בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

הזזת מלכודת ממקומה ביום טוב

undefined

רבנים שונים

תשרי תשע"ה
7 דק' קריאה
ניו ג'רסי, ארה"ב New Jersey, USA
כסלו תשס"ח


שאלה:
מלכודת שכבר פרשו אותה, כגון מלכודת עכברים או מלכודת יתושים, האם מותר להזיזה ביום טוב, ולו בשינוי?

תשובה:
יש לחלק בין שני סוגי מלכודות:
א. מלכודת שלוכדת את בעל החיים אך אינה הורגת אותו – אסור להזיז את המלכודת אם מטרת הדבר היא לכידת "דבר שבמינו ניצוד" 1 , אך מסתבר שהזזתה ב"שינוי" למטרה זו מותרת 2 . יש לציין שהמלכודת מוגדרת כ"כלי שמלאכתו לאיסור" וטילטולה שלא לצורך מקומה או לצורך דבר המותר לעשותו – אסור.
מלכודת שמיועדת ל"דבר שאין במינו ניצוד" המהווה מיטרד וגורם צער 3 – יש מקום להתיר להעמידה או להזיזה ביום טוב 4 .
ב. מלכודת שהורגת את בעל החיים – מותר להעמיד אותה 5 , וכל שכן להזיזה.





^ 1. כגון עכברים.
^ 2. בשבת (יז ע"ב) מובא במשנה: "בית שמאי אומרים: אין פורסין (בערב שבת) מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום (לפני כניסת השבת), ובית הלל מתירין". מכאן מוכח שבשבת עצמה אסור גם לבית הלל לפרוס מצודות. התוספות (ד"ה אין פורסין) שואלים "דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו", ותירצו "מ"מ גזרו לפרוס מצודה דפעמים אתי לידי חיוב חטאת כגון שבשעת פריסתו ילכוד".
יש לציין, שיש שהבינו בדעת התוספות שאם יש בע"ח רבים, שוודאי ילכדו חלק מהם במצודה יש חיוב חטאת גם אם לא ילכדו מיד עם פריסת המצודה ורק כשיש ספק אם תכנס חיה למצודה – אין איסור תורה בפריסתה (עי' "פרי מגדים" -"אשל אברהם" סי' שטז סק"ז).
אף-על-פי שהמשנה והתוספות התייחסו לצידה באופן שרוצה את בעל החיים הניצוד, מכל מקום האחרונים כתבו שהדין זהה גם כשצד כדי להרחיק את הדבר מעליו, כגון מלכודת עכברים, עיין ב"משנה ברורה" (סי' שטז ס"ק יח), "בן איש חי" (שנה ב, וארא, סז), ועוד.
עי' ב"מנוחת אהבה" (כרך ג פרק יז הערה 50) שביאר, שאף שאינו צריך את הדבר הניצוד, וזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהיא רק איסור דרבנן, מכל מקום שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה חמור יותר משאר שבותין, ולכן גם לגבי צידה כזו קיים האיסור לפרוס מצודה.
יש להעיר שאמנם ה"משנה ברורה" (סי' שטז ס"ק כז) כתב שכאשר צד נחש וכיו"ב בשביל שלא יישכנו אין זה צידה כלל, ולא שנחשב למלאכה שאינה צריכה לגופה בלבד, אבל מכל מקום לא כתב כן אלא בדעת הרמב"ם, שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, ומאידך גיסא כתב שהצד נחש כדי שלא יישכנו פטור ומותר, וב"ביאור הלכה" (סע' ז ד"ה "נחשים") כתב הסבר אחר ביישוב דעת הרמב"ם, ומהפוסקים שאסרו לפרוס מצודת עכברים נראה שלא סברו להלכה שאין זו צידה כלל.
לדעת ה"שלחן ערוך", צידה אסורה ביום טוב רק מדרבנן (או"ח סי' תצה סע' ב) וכן דעת שו"ע הרב (או"ח סי' תצה סע' ט) ועי' גם"חזון עובדיה" (יום טוב עמ' יד). לכאורה, לפי דברי ה"מנוחת אהבה" היה מקום להתיר, לדעה זו, פריסת מצודה ביום – טוב, שאיסור צידה בו הוא מדרבנן בלבד, לדעת ואין באיסור דרבנן זה את החומרה היתירה של "מלאכה שאין צריך לגופה".
אך למעשה, הפוסקים סתמו ואסרו צידה ביו"ט ולא חילקו בין צידה ע"י פריסת מצודה לצידה באופן אחר, אף ששימוש במצודה הוא דרך רגילה ושכיחה של צידה, ומשמע מכך שהדבר אסור.
זאת ועוד, בעלי חיים שניצודו ביו"ט במצודה שהיתה פרוסה מערב יו"ט הינם "מוקצה" (משנה בביצה דף כד ע"א, שו"ע סי' תצז סע' ג). בפשטות, מדובר ב"מוקצה מחמת איסור". כך גם משמע מרש"י (שם ע"ב ד"ה אם יש, ועי' "פני יהושע" שם שדייק כך מדבריו), מהט"ז (סי' תצז ס"ק ג) וה"משנה ברורה" (שם ס"ק ז) שדנו בביאור הדין ש"מוקצה" זה אסור אף בספק לאור העובדה ששיטת השו"ע שצידה אסורה ביו"ט רק מדרבנן, וכך מפורש גם ב"חיי אדם" (כלל סה סי' ד). לפי זה ברור שיש איסור לצוד ביו"ט גם ע"י פריסת מצודה. אמנם ה"פני יהושע" (בסוגיא הנ"ל בביצה) פירש שלשיטת דהרמב"ם, איסור "מוקצה" הנזכר כאן – עיקרו אינו משום "מוקצה מחמת איסור", (וע"ע "ערוך השלחן" סי' תצז סע' ב), אך אין זו ראיה להתיר לשיטה זו את פריסת המצודה, ואדרבא מכך שלא נימק את פירושו זה בכך שאין "איסור" בצידה כזו ביו"ט - לשיטת הרמב"ם, משמע שאינו סובר כך. בנוסף, ה"פני יהושע" עצמו ציין שמהירושלמי משמע שיש כאן (גם) בעיה של "מוקצה מחמת איסור" ואף הביא את דברי הר"ן שכתב שהאיסור נובע משני טעמים "מוקצה" ו"שלא יהנה ממלאכת איסור" (וציין נפק"מ בין הטעמים), וזאת אף שהר"ן עצמו סובר שצידה אסורה ביו"ט רק מדרבנן. מוכח, אם כן, שפריסת מצודות ביו"ט אסורה אף לדעות שאיסור צידה ביו"ט הינו מדרבנן. נראה שהזזת מצודה שפרוסה כבר, דינה כפריסת המצודה, שהרי אם בשעה שהניחה במקום החדש נלכדה חיה במצודה, בשבת, ודאי יתחייב חטאת, ואם כן גזרת פריסת מצודה שייכת גם באופן זה.
אמנם עדיין היה מקום לומר שכאשר מצטרפות שתי הקולות יחדיו – קולת יו"ט בהשוואה לשבת וקולת "מלאכה שא"צ לגופה" – יש מקום להקל יותר ב"פריסת מצודה", אלא שאין לכך מקור, ויתכן שכיוון שהחמירו בכל אחת מקולות אלה ולא סמכו עליהן, והן גם שנויות במחלוקות, הוא הדין שאין להקל בצירופן יחד – ללא מקור לכך. כך מפורש גם בדברי הגרש"ז אויערבאך ב"מנחת שלמה" (חלק ב סי' כו סע' ו אות ב = "תניינא" סי' לא בפיסקה "בכללא דגרמא בשבת והצעה בעניין החליבה" סע' א אות ב), שדן בכוונת התוס' בדבריהם לגבי פריסת מצודה, וכתב "וגם פשוט הוא דאין פורסין מצודה ביו"ט אף בכה"ג די אפשר כלל שיצוד בשעת הפריסה... דכל שהוא צד כדרכו ולא כלאחר יד שפיר אסור מדרבנן בין בשבת ובין ביו"ט אפי' במקום פסידא...".
ברם, אם ההזזה מתבצעת בשינוי נראה שיש להקל, כיוון שזו אינה "שבות חמורה" ומצינו מקומות רבים שהקילו בהם ע"י צירוף "שינוי" לכך שהאיסור הוא רק מדרבנן ובפרט במקום "צער" (נראה שיש מקום להחשיב את הטירדה והבהלה הנוצרות ע"י עכבר המסתובב בחופשיות כ"צער"). ועי' "יביע אומר" (ג, או"ח סי' כ) לגבי צידה או הריגה של חרקים ע"י ריסוס בשבת, במצב של צער (הדומה לנידוננו) כשיש צירוף של "מלאכה שא"צ לגופה" עם "אין במינו ניצוד" – לגבי צידה או עם "גרמא", ולמעשה מחמיר בריסוס אם יש בדבר "פסיק רישיה" (ומצרף לחומרא את החשש שיזלף את החומר "נגד הזבובים ממש והוי כממיתם בידים" שהוא מעין החשש "שתכנס למצודה מיד כשפורס") אך מקל ב"ספק פסיק רישיה". ובדומה לכך נראה להקל בנידוננו בצירוף הקולות הנ"ל עם "שינוי". גם מלשון "מנחת שלמה" הנ"ל משמע שיש להקל בשינוי –"כלאחר יד" לפחות "במקום פסידא" והוא הדין במקום "צער".
מדברי ה"משנה ברורה" (סי' תצה ס"ק יג) עולה שהוא פוסק שצידה אסורה ביו"ט מדאורייתא. לשיטתו, שדין יו"ט כדין שבת, פשוט שאסור לפרוס בו מצודה אף כשמדובר ב"מלאכה שא"צ לגופה" (כנ"ל). אמנם עדיין יש לומר שבצירוף ה"שינוי" יש מקום להתיר, גם ללא צירוף הסברא שצידה ביו"ט היא איסור דרבנן (ובפרט שסברא זו קיימת, על-כל-פנים, גם אם אין פוסקים כמותה), וכך משמע מלשון ה"מנחת שלמה" הנ"ל.
^ 3. כגון יתושים (ועיין רש"י שבת קו ע"ב ד"ה שאין במינו ניצוד).
^ 4. מבואר בשו"ע (סי' שטז סע' ט) שלא התירו צידת פרעוש (שגם זו "מלאכה שא"צ לגופה" ב"דבר שאין במינו ניצוד") אלא במצב שהוא "על בשרו ועוקצו" ולא כשגורם רק צער קל הנובע מהטירדה והחשש שמא יעקצנו. אך כאן שמצורפות לקולת "מלאכה שא"צ לגופה" ו"דבר שאין במינו ניצוד" גם קולת צידה ביו"ט, שהיא מדרבנן, לחלק מהדעות, והסברא שבמצודה האיסור הוא רק מדרבנן, ונמצא שיתכן שאין זה רק "תרי דרבנן" אלא ג' או ד' דרבנן – יתכן שיש להקל אף ב"צער" קל יותר.
ועי' "יביע אומר" (ג, או"ח סי' כ, הנ"ל), שצידד להקל בגרמא של "מלאכה שא"צ לגופה" לעניין הריגת היתושים, (אף כשאינם "על בשרו ועוקצו"). ואע"פ שלמסקנה החמיר בזה (כנ"ל), מכל-מקום לעניין צידתם שקלה יותר, כמו שציין שם, משום שאין במינם ניצוד, בצירוף הקולות הנוספות (ובהן הסברא שבמצודה האיסור רק מדרבנן, שיסודה הוא בהחשבתה כ"גרמא" ואם כן היא דומה לסברא שהביא ה"יביע אומר") מסתבר שיש מקום להקל.
יש מקום לדון גם על שאלת ה"מוקצה" במלכודת זו, שכן הצידה בה היא "מלאכת איסור" בעיקרה, אלא שהותרה כאן מחמת הצירוף הנ"ל (ובמקום "צער"), ויש לעיין אם העובדה שבד"כ השימוש במלכודת זו הוא אכן במקום שקיים צירוף זה תגרום להחשיבה כ"כלי שמלאכתו להיתר". ומכל – מקום, גם אם מדובר ב"כלי שמלאכתו לאיסור" מותר להזיזו "לצורך גופו" דהיינו לשימושו המותר.
^ 5. יש להסתפק מה הדין בהורג בעל חיים תוך כדי צידתו, אם הדבר נחשב לצידה או שאין זו צידה מפני שהגדרת צידה היא שכולא בעל חיים, ואם הרגו כבר אינו בעל חיים. ה"מנחת שלמה" (ח"ב סימן נח סעיף ה) דן בהריגת יתוש ביום טוב, שיש לומר שכיוון שהיתוש מפריע לו זוהי הריגה לצורך, ומלאכת שוחט היא מהמלאכות שהותרו ביום טוב לצורך, אלא שכתב שאפשר שמכל מקום אפשר שאין להתיר לכתחילה, שהרי היתוש שהוא הורג כעת אינו זה שמפריע לו. מכל מקום, ב"מנחת שלמה" לא דן באיסור צידה שבדבר, והרי מלאכה זו לא הותרה ביום טוב כלל. משמע שהוא סובר שאין צידה באופן שהורג את בעל החיים. כך נקט גם חתנו, הגאון הגרז"נ גולדברג , והביא ראיה משבת (צג ע"ב), שם שואלת הגמרא אם בשניים שעשו מלאכה, שחייבים לפי ר' מאיר, צריך שיעור לכל אחד, ופושטת זאת משניים שנעלו צבי בבית – שחייבים, אף שבאופן זה אין שיעור לכל אחד. רואים מהגמרא שצידה שייכת רק בדבר חי, ולכן נחשב שאין שיעור לכל אחד, מפני שיש לצבי רק חיות אחת. ויש לדחות זאת, שמה שצריך חיות היינו קודם הצידה, אבל אפשר שאין צורך שיהיה חי גם לאחר הצידה.
ב"מנחת סולת" על "מנחת חינוך" (מצווה לב עמ' 258) רצה לומר שהספק הנ"ל הוא ספקו של הירושלמי (שבת פרק כלל גדול ה"ב), שמביא שתי דעות לגבי הצד חלזון ופצעו, אם חייב רק משום נטילת נשמה או גם משום צד. אמנם אין זה מוכרח, מפני ש"קרבן העדה" ו"פני משה" שם מפרשים את ספקו של הירושלמי אם יש מלאכת צידה במשכן ובשבת או שאין מלאכת צד במשכן ובשבת.
עיין עוד ב"שלמי ניסן" (על מסכת שבת עמ' קצה) שדן בספק זה, וכתב בין שאר הדברים שאפשר שלפי מה שכתב ה"אור שמח" (שבת ריש פרק כג), ששורף כלי אינו חייב משום סותר, הוא הדין שהורג בעל חיים אינו חייב משום צד. מכל מקום, בספק זה כבר הסתפק הראבי"ה (שבת סי' קצד אות כ), עיי"ש.
לכן נראה שספק אם יש צידה באופן זה, וכיוון שפריסת מצודה היא גזירה דרבנן, נראה שספק דרבנן להקל, ומכל מקום ירא שמים יחמיר שלא להכניס עצמו לספק ויעשה – גם במלכודת זו – ב"שינוי".
מצד הריגת בעל החיים על-ידי המצודה נראה שאין איסור, כפי שהבאנו לעיל בשם ה"מנחת שלמה" שדן אם להתיר לכתחילה להרוג ביום טוב. גם אם יש מקום להסתפק בדבר (כמו שכתב שם) מכל מקום זהו איסור דרבנן, של "מלאכה שא"צ לגופה" ולכאורה "ספק דרבנן להקל", ואף אם למעשה נחמיר משום שזהו "שבות חמור" היינו כשהורג בידיים, מה שאין כן בפריסת מצודה, שיתכן שנחשבת כ"גרמא" (שאינה "שבות חמור"), כנ"ל אף לגבי "צידה" שדרכה להעשות באופן זה וכ"ש לגבי הריגה – יש לצרף זאת לקולא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il