בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מבוא למשנת הראי"ה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שרה בת רבקה שינדל

ה' סיוון תשע"ד

אמונה חלק ב'

undefined

בשביל הנשמה

ה' סיוון תשע"ד
4 דק' קריאה
הַדְּבֵקוּת בַּד' הִיא הַתְּשׁוּקָה הַיּוֹתֵר טִבְעִית לָאָדָם•. דבקות בה' היא טבעית לאדם
מַה שֶּׁהִיא* בְּכָל הַמָּצוּי כֻּלּוֹ בְּצוּרָה אִלֶּמֶת וְחֵרֶשֶׁת, בְּצוּרָה כֹּחָנִית*, נִתְפַּתְּחָה* בָּאָדָם בְּצוּרָה מֻשְׂכֶּלֶת וְהֶרְגֵּשִׁית*.
אֵין הַתְּשׁוּקָה שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַמֻּחְלֶטֶת בֵּאלֹהִים חַיִּים, בְּאוֹר אֵין-סוֹף, דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת חִלּוּפוֹ* בְּטֶבַע הַהֲוָיָה. כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים לִחְיוֹת, לִהְיוֹת נִזּוֹנִים* וּמִתְגַּדְּלִים, כָּךְ מֻכְרָחִים אָנוּ לִהְיוֹת דְּבֵקִים בַּד'.
הַדְּבֵקוּת הַנִּתְבַּעַת מִמֶּנּוּ בְּכָל מְלֹא-נִשְׁמָתֵנוּ מֻכְרַחַת הִיא לִהְיוֹת הוֹלֶכֶת וּמִתְפַּתַּחַת בָּנוּ, הוֹלֶכֶת וּמִתְעַמֶּקֶת בְּהֶרְגֵּשׁ, הוֹלֶכֶת וּמִתְחַוֶּרֶת בְּהַכָּרָה וּתְבוּנָה. בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא תוּכַל הָאֱנוֹשִׁיּוּת וְגַם כָּל הַהֲוָיָה לִחְיוֹת בְּלֹא הַזֶּרֶם שֶׁל תְּשׁוּקַת הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית, הַחַי תָּמִיד בְּקִרְבָּהּ אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא בְּאֹפֶן סָתוּם וְנֶעֱלָם.
הַיַּלְדוּת הָאֱנוֹשִׁית*, יְמֵי הַחֹשֶׁךְ* הָעָב וְהַמְגֻשָּׁם, הִנִּיחָה בָּעוֹלָם יְסוֹדוֹת-חַיִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁעִכְּבוּ אֶת הַדְּבֵקוּת הָאֱלֹהִית שֶׁלָּהּ מֵהִתְגַּלּוֹת בִּמְלֹא אוֹרָהּ. אֵין לְשַׁעֵר אֶת צַעֲרָהּ שֶׁל הַנְּשָׁמָה הָעוֹלָמִית הַכְּלָלִית וְהַצַּעַר הַפְּנִימִי הַנִּשְׁמָתִי, שֶׁל כָּל חַי וְכָל אָדָם, עַל הַלַּחַץ* הָרוּחָנִי, עַל מְנִיעַת הַטּוֹב הַגָּנוּז בְּקִרְבּוֹ, הַמֵּאִיר כָּל-כָּךְ, הַמְעַדֵּן כָּל-כָּךְ, הַמְחַיֶּה חַיֵּי רֹחַב, חַיֵּי נֶצַח, גֹּבַהּ וָעֹז. מֻכְרָחִים לוֹ הַחַיִּים הַלָּלוּ, הֵם עֶצֶם טִבְעוֹ וַהֲוָיָתוֹ, – וְהִנֵּה בָּאָה הַחֻלְשָׁה הָאֱנוֹשִׁית וַתַּעַשׂ אֱלִילִים אִלְּמִים, אֱלֹהוּת חָמְרִית גַּסָּה וְזוֹלֵלָה, מֻגְבֶּלֶת וַחֲסֵרָה, וַתִּסְתֹּם אֶת כָּל הַחֲרַכִּים*. הילדות האנושית עיכבה את הדבקות
וּמְצַיְּרִים* אָנוּ לָנוּ נְשָׁמָה גְּדוֹלָה עֲנָקִית לְכָל מְלֹא שְׁאִיפוֹתֶיהָ, אֶת תְּשׁוּקָתָהּ הַכַּבִּירָה לְחֹפֶשׁ וְאוֹר, אֶת צַעֲרָהּ הֶחָזָק, אֶת מַכְאוֹבָהּ הַנִּמְרָץ עַל עֶלְבּוֹן הַתֵּבֵל, – נִשְׁמַת אַבְרָהָם, – אֵיךְ הִיא מִתְמַרְמֶרֶת בִּרְאוֹתָהּ אֶת הָאֹשֶׁר, אֶת הָאוֹר הַמּוּכָן* לַכֹּל, לְכָל הַחַי, לְכָל הַנְּשָׁמָה, הָרֹחַב הָאֱלֹהִי הַקּוֹרֵא לַהֲוָיָה: הֱיֵה אוֹר, הַקּוֹרֵא לְכָל פְּרָט: הִמָּלֵא אֹשֶׁר, גֹּדֶל, גֹּבַהּ וְנַחַת, טוּב וּגְבוּרָה, אַהֲבָה וּנְעִימוּת, וְהַבְּאֵרוֹת* נִסְתְּמוּ, "סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר" (בראשית כו, טו), אֵיךְ מִתְפָּרֵץ הָאֲרִי* מֵהַסּוּגַר, אֵיךְ נוֹטֵל הוּא אֶת מַקְלוֹ בְּחָרוֹן, מְשַׁבֵּר אֶת הַצְּלָמִים, קוֹרֵא בְּכֹחַ לְאוֹרָה, לְאֵל אֶחָד אֵל עוֹלָם. נשמת אברהם
תְּכוּנַת הָאֻמָּה בְּיִשְׂרָאֵל לָקְחָה לָהּ אֶת הַתְּשׁוּקָה הַזֹּאת לִיסוֹד חַיֵּי הַלְּאֻמִּיּוּת שֶׁלָּהּ עַל-פִּי גּוֹרָלָהּ* הַהִיסְטוֹרִי.
(אורות, זרעונים, ערך התחיה)
___________________________________

מַה שֶּׁהִיא – המציאות כולה דבקה בה'. כֹּחָנִית – בכח (לעומת בפועל), בהכנה פנימית שאינה ניכרת בפועל. נִתְפַּתְּחָה – תשוקת הדבקות נתפתחה. מֻשְׂכֶּלֶת וְהֶרְגֵּשִׁית – בשכל וברגש. שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת חִלּוּפוֹ – לא ניתן לחיות באופן אחר, ללא דבקות בה'. נִזּוֹנִים – במזון גשמי. הַיַּלְדוּת הָאֱנוֹשִׁית – ראשית ההיסטוריה האנושית. יְמֵי הַחֹשֶׁךְ – האדם חי במחשבה פרימיטיבית. הַלַּחַץ – הצמצום שלא אפשר לאור הרוחני להאיר. הַחֲרַכִּים – של אור הנשמה. מְצַיְּרִים – במחשבה ודמיון. הַמּוּכָן – בפוטנציאל. הַבְּאֵרוֹת – הנביעה הפנימית מהנשמה. הָאֲרִי – נשמת אברהם. גּוֹרָלָהּ – התפקיד שנועד לה בתהליך ההיסטוריה העולמית.

ביאורים
במחשבה ראשונית, נראה שהאמונה בה' תלויה בבחירת האדם. כשם שהאדם לא מוכרח לעסוק במקצוע מסוים, או לגור במקום מסוים, כך הוא לא מוכרח להיות מאמין. בייחוד בדור שלנו, שבו רובו של עם ישראל נטש את דרך התורה והמצוות, ניכר בגלוי שהאמונה היא לא דבר המובן מאליו.
לעומת זאת, הרב קוק טוען, שהאמונה היא תחושה טבעית והכרחית, שאין אפשרות להימנע ממנה. אין לאדם בחירה אם לחיות, כי עצם הקיום שלו בעולם איננו תלוי בו. לאדם ישנן בחירות רבות בחיים (למשל, באיזה תוכן למלא את חייו), אבל החיים עצמם הם עובדה קיימת ('על כרחך אתה חי', [אבות ד, כב]). בדומה לכך, גם האמונה היא עניין קיומי. חיי האדם נובעים מהנשמה האלוהית שבו והם מבטאים את הקשר בינו לבין הבורא. זוהי האמונה בעצמה. אי אפשר לדבר על חיים בלי אמונה. זאת גם הסיבה שהאמונה קיימת בכל הנבראים בעולם, כי בכל מקום שבו יש חיים יש קשר ודבקות באלוהים, מקור החיים.
המשמעות של האמונה עבור כל מדרגות הבריאה שבעולם: הדומם, הצמחים ובעלי החיים, היא רק הקיום והחיים עצמם. הייחודיות של האמונה אצל האדם, היא שיש בה תוכן והשפעה, והיא יכולה להתבטא באופן ממשי. האדם יכול להעמיק בשכלו ולהבין את משמעות הקשר שבינו לבין הבורא, ואת ההשלכות שלו על חייו. האמונה אף מולידה רגשות אצל האדם, הוא יכול לירא מה' ולאהוב אותו.
לאדם אמנם אין בחירה האם להאמין, אבל יש לו בחירה כיצד לפרש ולתרגם את האמונה לדרך חיים. האמונה מסוגלת לרומם את האדם לתשוקה רוחנית, לשאיפה להידמות לבוראו. בכח האמונה האדם מתעלה על היצרים הטבעיים שלו, ומנהל את כוחות הגוף בהתאמה למטרה שאותה הוא מציב לעצמו. האמונה יכולה להעניק לאדם תענוג אצילי, כשהוא הוגה ברעיונות ותובנות על ההתגלות של ה' בעולם, ומרגיש תשוקה עזה להתקרב אליו.
אולם, בדורות עברו, החליטה האנושות ליישם את האמונה דרך עבודת האלילים. האלילות רותמת את האמונה כדי להעצים את כוחות הגוף ויצריו, ולהעניק הכשר מוסרי להפקרות ומתירנות. לפי האלילות, הקשר בין האדם לבורא לא אמור לפתח את חיי הרוח שלו, אלא נועד רק להפיק תועלת גשמית מהאל, כמו ירידת גשם, פרנסה ובריאות. האלילות השפילה את האמונה, והשתמשה בה כדי להכשיר את הצדדים האפלים של האנושות.
אברהם אבינו הכיר בעוצמה הרוחנית הגנוזה באמונה, שהאלילות מונעת ממנה לצאת אל הפועל. מתוך השתוקקות ורצון עז לקרבת אלוהים, אברהם ניפץ את הפסילים, והסיר את המחסום שהציבה האלילות על רוח האדם. אברהם אבינו סלל את הדרך לאנושות כולה לגלות אמונה אמיתית שיש בה טהרה ומוסר. הפעולה של אברהם אבינו נעשתה ברבות הימים לטבע הלאומי של עם ישראל.

הרחבות
•טבעיות האמונה
הַדְּבֵקוּת בַּד' הִיא הַתְּשׁוּקָה הַיּוֹתֵר טִבְעִית לָאָדָם. הרב קוק מברר במקום אחר כי את טבעיותה של האמונה באדם ניתן לראות בילד: "הטבעיות הטהורה של נשמת האדם יכולים אנו להכיר בהבחנה עמוקה וחודרת בקטנותו של אדם, בתקופת הילדות, בעוד לא נזדהמה נשמתו בזוהמת 'השאור שבעיסה' שבמהומת החיים. בהבחנה מבררת רואים אנו, כמה נוח הוא לאדם בילדותו לקבל רגש אלוהי וכמה הוא מוכשר להיות מושפע לחבת קדושה ויראת שמים, תיכף משבא לכלל דעה כל שהיא. על כן באו גם טובי החושבים של הפדגוגיה (תורת החינוך) לידי הכרה, שהחנוך הדתי הטהור, המואר בשכל טוב ומרופד ברגשות עדינים, הוא החנוך היותר טבעי להאדם בילדותו." [מאמרי הראיה א, קרבת אלוהים]
פסיכולוגים רבים ניסו לברר מהו הכח המניע את האדם, יש שאמרו: החברה, ואחרים אמרו: יצריו של האדם. הרב קוק מלמד אותנו מתוך הכרתו את טבעיות האמונה באדם כי:"השאיפה לקרבת אלוהים ברום עֻזה רק היא הנה היסוד המרכזי לכל הנטיות, התשוקות והשאיפות של הנפש האנושית כולה; הן כולן נובעות ממנה ושבות אליה." [שם]

שאלות לדיון
"כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ מֻכְרָחִים לִחְיוֹת, לִהְיוֹת נִזּוֹנִים וּמִתְגַּדְּלִים, כָּךְ מֻכְרָחִים אָנוּ לִהְיוֹת דְּבֵקִים בַּד'". האם אתה מרגיש כך תמיד? מדוע?
אם הדבקות בה' היא כל כך טבעית, כיצד ייתכן שהילדות האנושית עיכבה אותה? הרי הילדות אמורה להיות המציאות הכי טבעית!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il