִּים וּבְדֵעוֹת רָעוֹת מְאֹד ד' יִשְׁמְרֵנוּ, מִכָּל מָקוֹם אוֹר-הַסְּגֻלָּה מֵאִיר בָּהֶם•, וְעַל כֵּן הֵם מְחַבְּבִים* מְאֹד אֶת כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל וְחוֹשְׁקִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבְכַמָּה דְּבָרִים טוֹבִים וִיקָרִים מֵהַמִּדּוֹת שֶׁהֵם בָּאִים מִסְּגֻלַּת יִשְׂרָאֵל בְּטֶבַע-נַפְשָׁם הֵם מְצֻיָּנִים בָּהֶם. קירוב הפושעים בדורנו
וּנְשָׁמוֹת כָּאֵלּוּ, אִם יִזְדַּקֵּק לְקָרֵב אוֹתָם מִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה עֲמֻקָּה שֶׁל טְבִיעַת-עַיִן לָדַעַת לְחַלֵּק בֵּין הַצַּד הַסְּגֻלִּי הַפְּנִימִי הַקָּדוֹשׁ שֶׁבָּהֶם, וּבֵין הַצַּד הַבְּחִירִי הַמְקֻלְקָל שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא מַקִּיף אֶת נַפְשָׁם כְּחוֹחִים וְקוֹצִים הַסּוֹבְבִים שׁוֹשַׁנָּה, הוּא יוּכַל לְהִתְקַלְקֵל הַרְבֵּה חַס וְשָׁלוֹם, וְלִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וּלְהִדָּבֵק בַּצַּד הָרַע שֶׁבָּהֶם וְהוּא מְחֻיָּב לְהִתְרַחֵק מֵהֶם, וַה' יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן בִּלְבָבוֹ רָצוֹן זֶה וּמַחְשָׁבָה זוֹ שֶׁל שִׂנְאָה וְשֶׁל הִתְרַחֲקוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבֻלַּע לוֹ*.
אֲבָל מִי שֶׁהוּא תָּמִיד שָׁקוּעַ בְּרַעֲיוֹנוֹ* בְּהִסְתַּכְּלוּת פְּנִימִית, בְּאוֹר תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה וְיִרְאָה עִלָּאָה*, מִצַּד רוֹמְמוּת רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא חַס וְשָׁלוֹם בְּיִרְאָה תַּתָּאָה* לְבַדָּהּ מִצַּד עָנְשֵׁי עוֹלָם הַזֶּה אוֹ עָנְשֵׁי עוֹלָם הַבָּא – שֶׁהִיא יִרְאָה חִיצוֹנִית, שֶׁאָסוּר לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בְּרָזֵי-תוֹרָה בַּהֲבָנָה פְּנִימִית לְהַרְבּוֹת בָּהּ, רַק לָקַחַת מִמֶּנָּה מְעַט, כְּדֵי לְיַסֵּר אֶת הַגּוּף וּנְטִיּוֹתָיו הַגַּסּוֹת, בְּמִדּוֹת רָעוֹת וּתְכוּנוֹת מְגֻנּוֹת חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הָעִקָּר צָרִיךְ לִהְיוֹת הַלֵּב מָלֵא אַהֲבָה קְדוֹשָׁה, וְיִרְאָה עֶלְיוֹנָה, מִסּוֹד קְדוֹשִׁים, כְּיִרְאַת מַלְאֲכֵי-מַעְלָה "גִּבּוֹרֵי-כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ" (תהלים קג, כ) – תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּאֵלֶּה* הִנָּם מַכִּירִים בְּטִבְעָם אֶת טֶבַע הַסְּגֻלָּה הַפְּנִימִית, וְיוֹדְעִים לְהַפְרִיד מִמֶּנָּה בִּדְבֵקוּת-מַחֲשַׁבְתָּם אֶת הַקְּלִפָּה הַבְּחִירִית, וְהֵם חַיָּבִים וּמֻזְהָרִים עַל זֶה לְקָרֵב פּוֹשְׁעִים כָּאֵלֶּה שֶׁסְּגֻלָּה פְּנִימִית יֵשׁ לָהֶם, כְּדֵי לְעוֹרֵר יוֹתֵר וְיוֹתֵר אֶת כֹּחַ הַטּוֹב הַצָּפוּן בָּהֶם, עַד שֶׁיִתְגַּבֵּר לְגַמְרֵי עַל הָרַע הַבְּחִירִי וְיַכְנִיעַ אוֹתוֹ.
וּפְעֻלַּת חֲכָמִים לוֹקְחֵי נְפָשׁוֹת כָּאֵלֶּה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת רֵיקָם בְּשׁוּם פַּעַם; לִפְעָמִים פְּעֻלּוֹתֵיהֶם נִרְאוֹת בְּגָלוּי, עַל יְדֵי מַה שֶּׁהַמְקֹרָבִים מֵהֶם מֵיטִיבִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, וּמְיַשְּׁרִים אֶת דֵּעוֹתֵיהֶם יוֹתֵר בְּפֹעַל, וְלִפְעָמִים נִכְנָס רַק גַּרְעִין פְּנִימִי בָּהֶם, וּכְבָר בְּטוּחִים הֵם שֶׁלֹּא יִפָּטְרוּ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא תְשׁוּבָה, וַאֲפִלּוּ אִם חָלִילָה יִהְיֶה הַמֻּשְׁפָּע כָּל כָּךְ גָּרוּעַ עַד שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ לֹא יִזְכֶּה לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, יִפְעוֹל כֹּחַ הַגַּרְעִין הַזֶּה עַל טֶבַע-נַפְשׁוֹ, וְנָפֵיק מִינֵּיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא*, שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, וִיתַקֵּן גַּם כֵּן אֶת נֶפֶשׁ אָבִיו, כְּדִין "בְּרָא מְזַכֵּא אַבָּא*" (סנהדרין קד.).
וַה' יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא אֶת כָּל הַפּוֹשְׁעִים אֲנִי מְקָרֵב, כִּי אִם אוֹתָם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ, שֶׁכֹּחַ סְגֻלִּי גָּדוֹל מֻנָּח בִּפְנִימִיּוּתָם, וּדְרָכִים רַבִּים יֶשְׁנָם לִידִיעָה זוֹ, וּסְפָרִים גְּדוֹלִים צְרִיכִים לִכְתֹּב בָּזֶה כְּדֵי לְבָאֵר גַּם רַק שֶׁמֶץ מֵהַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה.
וְעַל אוֹתָם שֶׁכְּבָר אִבְּדוּ גַּם אֶת הַסְּגֻלָּה הַפְּנִימִית שֶׁלָּהֶם לְגַמְרֵי, אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "הֲלֹא מְשַׂנְאֶיךָ ד' אֶשְׂנָא" (תהלים קלט, כא), וּבְדֶרֶךְ כְּלָלוּת מָסְרוּ לָנוּ חֲזַ"ל סִימָנִין* עַל-זֶה. וְהַמִּינִים וְהַכּוֹפְרִים עַל פִּי רֹב אִבְּדוּ גַּם אֶת הַסְּגֻלָּה הַפְּנִימִית.
(אגרות הראיה, אגרת תקנה)
___________________________________

הַמִּינִים – כת הנוצרים, שאנו מתפללים על שבירתם בתפילה בברכת 'למלשינים'. הָיָה קָשֶׁה לַחֲכָמִים – חז"ל חששו לתקן את ברכת המינים, שמא עדין קיימת בהם סגולת ישראל. מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ – מורגל בפיו. מְחַבְּבִים וכו' – שואפים ופועלים להצלחת האומה. שֶׁלֹּא יְבֻלַּע לוֹ – שלא ינזק רוחנית. בְּרַעֲיוֹנוֹ – במחשבותיו. יִרְאָה עִלָּאָה – יראה עליונה, יראת הרוממות. יִרְאָה תַּתָּאָה – יראה תחתונה, יראת העונש. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּאֵלֶּה – המלאים באהבת ה'. וְנָפֵיק מִינֵּיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא – יצא ממנו זרע מעולה (צאצאיו יחזרו בתשובה). בְּרָא מְזַכֵּא אַבָּא – הבן במעשיו הטובים מזכה את אביו. סִימָנִין – כגון: "שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים" (יבמות עט.).

ביאורים
סגולת ישראל היא טבע פנימי קדוש הקיים בכל אדם מישראל. במצבים רגילים אין אפשרות לאדם למחוק או לעקור את הטבע הזה. כשם שחתול לא יכול לעקור את הטבע החתולי שלו ולהפוך לכלב, כך יהודי אינו יכול להפוך לגוי. אך ישנם מקרי קיצון שבהם יכול יהודי לעקור את הטבע הישראלי הקדוש הטבוע בו. מצב זה מתרחש כאשר יהודי שונא את אחיו ואת עמו – שאיפתו המתמדת היא לפגוע בהם והוא פועל בכל מאודו להרע להם. אדם שהגיע לשפלות כה חמורה איבד את הסגולה הישראלית שבו. בהיסטוריה היהודית פגשנו קבוצה שאיבדה את סגולת ישראל שבה – המינים. המינים, הנוצרים הראשונים, היו יהודים שנלחמו נגד עם ישראל ורדפו אחר החכמים. הם אף הלשינו לשלטון הרומאי נגד עם ישראל ומסרו יהודים למיתה. קבוצה זו איבדה את הטבע הקדוש שבה, ואף היה צורך לתקן ברכה מיוחדת נגד קבוצה זו. דוד המלך קרא לאנשים כאלו שנואי ה' – מכיוון שהם נלחמים בבניו, גם הוא שונא אותם.
בשביל לאבד את סגולת ישראל צריך להתאמץ מאוד. לא כל יהודי שאינו שומר מצוות ודעותיו רחוקות מדעת התורה הוא כזה. במיוחד בדור הגאולה, שבו אנו פוגשים דור אשר מאופיין בפנימיות טובה וטהורה למרות מעשיו החיצוניים המקולקלים. הטבע הישראלי הקדוש שקיים בו אינו מתבטא בקיום מצוות ובעבודת ה', אלא הוא מתגלה באהבת ארץ ישראל וברצון להיטיב לאומה הישראלית המגיע למסירות נפש.
אנשים כאלו מצווה לקרב ולרומם, אך לא לכל אחד יש יכולת לקרבם. מי שאין לו טביעת עין, המבחינה בין הצד הפנימי הטוב לצד החיצוני הרע, עדיף שיתרחק מהם. אם ינסה לקרבם הוא יושפע ממעשיהם הרעים ומדעותיהם המקולקלות. אך צדיק גדול, שלימוד פנימיות התורה סיגל לו מבט של עומק, הוא יוכל לקרב את האנשים הללו לעולם של תורה ומצוות בלי להינזק. הרב מעיד על עצמו שגם הוא אינו מקרב את כולם, אלא רק מי שהוא חש שיש בנפשו סגולה ישראלית גדולה.

הרחבות
•היחס למי שאינו שומר מצוות
וּבְדוֹרֵנוּ נִתְרַבּוּ נְשָׁמוֹת רַבּוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁפָלוֹת מְאֹד בְּעִנְיַן הַבְּחִירָה... מִכָּל מָקוֹם אוֹר-הַסְּגֻלָּה מֵאִיר בָּהֶם. הרב קוק כותב שישנם אנשים שמצד המעשים שלהם הם מקולקלים אבל מצד הסגולה הם מלאים באור. סגולה זו מתגלה באהבה שלהם לכל העם וברצון שלהם לבנות ולפתח את הארץ.
כהמשך להסתכלות עמוקה זו כותב הרב קוק כך: "כל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו, שקיימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר' עקיבא, מי שיודע להוכיח, על-כן נפל פותא בבירא (נפלה התרופה לבור) וכל הלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה" [אגרות הראיה א, עמ' רסו]. כיון שהיום איננו יכולים להוכיח, הרי שאסור לנו לשנוא אף יהודי.
כך גם כותב החזון איש : "ובהגהות מיימוניות (להלכות דעות פרק ו) כתב דאין רשאין לשנאתו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה... אצלנו הוא (תמיד) קודם תוכחה שאין אנו יודעים להוכיח ודינינן להו כאונסין" [אבן העזר קיח, ו].
בעל צדקת הצדיק כותב שהיסוד על פיו גם פושעי ישראל עדיין קשורים לאומה מצד סגולתם, הוא עיקר היהדות : "עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר 'זה יאמר לה' אני [וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה'] ובשם ישראל יכנה' [ישעיה מד, ה] – שלא יהיה לו, רק מעלה זו שמכונה בשם ישראל – די (=מספיק)... ועל זה נאמר 'חבור אפרים עצבים – הנח לו' [הושע ד, יז], שהם בחיבור אומה אחת, ולא נתפרדו להתחבר עם הגוים להיות בכללם". [צדקת הצדיק נד].

שאלות לדיון
עד כמה דרך זו היא חידוש לעומת היחס המסורתי לפורקי עול? כיצד ניתן להצדיק שינוי כזה?
הרב קוק עוסק כאן גם בסכנה הקיימת בהתקרבות לפורקי עול. האם צד זה של גישתו מוכר? מדוע?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il