בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ענינו של ראש השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

לראש השנה

יום חידוש האמונה

ראש השנה הוא יום שבו ניתן להתחיל חיים אחרים. תקיעת השופר, המפירה את שטף השיגרה, קוראת לנו להקיץ מתרדמת זו, ולהתחיל להתחדש.

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

תשס"ה
6 דק' קריאה
בצירוף הלשוני "שנה חדשה" יש מעין סתירה פנימית. "שנה" פירושה דבר החוזר ונשנה שוב ושוב, ו"חדשה" משמעה שינוי, יציאה מאותו מחזור של חזרה. כל השנים הם בעצם חזרה על המבנה היסודי של שנה, שוב סתיו, חורף, אביב, קיץ, שוב אותם ימים קצרים וארוכים, גשמים ויובש, קור וחום, וכל זה חוזר ונשנה שנה אחר שנה. הבדלים זעירים קיימים תמיד בין שנה לשנה, אך הלא תמיד מצפים למשהו באמת חדש, אחר.

השופר קוטע את השבלוניות
אותה חזרה מתמדת של השנים, אינה מתמצה רק במזג האוויר או בתקופות השנה. החזרה והשיגרה הם תבנית החיים כולם. להוציא מספר מקרים נדירים, הרי בעיקרם של דברים זורמים חייו של כל אדם במחזוריות שיגרתית. גם מאורעות שיש בהם לכאורה משום שינוי או זעזוע לידה, נישואין, מוות גם אלה נופלים עד מהרה לתוך דפוסים קבועים, יצוקים מראש. אצל רוב בני האדם, דומים הדברים כל כך זה לזה, עד שלעתים נראה כאילו לא אנשים שונים הם שעוברים את כל מאורעות החיים, אלא כעין דמות אחת סתמית חוזרת שוב ושוב עליהם. שבלונה של אדם שקיבלה כוח תנועה דמוי חיים, היא הנעה ממקום למקום, פושטת ולובשת בגדים, והיא מתרוצצת בין טקס אחד ומשנהו, וחוזרת פעם ועוד פעם על אותן התנועות, אותן המלים ואותם רגשות. בכדי לקטוע את השיגרה האחידה, יש צורך במשהו שיבוא, שישנה, שיעורר.

ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה, הוא תקיעת השופר. השופר איננו ומעולם לא היה כלי נגינה. קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה, הוא קול צעקה, יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: "...תקיעת שופר בראש השנה... רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם..." 1 . על כן, אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו הוא לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים.

חיים דתיים חיי שיגרה או חיי עומק?
קריאת השופר באה לעורר משנת השיגרה. מהותה של התשובה, היא בעצם הערת היכולת להתחדש, הערת יכולת האדם להיות הוא עצמו, במקום להיות רק העתק של דברים; העתק של תמונות פרסומת מתוך עתון, העתק של השכנים, או אפילו העתק שלו עצמו, כאשר היה צעיר יותר ואותנטי יותר. כאן ודאי אפשר להעלות את התמיהה: וכי חזרה בתשובה (במשמע: חזרה לחיים דתיים יותר) היא באמת הדרך לתחית ההוויה העצמית?! וכי אין הדת עצמה, על אלפי הפרטים הקבועים שבה מצוות ומעשים, הוראות עשה ולא תעשה חלק מאותה חזרה בלתי פוסקת, אותה שיגרה, כשהיא כפולה ומכופלת?!

אלא שלאמיתו של דבר אין הדבר כן, משתי סיבות: אמת נכון, כי קיימת שיגרה של תפילות, מצוות ומעשים טובים, אלא שהמערכת הזו איננה הולכת בפשטות, בד בבד עם שיגרת החיים הסתמית האחרת. היא מתנגשת עמה ללא הרף. היא מפסיקה בדרכה שלה את המסלול הרגיל של אכילה, שתיה ועבודה, והפסקה של רצף מסוג אחד מעוררת לשינוי. למעשה, אותה התערבות "קטנונית" של ההלכה היהודית בכל פרטי הפרטים של החיים, היא המצילה אותם מלשקוע בתוך הרפש של מעשה בהמה. על כל מעשה ומעשה, יש הפסק קטן, האומר: "נרפה לרגע מן המרוץ הזה, נעבור לשנייה למערכת אחרת, שאינה קשורה ואינה נובעת מתוך החיים היומיומיים הללו".

צד נוסף לדבר, היא העובדה כי כל כמה שיהא אדם שקוע בשיגרה של מצוות ומעשים קטנים, עדיין מוטלת עליו חובה עקרונית לכוון את לבו למה שהוא עושה. ודאי, יכול הוא להטעות בעניין זה את הבריות, אבל אינו יכול להטעות את הקב"ה וממילא אינו יכול להתנחם באמירה ש"אף אחד אינו יודע".

בכל תחום אחר, יכול אדם להמשיך שנים בפעולותיו כמעשה רובוט בלבד, בלא שיידרש ליותר מכן, ובלא שירגיש חובה "להכנס פנימה" ביתר עומק. יכול אדם להיות עובד מוכשר ומוצלח במשרד, מחנך דגול, מנהיג רוחני, בעל נאמן או אב אוהב וכל אלה לא יהיו יותר מאשר מסכה, וגרוע מזה מסכה שאין לה כל תוך. אולם אין אדם יכול לעשות כן בתוך עולמה של היהדות. יכול הוא לחיות חיי שיגרה, אך אינו יכול להינצל מן הידיעה הברורה, שמה שהוא עושה אינו נכון ואינו ראוי, שהוא עושה מעשה מרמה. הרגשה זו עצמה, שעליו לחיות חיים עמוקים יותר, היא היא שאינה מניחה לו לאדם דתי, ואפילו הוא קטן ופחות בפני עצמו, ומשום כך יש לו סיכוי ברגעים מעטים להרגיש מחדש את חוויות הבראשית של: "מעמד הר סיני", של "זכרון ליום ראשון".

פתי לא מאמין בשום דבר
אומרים בני אדם: אשרי המאמין. כמה טוב לו לאיש שהוא מאמין, שנולד מאמין. אבל האם בזמן שלנו, בדור שלנו, החכם והנבון כל כך, עדיין אפשר להיות מאמין? אולי פעם, בדורות שעברו, בעיירה היהודית בפולין, בגטאות במרוקו, בשכונות המהגרים בקצות העולם. אבל עכשיו, מי האיש שיוכל להיות מאמין באמת? בנושא זה קיים סיפור, השאוב מתוך לבו של הפולקלור היהודי.

כך הוא סיפור המעשה: כאשר אמר שלמה המלך בחכמתו, וקבע את הדבר בספר משליו "פתי יאמין לכל דבר" 2 , הזדעזעו כל השוטים שבעולם. עמדו וכינסו קונגרס עולמי גדול, ועסקו בשאלה זו: הנה עד שגילה שלמה, כי "פתי יאמין לכל דבר", אי אפשר היה לדעת מי הוא החכם ומי הוא השוטה, ויכולנו אנו, השוטים, להיסתר מעיני הבריות. אבל מה נעשה עכשיו? לאחר שדנו בדבר, נמנו וגמרו שמעכשיו יעשו הפתאים דבר אחר, שלא ייתפסו בכף. מעתה חובה עליהם שלא להאמין בשום דבר. ואכן, כך הם נוהגים עד ימינו.

משום כך, כאשר מדברים בני אדם על חוסר היכולת להגיע עוד לידי אמונה, על האבסורד שבאמונה וכל שאר לשונות פשוטות או מלומדות, בהן נאמרים דברים בעלי אותו תוכן עצמו, מתעורר הרצון לשאול אותם: האם השתתפתם באותו קונגרס?

אני ידעתי
אין זאת אומרת, כי הדרך לאמונה דרך קלה היא. אין היא קלה לא לאדם שגדל בתוך בית "דתי", ולא לזה שגדל באווירה שאינה "דתית". דרך האמונה היא לעולם ולכל אדם, דרך ארוכה וקצרה. היא איננה דרך המלך, שכל הבריות מהלכות בה בשווה. היא תמיד משעול קטן מפותל, ומאד מאד אישי ופרטי. פשוטים ועמוקים הדברים שאמר בזה צדיק אחד 3 , שהדגיש את לשון הכתוב "כי אני ידעתי כי גדול ה' " 4 כי אני ידעתי, אני לבדי ידעתי, ואין אדם אחר יכול לדעת כמוני. יכול הוא לדעת יותר ממני, יכול הוא לדעת באופן עמוק יותר או מקיף יותר, יכול הוא לדעת בדרך שלמה יותר, אך בסופו של דבר זוהי חוויה אישית פרטית, שאיננה ניתנת להעברה. כאשר טועם אדם פרי, יכול הוא לספר לבריות מה אכל, יכול הוא לתת תיאורים והסברים מכל סוג, אבל את עצם הטעם אינו יכול למסור. דבר זה יכולים להבינו רק באופן אחד כאשר מתנסים באותו דבר. לכך כוונת הכתוב "טעמו וראו כי טוב ה' " 5 טעמו בעצמכם.

לא בשמים ולא מעבר לים
ומי הוא שיוכל להגיע עד כדי כך, מי הוא שיוכל לטעום "מפרי עץ החיים"? האין צורך להיות גדול ומנושא, חכם מופלג, טהור לב וטהור מחשבה כדי להגיע ל"חוויה דתית"?

אין לשאלה זו תשובה ברורה יותר מאשר דברי התורה, הנקראים בציבור בשבת שלפני ראש השנה "לא בשמים היא, לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" 6 .

היכן מצויה אותה אמונה? לא בשמים ולא מעבר לים, הדבר הוא קרוב לאין ערוך בפיך ובלבבך, כי באמת (ודבר זה נכון כשחותרים אל עמקי התיאולוגיה, כשם שהוא נכון בחוויה האישית), כל אדם מוציא מפיו שפע של דברי אמונה ובטחון, אלא שפעמים רבות אין הוא נותן דין וחשבון לעצמו על מה שפיו מדבר, ואינו יכול להבחין במה שלבו הוגה ומאמין באמת. בכל אמירה שיגרתית "אין דבר, יהיה טוב", יש ביטוי אמיתי ונכון של אמונה. במלים של נחמה שמנחמים בהם ילד בוכה, בהכרה שאפשר איכשהו לעבור את החיים, למרות כל מכשוליהם, בכבוד ובשלמות בכל אלה מתבטאת האמונה.

כופר בכל ומאמין בכל לב
יש איש שהוא "כופר בכל", ומאמין; מאמין בכל לב ב"נצח ישראל". אדם שאינו מוכן לקבל כל דבר שבדת, שבמסורת, שבירושת אבות, ועם זאת עומד ונלחם למען דברים שהוא סבור שהם טוב וישר. אנשים כאלה עשויים להיות משכילים ופשוטי עם, נבוכי דרך וישרי דרך, ויש להם שפע של אמונה אמיתית, אמונה הנמצאת אצלם "בפיהם ובלבבם", אלא שקיימים מעצורים ומכשולים, המפתים אותם לחשוב שאין להם חלק בכל אלה. סבורים הם, כי אותה אמונה דתית אמיתית, מצויה אי שם במרחקים בגבהי שמים, מעבר לכל התחומים, ומשום כך, אינם מחפשים במקום הקרוב ביותר, אינם מפתחים ומגדלים את הגרעין המצוי בהם.

אחת מן המשמעויות של המלה אמונה, קשורה במלה "אומֵן", המגדל ומטפח את היונק. יש לטפח את הצמח הזה, יש לגדל את החוויה האמיתית הזו, לתת לה מקום שתגדל, לתת לה אפשרות להתבטא, צריך להפסיק להתיירא מפני עצמו, להפסיק להתיירא מפני הסכמתו של קונגרס השוטים, למצוא ולטפח את הדבר המצוי קרוב כל כך, שאינו דורש אלא "לעשותו" להביאו לידי ביצוע, לידי מימוש.

השנה תהיה שנה חדשה
אכן שנה רודפת שנה, מה שהיה הוא שיהיה, יכול אדם לבלות את כל ימי חייו בחזרה על דברים חיצוניים, שאינם מגיעים לכדי דין וחשבון. כל שנה תהא עבורו עוד שנה ישנה אותו עניין עצמו, חלום שאין לו קץ, מעגל שאין ממנו יציאה. לשם כך נשמע קולו של השופר! הקול הזה, שאינו ערב לאוזן, שהוא כולו צעקה פשוטה שאין בה מלים כלל. שהרי אין מצויות מלים, שכל אדם יכול להקשיב ולשמוע בהן אותו תוכן עצמו. אבל הקול הזה הוא רק זועק, פעמים בתרועת שבר ויללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועה של אזהרה, וגם של הבטחה כי בכל זאת אפשר, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח של תקווה, שיש באמת שנה חדשה.

---------------------
מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il