ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסכת ראש השנה דף ל' ;">

בית מדרש גמרא ראש השנה Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (24 ד') הורד mp3
שלח לחבר

ט' סיוון התשע"ד

מסכת ראש השנה דף ל'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

(כט: 1- עד לא. 1+)

חלק א – המשך ראש השנה שחל בשבת

א. סיפא – יש שני הבדלים בין ירושלים ליבנה

A. בירושלים תקעו גם במקומות סמוכים ש –

  1. רואה – פרט לוואדי
  2. שומעת – פרט להר
  3. קרובה – פרט לחוץ לתחום
  4. ויכולה לבוא – פרט לנהר חוצץ.
  5. לגבי הקושיא של רבא –

B. ביבנה צריך גם "ועם בית דין" –

            רב הונא – בפני בית דין

            רבא – בזמן בית דין.

[רבא מקשה ממשנתנו, שמשמע שיש הבדל נוסף בין ירושלים ליבנה, ולכאורה ההבדל הנוסף הוא לגבי הזמן, וענה רב הונא שההבדל הנוסף הוא לגבי המיקום].

סיכום הדעות:

 

זמן

בפני

רב הונא

צריך

יבנה – כן

ירושלים – לא צריך

רבא

יבנה – כן

ירושלים - לא

לא צריך

ב. הערות:

למה רבא הניח שההבדל הנוסף הוא לגבי זמן ולא לגבי המיקום? ניתן להסביר שכך מדובר בשני הבדלים שונים לגמרי – מיקום וזמן. לעומת זאת לפי רב הונא שני ההבדלים הם בעצם הרחבה של אותו עניין – מיקום.

  1. בעי ר' זירא – אם קמו מהדיון אך עוד לא יצאו, האם נחשב זמן בית דין? תיקו.
  2. יש גירסא אחרת בדברי רב הונא שהוא דיבר על יובל –

שביו"כ (שזה כמו שבת) – היחיד תוקע "ועם בית דין" = בזמן בית דין,
אך לא צריך בפני בית דין
("תעבירו שופר בכל ארצכם").

קושיות:

  1. רבא – ברייתא שביו"כ כל אחד תוקע בביתו ("איש וביתו")[1]

(בברייתא מוזכר גם ר"ה אך הגר"א לא גורס זאת).

לכאורה זה מלמד שגם לא צריך זמן,

דחייה – רק לא צריך בפני, אך כן צריך זמן.

  1. רב ששת – ברייתא – יש שני הבדלים בין יו"כ לר"ה, אחד מהם הוא -

ביו"כ – כל יחיד ויחיד

בר"ה – לא כל יחיד ויחיד,

והרי כל יחיד ויחיד תוקע!

                        אלא הכוונה שיש הבדל לגבי היחידים –

                                    רב ששת – שביו"כ לא צריך זמן ובר"ה צריך,

אך מתרץ רב הונא – שביו"כ לא צריך בפני, ובר"ה צריך (ביבנה), אבל זמן צריך בשניהם.

חיזוק – ר' חייא בר גמדא – רבי – ביו"כ תוקעים רק כל עוד בית דין יושבים.

[בעי ר' זירא – ננערו לקום וסיימו את הדיון אך עוד לא הלכו? תיקו].

(ל. במשנה)

חלק ב – תקנות נוספות של ריב"ז

  1. לולב ניטל כל שבעה בכל מקום
  2. יום הנפת העומר כולו אסור בחדש.

מקור שצריך לעשות זכר למקדש – "ודורש אין לה".

שתי הבנות:

 

הבנה 1

הבנה 2

מהתורה, כשאין מקדש – "עד עצם היום הזה"

ולא עד בכלל,

כלומר מהבוקר מותר חדש

ועד בכלל,

כלומר מהתורה אסור חדש עד הלילה

ריב"ז

תיקן שאסור עד הלילה.

שמא בשנה הראשונה שבה יבנה המקדש יטעו ויאכלו חדש כבר מהבוקר, כפי שעשו אשתקד.

קשה - למה לא לגזור שמותר מחצות? (הרי גם כשיש מקדש, יספיקו עד חצות).

תשובה – שמא יבנה בלילה שלפני, ולא יספיקו באותה שנה.

קשה מברייתא:

  1. משמע שרק לר"י זה מדאורייתא ושהוא חולק בזה על ריב"ז.

תשובה – ר"י טעה וחשב שלריב"ז זה תקנה.

  1. הרי כתוב שהתקין? רק "תיקן" שיתחילו לעשות את הדין מדאורייתא.
  1. 3.זמן קבלת עדי קידוש החודש –

בראשונה – קיבלו אותם כל היום ה30,

אחר כך תיקנו לא לקבלם אחרי זמן תמיד של בין הערביים, כי התקלקלו הלויים בשיר

אחרי החורבן תיקן ריב"ז ששוב יקבלו את העדים כל היום.

הערות:

  1. מה לגבי תפילת מוסף של ר"ה אחרי תקנת ריב"ז?
  2. מה הכוונה שהלויים התקלקו בשיר?

ר' זירא – שרו את של חול

בני בבל – לא שרו בכלל

      ומנסים להביא שתי הוכחות נגד בני בבל אך דוחים אותן:

  1. ברייתא – "לומר שירה שלא בשיבוש" – משמע שאמרו אך לא את הנכון.

דחייה – השיבוש הוא שלא אמרו כלל.

  1. בראש השנה שחל ביום חמישי

השיר של שחר זהה לשיר של מוסף, אז בשחרית שרו מפסוק ז,

ואם לא הגיעו עדים לפני תמיד של שחר, שרו מפסוק א כביום חול, מכאן שכשלא ידעו מה לשיר – שרו של חול ולא שלא שרו בכלל.

דחייה – שם הספק הוא מאיזה פסוק להתחיל, אך בתמיד של בין הערביים הספק הוא בין שני מזמורים שונים ובזה לפי בני בבל לא שרו כלל.

 


[1] בברייתא מוזכר גם ר"ה, אך הגר"א לא גורס זאת.

 

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il